תעודה היסטורית: פגישת לוי אשכול ואריאל שרון בעניין פעולת קיביה

ביום שישי 3 בספטמבר 1965 בשעה תשע וחצי בבוקר נפגש ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול בלשכתו בירושלים עם אלוף משנה אריאל שרון, רמ"ט פיקוד הצפון. הפגישה הייתה לפי בקשתו של שרון, אך גם "ביזמת ובידיעת הרמטכ"ל" יצחק רבין. באופן חריג, ככל הנראה לפי בקשתו של שרון, התקיימה הפגישה בארבע עיניים בלבד. בשל כך רשם אשכול בעצמו, בכתב ידו הקשה לקריאה, את מה שנאמר בה. הרישום הסרוק ופענוחו מצורפים בזה.

הימים היו מערכת הבחירות להסתדרות (20 בספטמבר 1965), לכנסת ולרשויות המקומיות (2 בנובמבר 1965). המערך (צירוף של מפא"י ואחדות העבודה) בהנהגת אשכול נאבק מול רפ"י (רשימת פועלי ישראל) בהנהגת דוד בן-גוריון שפרש ממפא"י, ומול מפלגות נוספות. אך המאבק בין המערך לרפ"י היה החריף ביותר בגלל הנסיבות המיוחדות - בן-גוריון ייסד את מפא"י ועמד בראשה עשרות שנים ועתה הוא עמד מולה וניסה להדיח אותה מהשלטון.

בליל שבת 30 ביולי 1965 קיים בן־גוריון אספת בחירות בשכונת צהלה שבתל אביב, מקום מגוריהם של קצינים רבים בצה"ל. כשבע מאות אנשים נכחו באספה. בתשובה לשאלה, הטיח בן־גוריון האשמה כבדה בפנחס לבון, ולפיה, לבון הורה לצה"ל לפגוע באוכלוסייה אזרחית בפעולת התגמול בקיביה בליל 15-14 באוקטובר .1953 זאת בתקופה שלבון כיהן כממלא מקום שר הביטחון, בעת שדוד בן־גוריון יצא לחופשה מתפקידיו הממלכתיים כראש הממשלה ושר הביטחון. בפעולה נהרגו כשישים מתושבי הכפר. לדברי בן־גוריון: "לבון הפר את הצו הקיים בצה"ל לפגוע רק באנשי הצבא והמשטרה, וזה מה שקרה בקיביה, ולכן נאלצה הממשלה שלא לספר לציבור את האמת ביחס לפעולת תגמול זאת".

בישיבת הממשלה ביום ראשון 1 באוגוסט 1965 הזכיר שר האוצר פנחס ספיר את דברי בן-גוריון על פעולת קיביה. אשכול לא היה מודע לדברים, כי טרם הספיק לקרוא את קטעי העיתונות. סגן ראש הממשלה אבא אבן הציע לפנות לראשי המפלגות ולבקש מהם שיתאפקו בדבריהם בענייני ביטחון. אשכול הסכים שיפנה אליהם, והמשך הדיון שמופיע בסטנוגרמה, הוא קטע ארוך שהושחר על ידי מערכת החשיפה של ארכיון המדינה. שר התחבורה משה כרמל הביע חשש, שמדינות ערב ינצלו את דברי בן־גוריון לתעמולה נגד ישראל. לכן הוא העלה רעיון לחקור את העניין על ידי גביית עדויות ועיון בפרוטוקולים, אך הוא עצמו הודה שהדבר מנוגד לכלל, שאין ממשלה חוקרת את מה שעשתה ממשלה קודמת. בסופו של הדיון לא התקלבה החלטה אופרטיבית.

את התקפתו של בן-גוריון על יריבו פנחס לבון יש לראות כחלק מהתקפתו על אשכול ואנשיו - אף שלבון לא היה אחד מאנשי אשכול. אלא שניסיונו של אשכול לקרב את לבון ותומכיו אליו באמצעות "מכתב חולדה" היה לצנינים בעיני בן-גוריון. אין זה מפתיע שפנחס לבון הכחיש את דברי בן-גוריון. אך למרבה הפליאה גם ראש אג"ם דאז משה דיין הכחיש את דברי בן-גוריון וקבע: "לבון לא הורה לרצוח אזרחים". זאת למרות שבאותה עת, ב-1965, הוא היה אחד ממנהיגי רפ"י.

פעולת קיביה בוצעה על ידי כוח משולב של יחידה 101 וגדוד הצנחנים 890 בפיקודו של שרון. ייתכן ששרון חשש כי טענתו של בן־גוריון, שמטרת הפעולה הייתה הרג אזרחים רבים ככל האפשר, תפגע בו עצמו. אולי זו הייתה הסיבה לכך שביקש את הפגישה עם אשכול.

בפגישה טען שרון, שרבות מפעולות התגמול הראשונות לפני הקמת יחידה 101 כוונו בחלקן כלפי אזרחים, אך הפעולות לא היו מוצלחות ולכן כמעט לא נפגעו בהן אזרחים. לדבריו, בפעולה בקיביה לא הייתה כוונה לפגוע באזרחים, אך האזרחים הסתתרו בבתים שיועדו לפיצוץ ולא יצאו מהם למרות אזהרות החיילים. במקרה אחד שמע קצין בכי של ילד לאחר שהפעיל את המטען. הוא קפץ לבית וחילץ את הילד תוך סיכון עצמי.

שרון העיד, שזמן קצר לאחר הפעולה הוא דיווח עליה לבן־גוריון, וזה האחרון בירך עליה. אולם בחודש מאי 1963, בעת שהשניים נפגשו, התכחש בן־גוריון לתמיכתו בפעולה והסתייג ממנה.

קידומו של שרון נעצר לאחר קרב המיתלה, והוא מילא שורה של תפקידי רוחב ואף שקל לעזוב את הצבא. כמה חודשים לאחר השיחה עם אשכול, בפברואר 1966, הוא קודם לתפקיד ראש מחלקת ההדרכה, ושנה לאחר מכן, כנהוג באותה תקופה, הוענקה לו דרגת אלוף.