בתי הדין הצבאיים מנקודת מבט היסטורית

ימיהם של בתי הדין הצבאיים כימי מדינת ישראל. ברשימה זו נסקור את תהליך ההתפתחות של מערכת השפיטה הצבאית - ממערכת צבאית בעלת אופי אדמיניסטרטיבי ופיקודי מובהק, למערכת משפט פלילית מקצועית ובלתי תלויה, שהיא אחת מזרועות הרשות השופטת במדינת ישראל.

בראשית ימיהם הוקמו בתי הדין הצבאיים על יסוד "חוקת השיפוט תש"ח", חוקה שהועתקה כמעט במלואה, מחוקת השיפוט של ההגנה ונועדה מראש להיות הסדר זמני.

חוקה זו עיגנה בסעיף 41 את עיקרון עצמאותם האישית ואי-תלותם של השופטים היושבים בדין: "כל שופט בבתי הדין של הצבא ובכלל זה כל מפקד היושב כשופט – בשבתו על כס המשפט – הנהו בלתי תלוי ואינו נתון למרות מפקדיו איזו שהיא, מחובתו לדון בעניין שלפניו לפי מיטב הבנתו ומצפונו ובהתאם לחוקי הצבא".

דא עקא, שהמבנה הארגוני של יחידת בתי הדין הצבאיים, כמו גם יתר הוראותיו המהותיות של הדין, העניקו בידי הדרג הפיקודי של צה"ל סמכויות רבות, שהייתה להן השפעה ניכרת על אופן ניהול ההליך השיפוטי.

על-פי חוקת השיפוט, חולק הצבא למחוזות ומפקדו של כל מחוז נקבע גם לראש הרשות השיפוטית של המחוז. בכל מחוז הוקם בית דין, שבראשו נשיא, המוסמך למנות את שופטי המשפט הספציפי שמתנהל מרשימת שופטים קבועה, שנקבעה על ידי מפקד המחוז. באותה עת, לא הייתה חובה לשלב אנשי משפט בהרכב בית הדין.

לבתי הדין הצבאיים הוקנתה, מכוח הדין, סמכות לשפיטת נאשמים באפיק הפלילי ובאפיק המשמעתי. באפיק הפלילי, הוקנתה סמכות לשיפוט בעבירות פליליות ספציפיות, שהוגדרו בחוקת השיפוט, בעבירות הדומות במהותן לעבירות שבדין הפלילי הכללי והן בעלות זיקה צבאית. באפיק המשמעתי, ניתנה בידי בית הדין סמכות לדון בערעורים על פסקי דין משמעתיים.

חוקת השיפוט התוותה סדרי דין, קבעה את כללי האחריות לעבירה המקובלים במשפט הפלילי והציבה סייג בפני כפל העמדה לדין. פסקי דין של בית דין צבאי מחוזי היו טעונים אישור של מפקד המחוז. ערעור על פסקי הדין שניתנו בבתי הדין הצבאיים המחוזיים הוגש לבית הדין העליון אשר שופטיו מונו על ידי הרמטכ"ל.

פסקי הדין של בית הדין העליון לא היו נתונים לערעור והיו טעונים אישור הרמטכ"ל. לנשיאות בית הדין העליון ולכל מושב שלו ניתנה הסמכות הייחודית לפרש את החוקה פירוש מחייב, אלא אם ידחה על ידי שר הביטחון. בתי הדין הצבאיים המחוזיים היו כפופים, כמובן, לפרשנות החוקה של הנשיאות או של מושב בית הדין העליון, ומשמוסדות אלה היו בתחום אחריותו המלאה של הדרג הפיקודי, היו בתי הדין הצבאיים, אפוא, בעלי זיקה פיקודית מובהקת.

הכנסת השנייה של מדינת ישראל חוקקה את חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו – 1955. בפתח הישיבה ה- 615 של הכנסת השניה נאמר כי –

"הוועדה המיוחדת שהוקמה... העריכה היטב... ששתי המילים שמהן מורכב שם החוק – 'שיפוט צבאי' מלמדות על רגל אחת את כל תורתו של החוק. כי החוק בא לשרת שתי מטרות כאחת: המילה 'צבאי' באה לומר שיש לפנינו חוק הדואג לצבא, הדואג להבטיח את שלטון החוק בצבא, את שלטון המשמעת והסדר הטוב בתוך שורות הצבא ובפעולותיו להגנת העם והארץ; והמילה 'שיפוט' באה לציין כי החוק אשר לפנינו מטרתו להבטיח לכל חייל וחייל הנאשם בעבירה כל-שהיא, בקלה כבחמורה, שהדיון בעניינו נעשה מתוך שיפוט ושיקול בכל הזהירות האפשרית לבני אדם, מתוך שמירה על העיקרון היסודי האומר שמוטב למדינה ואף לצבא עצמו שעבריין יתחמק מהעונש מאשר יורשע אדם חף מפשע".

בחוק השיפוט הצבאי נקבעו בתי דין צבאיים של ערכאה ראשונה על-פי מחוזות שיפוט – בתי הדין הצבאיים המחוזיים; וערכאת ערעור – בית הדין הצבאי לערעורים. במסגרת חוק השיפוט הצבאי עוגן לראשונה אופייה של מערכת המשפט הצבאית כמערכת עצמאית בעלת אופי שיפוטי לצד צביונה הצבאי.

חוק השיפוט הצבאי הוכר כ"קודקס מקיף ומיוחד, המגדיר את אלו הנתונים לשיפוט הצבאי, מפרט עבירות, מכונן בתי-דין ומגדיר סמכויותיהם וקובע סדרי דין מפורטים", בפסיקת בית המשפט העליון באותן שנים נקבע כי "בית-דין צבאי הוא גוף שיפוטי הדן בפלילים, וגם בעבירות החמורות ביותר". היה זה צעד ראשון בהכרה בבתי הדין הצבאיים כערכאות שפיטה פליליות עצמאיות, בעלות סמכות מקבילה לערכאות השפיטה הקיימות במדינת ישראל.

יחד עם זאת, עד למחצית שנות השמונים, נשמרה הנחת היסוד, שלפיה שפיטה צבאית נתונה ביד מפקדים, כחלק מתפקידם לקיים משמעת בצבא. מאפייניו השיפוטיים של בית הדין הצבאי מצאו ביטוי, למשל בכך שהיה צוות קבוע של נשיאי בית דין ושופטים צבאיים-משפטאים, שאינו נתון בזיקה פיקודית לראש המחוז השיפוטי.

לצורך הבטחת עצמאות פעולתם של השופטים המשפטאים, נקבע המינוי לתקופות מוגדרות, נקבעו דרכי שפיטה משמעתית ייחודיות ונקבע עקרון אי-התלות, שלפיו אין על השופטים הצבאיים מרות, זולת מרותו של הדין בתחום הפעולה השיפוטי.

שופטים משפטאים שולבו בהרכבי בתי הדין. דרך בירור הדין הייתה על-פי סדרי דין דומים לאלה החלים במערכת המשפט הכללית ועל-פי דיני הראיות, וייצוג בעלי הדין היה על ידי עורכי-דין בעלי הכשרה משפטית. פסיקת בית הדין הצבאי לערעורים לא הייתה נתונה לערעור, כך שבתי הדין הצבאיים פעלו במקביל למערכת המשפט הכללית ובלא זיקה משפטית אליה.

מינוי השופטים הצבאיים לבית הדין הצבאי לערעורים ולבתי הדין הצבאיים המחוזיים נעשה, בשונה מן המערכת הכללית, בידי הרשות הצבאית, כלומר בידי הרמטכ"ל, בהמלצת נשיא בית הדין הצבאי לערעורים.

בחודש מאי 1977 מונתה בידי שר הביטחון דאז שמעון פרס, ושר המשפטים דאז חיים צדוק, ועדה בראשות כב' השופט (כתוארו אז) מאיר שמגר, שתכליתה לבדוק ולהמליץ בעניין פתרון בעיית האיוש של תפקידי השופטים הצבאיים-משפטאים במערכת בתי הדין הצבאיים ובחינת הזיקה האפשרית בין מערכת השיפוט האזרחית למערכת השיפוט הצבאית.

זאת לנוכח מחסור בשופטים הצבאיים המשפטאים, עקב ירידה בכוח האדם השיפוטי-מקצועי והעדר מועמדים מתאימים למילוי התפקיד (להלן – הוועדה או ועדת שמגר). הוועדה ישבה על המדוכה והמליצה על עריכת שינויים מרחיקי לכת ביחידת בתי הדין הצבאיים, כך מצאו הדברים ביטוי בדוח הוועדה -

"חלק נכבד של פעילות בתי הדין הצבאיים מוקדש לשפיטה בעבירות פליליות מובהקות... סמכויות השיפוט והענישה של בתי הדין הצבאיים רחבות בהיקפן ומקבילות לפי הגדרתן לסמכויות הנתונות לבית-משפט השלום ולבית-המשפט המחוזי גם יחד... הדרישות אשר החוק מעמיד בפני בתי-הדין הצבאיים מבחינת הדין המהותי, סדרי הדין ודיני הראיות, אינן נופלות במאומה מאלה הנדרשות מבתי המשפט האזרחיים בתחום הפלילי. העובדה שבהרכבים של בתי הדין הצבאיים נכללים גם קצינים שאינם משפטאים, לא רק שאינה מקלה על השופט הצבאי – המשפטאי אלא מטילה עליו משנה אחריות מקצועית: הוא צריך להיות בעל יכולת, מבחינת מטענו המקצועי ואישיותו, להדריכם ולהנחותם בענייני משפט ולהקפיד על קיום כללי המשפט ותדמית השיפוט. בסיכומו של דבר מערכת בתי הדין הצבאיים הינה המסגרת השיפוטית היחידה מחוץ לבתי המשפט הכלליים שהחוק מעניק לה סמכות שיפוט פלילית מקבילה מלאה לזו האזרחית. העובדה כי לגבי רובד מסוים של אוכלוסיית המדינה... הועברה סמכות שפיטה בפלילים לבתי הדין הצבאיים, מחייבת כי אלה יהיו בתי-דין בעלי כושר ובעלי רמה לא פחות מבתי המשפט הכלליים. אין אלה בתי דין משמעתיים בעל סמכות מוגבלת, אלא בתי דין אשר סמכויותיהם ודרכי פעולתם זהות בכל לבתי המשפט הכלליים הדנים בעניינים פלילים. מבחינת מהות תפקידם ובשים לב לאופי פעולתם, הרי בתי הדין הצבאיים הינם במידה רבה חלק ממערכת השיפוט הכללית, אשר בגלל צרכיה המיוחדים של המסגרת הצבאית פועלים מבחינה ארגונית כמערכת נפרדת" (דוח הוועדה בעמ' 7-6).

המלצותיה של הוועדה היו נושא לדיון ציבורי במשך מספר שנים ועמדו בבסיס גיבושם של תיקוני החקיקה הבאים. בחודש יוני 1986 הוצג תיקון מספר 17 לחוק השיפוט הצבאי, אשר היווה נקודת מפנה משמעותית בהפיכת בתי הדין הצבאיים לחלק בלתי נפרד מן הרשות השופטת בישראל. תיקון זה עיגן שינויים בחוק השיפוט הצבאי, שחיזקו את העצמאות השיפוטית, המוסדית ואת מקצועיות השפיטה הצבאית.

בתיקון זה נקבע כי נשיא בית הדין הצבאי לערעורים יהיה בעל הכשרה משפטית, כשאר שופטי בית הדין הצבאי לערעורים. ברוח מגמה זו, נקבע כי על פסקי הדין של בית הדין הצבאי לערעורים (שניתנו בערעור על פסקי הדין של בתי הדין הצבאיים המחוזיים) ניתן יהיה לערער ברשות לבית המשפט העליון, בשאלה משפטית שיש בה "חשיבות, קשיות או חידוש"; כוננה "ועדה לעיון בעונש" בראשות שופט צבאי משפטאי באופן דומה למודל "ועדת השחרורים" האזרחית.

תיקון מס' 17 אף עיגן בחוק השיפוט הצבאי, את דרך מינוי השופטים הצבאיים המשפטאים המוכרת לנו כיום. נקבע כי שופט צבאי משפטאי יהיה אדם בעל ניסיון משפטי כקבוע בחוק, בדומה לתנאי הכשירות החלים על מינוי שופטים במערכת המשפט הכללית.

מינוי שופטים צבאיים משפטאים נעשה על ידי ועדת בחירה מיוחדת בהרכבה - הוועדה לבחירת שופטים צבאיים משפטאים - הדומה בהרכבה לוועדת בחירת השופטים במערכת המשפט הכללית, בשינויים המחויבים הנובעים מאופייה ומהותה של המערכת הצבאית.

הוועדה, בראשות שר הביטחון, מונה שמונה חברים נוספים, והם: שר המשפטים, נשיא בית המשפט העליון, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, הרמטכ"ל, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, ראש אכ"א, שופט בית הדין הצבאי לערעורים ונציג לשכת עורכי הדין.

לצד השופטים הצבאיים המשפטאים היושבים בדין, נשמר שילובם של שופטים צבאיים שאינם משפטנים – קציני צבא שדרגתם לכל הפחות סרן – המביאים לבית הדין את ניסיונם הצבאי והפיקודי ואת "רוח השטח", וזאת לצד התרומה החינוכית שבהשתתפותם בהליך השיפוטי כלפי כלל המשרתים בצבא והדגשת האחריות המשותפת.

בשנים 1998, 2004 ו-2009 צומצמה, בהדרגה, באורח ניכר, השתתפותם של קציני הצבא שאינם משפטנים בהליכי השפיטה. תחילה, על-ידי הרחבת סמכויותיו של השופט הצבאי-המשפטאי לדון בשורת עבירות שמהותן היעדרות מן השירות, כדן יחיד. בהמשך, הורחבה סמכותו של בית הדין הצבאי המחוזי לנהל דיונים בהרכב של שופט צבאי-משפטאי אחד גם לעברות מתחום הסמים ובמקביל הורחבה סמכות הענישה של השופט הצבאי-המשפטאי כדן יחיד להטיל בגין כל עבירה עונש של עד שנת מאסר אחת בפועל. הלכה למעשה, חלק נכבד מהתיקים הנידונים בבתי הדין הצבאיים כיום מתנהלים בפני שופט צבאי משפטאי אחד. עבירות פליליות אחרות, ועבירות היעדרות מן השירות ומתחום הסמים שהעונש המתבקש בגינן עולה על שנת מאסר אחת, נדונות בפני הרכב של שלושה שופטים.

המשך המגמה האמורה של העצמאות השיפוטית ואי התלות בגורמים הפיקודיים מצאה ביטוי נוסף בתיקונים מס' 42 ו- 43 לחוק השיפוט הצבאי משנת 2003. אותם תיקוני חקיקה כללו צמצום ניכר בסמכויות הדרג הפיקודי ביחס להליך השיפוטי הצבאי.  בין היתר, בוטלה חובת זימון בית הדין על ידי ראש המחוז השיפוטי והזימון נעשה מכאן ואילך על ידי נשיא בית הדין או מי שמינה לשם כך. בוטלה סמכות ראש המחוז השיפוטי להורות על עריכת המשפט בדלתיים סגורות, לבטל כתב אישום שהוגש לבית הדין ולהורות על הגשת ערעור. כן בוטל הצורך להביא גזרי דין חלוטים לאישור הדרג הפיקודי. בכך יושמו, בחלוף שנות דור, יתר המלצות ועדת שמגר. הסמכות העיקרית, שנותרה בידי הדרג הפיקודי ביחס להליך השיפוטי הצבאי, היא לעניין הקלה בעונש שהוטל על ידי בית הדין הצבאי. לראשי המחוזות השיפוטיים והרמטכ"ל סמכות מצומצמת להקלה בעונש שהוטל בבית דין צבאי (מעין סמכות מקבילה לסמכות שיש לנשיא המדינה). הלכה למעשה, מופעלת סמכות זו במשורה, לבקשת החייל המורשע.

בתי הדין הצבאיים פועלים בהרמוניה לצד בתי המשפט הפליליים של הרשות השופטת במדינת ישראל, במישור המוסדי ובמישור המהותי, תוך התאמה לצרכיה של המסגרת הצבאית ולמאפייניו הייחודים של השירות בצה"ל. חוק השיפוט הצבאי מהווה, כאמור, קודקס נפרד המסדיר באופן "מלא וממצה" את תחום השיפוט הצבאי על שלוחותיו; וזאת, הן במישור המהותי על דרך קביעת עבירות פליליות המיוחדות למי שחוק השיפוט הצבאי חל עליו, והן במישור הדיוני, על דרך קביעת סדרי דין המותאמים לצרכי המערכת הצבאית. יחד עם זאת, הדין הפלילי הצבאי התפתח, ברוח ההשקפה הכללית הנוהגת, כי חוק אינו עומד בבדידותו, אלא מהווה חלק ממערך החקיקה כולו והוא משולב לתוכו, תוך שאיפה להרמוניה חקיקתית. בתי הדין הצבאיים יצקו תוכן פרשני העולה בקנה אחד עם עקרון ה"הרמוניה חקיקתית" לדין הכללי, בבואם לפרש את הנורמות המשפטיות מן הדין הצבאי, מתוך הכרה בעיקרון השוויון, שלפיו מצבים דומים ראוי כי יקבלו פתרון דומה; וזאת, אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל המיוחדים למערכת השיפוט הצבאית כנגד נקיטת פרשנות זו.

ביטוי מעשי לשאיפה להרמוניה נורמטיבית בין ההסדרים החלים במערכת המשפט הפלילית הכללית למערכת המשפט הצבאית, נמצא בפרשנות שניתנה על ידי בתי הדין הצבאיים לסוגיות משפטיות שונות בדין הפלילי הצבאי המהותי, במלאכת גזירת הדין וביישומם של סדרי הדין הפליליים. אף בתחום דיני המעצרים, חרף ההכרה בצרכיו הייחודים של השירות הצבאי ומאפייני המסגרת הצבאית כמסגרת כללים היררכית המבוססת על אדני הסדר והמשמעת, המצדיקה החלתם של דיני מעצר צבאיים ייחודיים, המוצאת ביטוי, למשל, בקיומן של עילות מעצר צבאיות ייחודיות, או בקביעתה של פסקת הגבלה ייחודית למערכת הביטחון בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 9 לחוק היסוד); קיימת מגמה פרשנית כללית השואפת להרמוניה בין העקרונות המשפטים המיושמים אף בדיני המעצרים במערכת הכללית לאלה המיושמים בדין הצבאי.

סקרנו, אפוא, בקליפת אגוז, את תהליך התפתחותם של בתי הדין הצבאיים, ממערכת שהחלה דרכה כבעלת מאפיינים פיקודיים מובהקים, למערכת שפיטה פלילית, מקצועית ובלתי תלויה. תהליך חיזוק העצמאות השיפוטית וצמצום עקרון אי התלות המוסדית בגורמי הפיקוד, בצד תהליך חיזוק סמכותם המקצועית של השופטים הצבאיים המשפטאים, הם תהליכים המטיבים לשקף את פניה של מערכת המשפט הצבאית כיום.

מבט אל מורשת בתי הדין הצבאיים, כמו גם אל עבר התמורות שחלו בחלוף השנים במערכת השפיטה הצבאית, מטיב להאיר בפנינו את עקרונות היסוד שעליהם מושתתת מערכת השפיטה הצבאית, הם ערכי היסוד של שיטת המשפט הישראלית ועקרונות המשפט הפלילי הכללי, תוך שמירה על ייחודו של הדין הפלילי הצבאי, כמתחייב מאופי השירות הצבאי ומהותו.