איך נראית קבוצת הוואטסאפ של המשפחה הכי מורעלת בצה"ל?

יצא לכם לשבת בארוחה משפחתית, ובמהלך כל הערב נושא השיחה היחידי בשולחן היה השירות הצבאי? גם אם כן, סביר להניח שזה לא קרה יותר מדי פעמים. אבל אם הוזמנתם לארוחה כזו בבית משפחת מסד, תצפו שזה יהיה הלו"ז. ככה זה כשלא פחות משמונה בני משפחה הם קצינים בצה"ל, המייצגים שלושה דורות שונים. 

לא היה פשוט, ותאמינו לנו שממש ניסינו, לכנס את השמינייה הזו תחת קורת גג אחת, אז פשוט ביקשנו לכנס אותם תחת קבוצת וואטסאפ משפחתית, וניסינו להבין מה זורם להם בדם. 

כשנשאלו מי הרמטכ"ל של המשפחה, ענו כולם ללא היסוס - רן וגבי, הסבא והסבתא, ראשי השבט. הכל התחיל כשרן, אז מ"פ בגולני, ליווה ב-1967 חייל פצוע לטיפול בבית החולים הדסה. גבי, שהייתה קצינת הח"ן ונציגת החטיבה באותם הימים, פגשה אותם שם. השניים התאהבו, וילדו את ר' וגיא ("אפילו רס"ר טאיטו עוד לא היה רס"ר הבסיס כשגיא נולד"), ובהמשך את שני, והתאומים חן וגל. כל חמשת הילדים הלכו בעקבות אמא ואבא ויצאו לקצונה. שנים לאחר מכן נולד בנו של גיא - עומר, שלא שבר את המסורת המשפחתית. ואלו, ממש בקצרה, תולדות השושלת. 

כצפוי, לבני משפחת מסד יש הרבה סיפורים על שילוב הצבא והחיים המשפחתיים. הם נזכרים כיצד בילדותם נהגו לבקר את אביהם, רן, כששירת בסיני. "בבקרים", משתף רס"ן ר', המשרת במילואים בחיל האוויר, "גיא ואני היינו משחקים עם רכבי הכוננות מול החדרים. היינו עוברים מרכב כוננות אחד לאחר משתמשים במכשירי הקשר כאילו אנחנו חיילים. חוץ מזה, תמיד נהנינו להיכנס לארוחת שישי עם אבא - וכולם היו עומדים דום, עד שהתיישבנו". 

סגן חן, ששירתה כראש מדור בחיל השריון, מספרת שדחתה את מועד הגיוס שלה, מסיבה יוצאת דופן במיוחד: "בתאריך המקורי שני אחותי הייתה אמורה להיות המפקדת שלי". גם לסא"ל גיא, ששירת כרע"ן בזרוע היבשה, לא חסרות חוויות משעשעות. באחד המפגשים המשפחתיים אליהם הגיע במדים, כך הוא משחזר, נשאל אביו אם גיא הוא בעצם הנהג שלו.

ומה עם בדיחות? גם את אלה תוכלו למצוא כאן, ובשפע. "לפעמים, כשיש בקשה חריגה אצלנו בבית, אני בסוף אומר 'יש לך אישור חריג מסא"ל'", צוחק גיא. ר' מתבדח על כך שתמיד הרגיש כמו "הכבשה הכחולה" בבית, כיוון ששירת בחיל האוויר, בזמן ששאר המשפחה שירתה בזרוע היבשה. "גיא תמיד היה אומר לי שחיל האויר הוא צבא זר, אך ידידותי", הוא מוסיף, ואחיו כמובן מאשר את הידיעה.

כולם מעידים שבמשפחה היה ברור שיוצאים לקצונה: "אני חושב שכשגדלים באווירה כמו שלנו זה נראה הדבר הטבעי לעשות. במידה מסוימת זה היה חלק מאיתנו, שנכון להמשיך לעשות אותו", אומר גיא, ועומר מזדהה: "בשבילי זה היה ברור, התגייסתי בראש שאני יוצא לפיקוד ולקצונה", וגם חן מצטרפת לשניים.

"כשהיינו ילדים ראיתי שלהיות מפקד נחשב למשהו טוב. כשהתגייסתי, התחברתי יותר לשליחות של להגן על המדינה, להוביל אנשים ולעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר", מסביר גיא. "זו הסיבה שאני ממשיך לעשות מילואים למרות שכבר עברתי את הגיל", ממשיך אותו רז.

סבתא גבי, או סרן במיל' גבי אם נקפיד, לא מסתירה לרגע את תחושות הסיפוק וההתרגשות מבני המשפחה שבחרו ללכת באותה הדרך: "בתור הורים לחמישה ילדים קצינים אנחנו גאים מאוד, ויש גם המשכיות של הנכדים".

כששואלים אותה ואת הקצינים לבית מסד לגבי התכונות החשובות ביותר לנושאי הדרגות, הם מיד יורים ביחד. "אחריות", משיבה שני ומסבירה: "הקצין נדרש לקבל החלטות ולהוביל את המסגרת שלו ליעד הרצוי, זו האחריות שלו". ר', מצדו, משוכנע שגם דוגמה אישית היא מרכיב הכרחי, ורן מחזק ומצטרף אליו: "כדי שחיילים ילכו אחריך למשימות קשות הם צריכים לראות אותך מלפנים כאחראי".

את השיעורים והערכים שספגו בבה"ד 1, מעידים כל השמונה, הם לעולם לא ישכחו. "למדתי לעשות 100% ולא 95%". מציין סג"ם עומר, הצעיר בחבורה, שמשרת כמפקד מחלקה בחטיבת השריון 401, "הקורס שיקף לי שאני נמצא במקום הנכון", מעיד גיא אביו, "שהחינוך שקיבלנו בבית הכין אותי טוב לשלב הזה בחיים, והגביר בי את המוטיבציה להיות עוד יותר משמעותי".

"וגם חברים לחיים, לא?", מזכירה להם שני, וגיא בעקבותיה: "בהחלט, הרבה חברים לחיים".

במשפחה שכזאת, אי אפשר שלא לתהות מי הקצין הכי מורעל, ועל כך הדעות חלוקות. "היום זה עומר", מצהירה שני, והוא עצמו לא מכחיש. לעומתם, ר' בתמיכת רן אביו, מתעקשים שזהו דווקא גל, אך מסתייגים באותה נשימה, ומיד מנמקים וצוחקים: "בטח אחרי החתונה (שהתקיימה יום לאחר הריאיון) זה יעבור לו".

אז אי אפשר שלא לתהות - מה עולה בגורלו של מי שיוותר על הדרגה הנכספת? "מנדים אותו?", הקשנו, "חס וחלילה", השיב לנו ר', והוסיף בנימה של ספק בדיחה ספק רצינות: "הוא פשוט אוכל בשולחן אחר".

"עם רגע של רצינות", מבקש גיא להתערב, "כילד היה בי מעין רצון להגיע לשדה הקרב ולהילחם, אבל כשהילד שלך מתגייס והולך לשדה הקרב ההרגשה אחרת לגמרי. הפרספקטיבה משתנה. מבחינתי, מה שיבחרו הילדים לעשות בצבא מבורך, העיקר שיתרמו את חלקם וישרתו, ולא משנה איך ואיפה".

אבל אם חשבתם שהדבר הבולט ביותר שמאחד בין המסדים הוא המסורת הצבאית, הם דווקא מצביעים על כיוון אחר. "אנחנו משפחה מוזיקלית", מגלה עומר, "כבר עשינו כמה ערבי קריוקי", משתף ר'. ושני מסגירה משהו שיכול להתפרש כסוד מדינה: "יש לנו אפילו המנון משפחתי". ולא, את זה הם לא הסכימו לחלוק איתנו. 

"קוראים לנו צהובים ואומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ", מתוודה שני כשהיא נשאלת על התגובות שהמשפחה מקבלת ממי ששומע על הסיפור המיוחד. גיא חושף: "פעם שאלו אותי אם אנחנו מצדיעים בבית, חצי בצחוק חצי ברצינות".

בטח שלא תתפלאו אם תגלו על רחבת המסדרים בבה"ד 1 גם את דור העתיד של המשפחה. "חד משמעית נחנך אותם לצאת לקצונה", קובע עומר, "חיובי רצוי וצריך", מצטרפים גבי ורן. "נתמוך בהם אבל בכל מה שיבחרו", מחדדת שני. ר' מבקש להרחיב בסוגיה: "החינוך שלי הוא דוגמה אישית. הילדים שלי רואים אותי יוצא למילואים, אך אני לא מתכוון להפעיל לחץ בכיוון. העיקר שיעשו שירות צבאי משמעותי, עם תרומה מקסימלית מהיכולות שלהם". גם חן מחזקת: "אני בעד לעודד תרומה למדינה כמה שאפשר, ואיך שהם יחליטו לעשות את זה אני אתמוך".

"אני חושב שכשיש חינוך בבית לערכים, זה גורם לך להיות בן אדם ואזרח שאכפת לו מהמדינה, ואחד המקומות הטבעיים לעשות את זה, הוא שירות צבאי משמעותי", מסכם גיא. רות, סוף. כאן אנחנו מסיימים את השיחה, מי יודע, אולי ניפגש בקרוב? בטח בבה"ד 1...