"היי, קוראים לי אלינור. אני מפקדת ואני מגמגמת"

"שאלתי את עצמי אם אני עושה את הדבר הנכון, אם איכשהו הגמגום שלי יכול לפגוע בחיילות", משחזרת אלינור זוארץ את רגע המשבר שעברה בדרך ליעד שהציבה לעצמה במהלך השירות - להיות מפקדת. "היום אני יכולה להגיד בלב שלם שזה לא".

את אלינור אני פוגשת שבוע לפני שגזרה את החוגר ויצאה לחיים האזרחיים שלה. אחרי שירות מאתגר ומגוון, במהלכו התמודדה עם קשיים רבים בעזרת כוח רצון מעורר השראה.

היא מספרת שאחרי עשרה חודשים משמעותיים בהם שירתה במחו"ה אלון כמש"קית ת"ש, היא הבינה שמשהו חסר לה - היא רוצה לתת מעצמה משהו מעבר: "אחרי שעבדתי עם אוכלוסיות שונות, הרגשתי מספיק בטוחה בתפקיד שלי והיה לי רצון להעביר ערך מוסף ואת הצד שלי, לדור הבא של מש"קיות הת"ש".

שיראו אותי, האדם שמאחורי 

הדרך אל היעד לא הייתה פשוטה, אחרי שניסתה להתקבל לפקד בקורס הנחשק, היא שמעה את המילה "לא" - לא בגלל שהיא לא הייתה טובה, או מקצועית, אלא בגלל הקושי איתו היא מתמודדת מילדות - הגמגום. במהלך חייה היא לא נתנה לזה להוות מכשול שיעצור בעדה. "כשאנשים לא מכירים אותי - הם רואים את הגמגום עצמו ולא את האדם שמאחוריו", משתפת אלינור בתחושתה.

"אפשר לראות את זה בסיטואציות שונות, בין אם זה בתהליך קבלה, או שיחה עם חברים חדשים. אבל אחרי שכן מכירים אותי, כבר לא שמים לב לזה".

אלינור פגשה בקושי מול אנשים בעקבות הגמגום לא פעם במהלך החיים: "בכיתה ד' הייתה הצגה שהכיתה העלתה, היה לי ברור שאשתתף בה. פתאום ילדה אחת ניגשה אליי ואמרה 'אבל את מגמגמת'. אני פשוט עניתי לה בלי להניד עפעף 'ו-?'. התפיסה סביבי הייתה - את לא יכולה, אבל אני חונכתי מתוך ביטחון עצמי וגם מודעות, ומתוך מקום של 'אז מה?', אז לך קצת ייקח יותר זמן, אבל פשוט יצטרכו לשבת ולהקשיב לך".

ואכן אותה הגישה ליוותה את אלינור גם באותו יום גורלי בו ניגשה לשלב המיונים הראשון בדרך לפיקוד. היא עברה אותו בהצלחה וזומנה לשלב השני.

"לעולם לא חשבתי שהגמגום יהווה לי בעיה. היה לי ברור שהסובבים אותי לאו דווקא יחשבו ככה והייתי מוכנה לשמוע תפיסות שהן גם שונות משלי, הייתי בטוחה שאם אני לא אעבור את השלב הזה, אלחם עבור מה שאני מאמינה בו".

את אותו הרגע בו נודע לה כי חלומה מתנפץ וככל הנראה לא תזכה לענוד את השרוך הירוק שכל כך רצתה - אלינור לא תשכח. "הקצינה שלי אמרה לי שלא עברתי את שלב ב' ושם נעצרתי. חשבתי רגע אם אני בטוחה שאני באמת רוצה את זה. רשמתי מכתב ערעור וזומנתי לשיחה עם מפקד הבה"ד".

ההחלטה על הערעור הייתה לה ברורה - "היה לי חשוב לקחת את ההזדמנות שבה יראו אותי ולא רק את הגמגום שלי. בזכות זה מפקד הבה"ד בחר להיות האדם שמאמין בי".

הימים חלפו והתשובה הגיעה. אלינור תארוז את החפצים, תיפרד מהמשרד והחברים, תצא בפעם האחרונה מבסיס מחו"ה אלון שבצפון ותעשה את כל הדרך עד לקריית ההדרכה שבדרום, שם תחליף בין השרוכים ותחל את הפרק השני בשירותה הצבאי - תקופת הפיקוד.

"שימו את הפחדים שלכם על מיוט - ותהיו אתם"

בכל מחזור של קורס שאלינור פיקדה בו, כבר בשבוע הראשון של הטירונות בחרה להעביר את שיעור "הקשיים" - השיעור שמוחק את סימני השאלה שעולים בקרב החיילות ופותח את השיח על הקושי שלה מול החניכות שלה: "באותו השיעור אני מספרת להן על הקושי שלי, ועל כך שבחרתי שהוא לא יאפיין אותי בחיים שלי".

כבר בימים הראשונים שלהן בצבא, אלינור מעבירה לחיילות שלה מסר מיוחד - "אנחנו יכולות לעשות את כל מה שנרצה אם מספיק נאמין בעצמנו".

"אנשים שמרימים גבה יש בכל מקום, אני יכולה ללכת לחפש אותם ואני יכולה גם שלא. אני בוחרת שלא לשים עליהם את הדגש בחיים שלי", היא מבהירה, "אני קוראת לחיילים שכן רוצים להתפתח בשירות או בחיים - פשוט תעשו את זה. שימו רגע את הפחדים שלכם על מיוט ותהיו אתם. ברור שיש את הגבולות של החברה שלנו אבל אתם בוחרים אם להקשיב להם או לא".

ובראייה לאחור, בעודה אורזת את המחברות, התמונות ונפרדת לשלום מכל אותם האנשים שליוו אותה, היא מסכמת שנתיים של שירות משמעותי בו עברה תהליך מאתגר. "זה לא סיפור של כנגד כל הסיכויים", היא מבקשת להדגיש. "זה פשוט עניין של תפיסה. ברגע שמשנים את התפיסה של החברה בנוגע למה אני יכול לעשות ומה אני לא יכול לעשות - הדרכים נעשות פשוטות יותר".