״הצבא לימד אותי יותר מכל בית ספר אחר״

כשעלינו לארץ מלוס אנג׳לס, ארה״ב, הייתי רק בן 9. גרנו בצפת ושלחו אותי ללמוד בבית ספר חב״ד באזור, אבל לא הצלחתי להסתדר שם או במסגרות חינוכיות אחרות בהן הייתי. למדתי במתכונת של שבוע- שבוע, וכשלא הייתי בכיתה הלכתי לחווה הקרובה לרכב על סוסים. עד שאני והסובבים אותי הבינו שלשם אני שייך, ושם כנראה אשאר במקום השירות צבאי.

אתם בטח תוהים איך בחור כמוני ממשפחה ציונית שעלתה לארץ, לא מוכן להתגייס לצבא בכל מחיר. האמת היא שהסיפור המשפחתי שלי הוא קצת יותר מורכב. המשפחה שלי היא משפחה שכולה. למען האמת, איבדנו במשך הדורות לא אחד, לא שניים, אלא ארבעה בנים במלחמות ישראל השונות.

סבא שלי, סא״ל יואב וספי נפל במלחמת יום הכיפורים בהתקלות פגזים וקיבל על כך עיטור עוז. אחריו נפל אחיה של אמי, ארנון וספי שעל שמו אני קרוי. הוא רק סיים את המסלול, כשנהרג בהתהפכות נגמ״ש במלחמת לבנון הראשונה. באותה המלחמה נפל גם בן דודה של אמי, אורי מעוז, בהיתקלות נוראה עם מחבלים. כשסבתא שלי נישאה בשנית, נפל גם בנו של בן זוגה החדש, עומרי בן זכרי, מפליטת כדור.

לא קשה היה להבין את סבתא ואמא שלי, שלא בדיוק ששו לשלוח אותי לקרב. ואני? השלמתי עם העובדה שלעולם לא אתגייס.

נקודת המפנה הייתה בגיל 17, עבדתי אז בחוות סוסים בצפון הארץ, כשקיבלתי את ההודעה על כך שאבא שלי נפטר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ואיך להמשיך מכאן, אבל למזלי היה לי את מנהל החווה, שי קנטי. הוא לקח אותי תחת חסותו, הרים אותי בזמנים קשים ולימד אותי על מסירות, אחריות ואהבת הארץ דרך סיפורים מתקופת השירות שלו בסיירת מטכ״ל.

הבנתי שזה בן האדם שאני רוצה להיות, ושמתי לעצמי מטרה אחת - להיות לוחם ולהגן על המדינה. זה לא היה פשוט בכלל. מבחנים שמילאתי לא נכון וראיונות שפישלתי בהם בכוונה - את הכול הייתי צריך לקחת חזרה, ולהראות כמה אני מוכן ורוצה לתרום. אחרי מאבק ממושך וארוך, הצלחתי - קיבלת שיבוץ ללוחמה.

כשביקשתי מאמא שלי לחתום על טופס ההסכמה לגיוס קרבי (בגלל שאני ממשפחה שכולה) ראיתי את החששות שלה עולים מחדש, ולרגע דאגתי שלא תסכים לי להתגייס. לא היה לה קל לחתום, אבל עכשיו היא רואה שכל סופ"ש אני חוזר עם ברק בעיניים וזה רק הולך וגדל. אותו ברק מלווה אותי מאז ועד היום.

משם התחלתי שירות משמעותי בגדס"ר חטיבת גבעתי, ומשם רק המשכתי לעלות. היית מצטיין בסוף המסלול, הכרתי אנשים חדשים וסוף סוף שיפרתי את העברית שלי - מה שלא הצלחתי לעשות לפני. אני יכול להגיד בבטחה שהצבא לימד אותי יותר מכל בית ספר אחר, והניף אותי למעלה גבוה.

היום אצעד על רחבת המסדרים בבה״ד 1 כצוער בחטיבת גבעתי. אמא, סבתא וגם שי יבואו לראות אותי ולהיות עדים לתהליך המטורף שעשיתי. אין לי ספק שגם אבא שלי, סבא, דוד ארנון, אורי ועומרי יהיו שם וישמחו על כך שבחרתי, למרות הכול, להמשיך בדרכם.

הכותב הוא צוער ארנון בנבניסטי, שיהפוך היום לקצין בחטיבת גבעתי