שיחה עם ד"ר אהד לסלוי, דוקטור להיסטוריה צבאית, ראש התחום לחקר הרמה האופרטיבית במחלקה להיסטוריה, על מחקר שכתב אודות חומת מגן.
החלק הראשון עוסק בתקופה שקדמה למבצע, והחלק השני עוסק במבצע עצמו.
בפודקאסט מתואר המעבר של צה"ל במהלך שנה וחצי מתפיסה של הכלת האירועים והימנעות מכניסה לשטחי A, לתפיסה של הכרעה צבאית של ארגוני טרור באמצעות יצירת חופש פעולה לכוחות צה"ל בכל שטחי יהודה ושומרון.

מנחה: ליאור רשף
מוסיקה: "דרכנו" בביצוע מהסדרה "הבורגנים" בביצוע חני פירסטנברג ושירת וינו-אלעד; מילים: יענקל'ה רוטבליט, לחן יזהר אשדות. יועץ מוזיקלי: קובי בן-עטר.

תמלול הפודקאסט:

הדרך אל מבצע חומת מגן – חלק ב'

ליאור רשף: מחלקת היסטוריה מציגה – עשרים שנה ל"חומת מגן". מחקר התהליכים האופרטיביים שהובילו ליציאה למבצע ושהתרחשו במהלכו. אני ליאור רשף, ואיתנו ד"ר אהד לסלוי, ראש תחום חקר הרמה האופרטיבית במחלקת היסטוריה, שחקר במסגרתה את מבצע "חומת מגן". בחלק השני לא נתאר את השתלשלות האירועים במבצע, אלא, שוב, סוגיות עקרוניות ברמה האופרטיבית. אהלן, אהד.

ד"ר אהד לסלוי: שלום וברכה.

ליאור רשף: ערב פסח, סיים צה"ל רצף של מבצעים במחנות הפליטים. הרמטכ"ל (רא"ל במיל' שאול מופז) מאחל חג פסח שמח לפיקוד הבכיר, וקובע שלאחר החג ייפגשו לסכם את המבצע. ואולם, באותו הלילה הם נפגשים שוב, אחרי הפיגוע במלון פארק. אהד, הם מבינים שהכול השתנה אז.

ד"ר אהד לסלוי: הם מבינים שהכול השתנה, אבל חלקם כבר יודעים שהאבנים נפלו והסביבה השתנתה. הרמטכ"ל מבין כבר מנובמבר, אולי אפילו מאוקטובר, שלא יהיה מנוס מלצאת למבצע צבאי גדול כדי להפסיק את הטרור. ראש הממשלה, אריאל שרון, כבר מכניסתו לתפקיד, יודע שלמגעים המדיניים אין תוחלת ושלא תהיה ברירה אלא לצאת למהלך צבאי גדול. אפילו הנשיא בוש (נשיא ארה"ב ה-43, ג'ורג' בוש הבן), אחרי פיגועי 11 בספטמבר, התפיסה של האונייה "קארין A" וההבנה שערפאת (יו"ר הרשות הפלסטינית לשעבר, יאסר ערפאת) כן מעורב בטרור, מבין שלא תהיה ברירה פרט להתנגשות אלימה בין הישראלים לבין הפלסטינים, בצורה כזאת או אחרת. אבל, הפיגוע במלון פארק יוצר איפוס של המערכת, בעצם. גם החברה הישראלית, אפילו המחנה הפוליטי בישראל שעוד האמין במשא ומתן או בגישה הסדרית עם הפלסטינים, מבין אחרי הפיגוע במלון פארק שבעצם מדובר ברצף של פיגועים קשים מאוד בחודש מרץ, ושבעצם אין ברירה אלא לטפל בבעיה הזאת בעצמנו. הרעיון של: "מישהו אחר יטפל בטרור", כבר לא יעבוד.

ליאור רשף: השאלה שמלווה את החלק הזה היא שמצד אחד, ל"חומת מגן" נוצר מוניטין כמבצע שהכריע את הטרור. מהצד השני, הפיגועים נמשכים גם אחריו. אז מה באמת ההישג של מבצע "חומת מגן"? אולי דרך בירור השאלה הזאת נבין מה חוללה הלחימה בין פסח לבין יום העצמאות ב- 2002. אהד, ממש אחרי הפיגוע במלון פארק, בחג הפסח, מה צה"ל מבין שהשתנה?

ד"ר אהד לסלוי: צה"ל מבין שהאילוצים, או חופש הפעולה המוגבל שהיה לו עד עכשיו, שנפתח בהדרגה במהלך החודשים... האירוע הזה בעצם פורץ את המסגרת שהוא פעל בה עד עכשיו. הם מבינים שהאמריקאים, החברה הישראלית ואפילו ממשלת ישראל ירשו לצה"ל לפעול בהיקפים, סדרי גודל, שונים לחלוטין. אבל, צה"ל צריך לברר לעצמו מה המטרה של המבצע. האם המבצע הוא להכרעת הרשות הפלסטינית, השתלטות על השטח? האם המבצע הוא להשאיר את הרשות כמו שהיא ולהילחם רק בטרור? האם הדבר הזה הוא אפשרי בכלל? האם המאמץ הוא עדיין בעיקר על הרשות הפלסטינית? את כל הדברים האלה צה"ל מנסה ללבן או להבין במהלך עשרים וארבע או ארבעים ושמונה השעות הראשונות שאחרי הפיגוע בפארק. מה שעוזר לו להבין או למקד את הפעולה הם תהליכים בדרג המדיני, שלאט-לאט מבהירים לו מה חופש הפעולה החדש שעומד לרשותו.

ליאור רשף: אז מה צה"ל מבין? מה חופש הפעולה החדש שעומד לרשותו? או, מה הציפייה ממנו?

ד"ר אהד לסלוי: הציפייה מצה"ל היא להפסיק את הפיגועים, בצורה פשוטה מאוד, אבל אין הסבר איך לעשות את זה. כבר על ההתחלה, די ברור שערפאת הוא מוקד אחד של הפעולה, כלומר, הבידוד שלו במוקטעה. צה"ל צריך לתכנן פעולה שתתאים למחלוקת בדרג המדיני, לגבי האם ערפאת נשאר או הולך. אבל זה פסיק אחד מתוך כל הפעולה הזאת. רובנו זוכרים את התמונות מהמוקטעה בתור התמונות העיקריות, אבל זה רק חלק, ואפילו קטן, מהמבצע כולו. המבצע כולו נועד להפסיק את הטרור, אבל הרמטכ"ל מבין מההתחלה שאי אפשר להפסיק את הטרור באבחה אחת. לחימה בטרור היא דבר מתמשך, ולכן הוא מכריז מההתחלה שהמבצע ימשך ארבעה שבועות, ועוד ארבעה שבועות. החלוקה הזאת, של ארבעה שבועות ועוד ארבעה שבועות, נובעת מגיוס המילואים – סבב ראשון ואז סבב שני. האמירה של הרמטכ"ל על מה הצורך הצבאי, ארבעה שבועות ועוד ארבעה שבועות, כל הזמן תעמוד במתח עם השעון המדיני, כיוון שארצות הברית לא תאפשר לישראל לפעול באגרסיביות כאת בכל השטח לאורך כל כך הרבה זמן. לכן, לאורך כל המבצע, יש מתח בין אמירות הרמטכ"ל של "ארבעה שבועות ועוד ארבעה שבועות" לבין מה שקורה בשטח בפועל. כוחות ששומעים שיש להם עוד ארבעה שבועות, לא ימהרו. מהצד השני, הם שומעים את נאומי בוש לאורך כל המבצע ומבינים שהשעון המדיני הולך להסתיים, ולכן יש כאן מתח כל הזמן, בין הרצון של הרמטכ"ל להדגיש שלחימה בטרור היא מתמשכת, לבין ההבנה שחלון ההזדמנויות של חופש הפעולה הנרחב הוא זמני בלבד.

ליאור רשף: מה היה הרעיון המבצעי בהתחלה ואיך הוא התפתח?

ד"ר אהד לסלוי: בהתחלה מבינים שהמטרה היא להשתלט על השטח. להשתלט בחזרה על איזורים כמו טולכרם,

ליאור רשף: על הערים.

ד"ר אהד לסלוי: על הערים, במרחב התפר. לסגור את מרחב התפר חזק יותר, לכתר את ערפאת במוקטעה ולפעול ברמאללה, מחנה הפליטים בג'נין – מוקדי הטרור. השטח הוא הנושא העיקרי, אפשר לומר שהוא מושא הפעולה. אבל, כעבור כמה ימים, מבינים שהשטח הוא לא העיקר. ארגון כמו החמאס או הג'יהאד האסלאמי, למעט הקרב בג'נין, הוא ארגון גרילה, ארגון טרור. ארגון גרילה וטרור לא נלחם מול כוח חזק שבא מולו, כולנו מכירים את הספרים של מאו דזה-דונג. הוא נמוג, הוא הולך למקומות שהוא חזק בהם יותר, הוא הולך להתחבא. אין לו שום סיכוי להילחם בטנקים או בחטיבות שלמות שצה"ל משליך לתוך הערים, ולכן לאט-לאט מבינים שהפעולה רק במרחב העירוני לא מביאה את ההישג שאנחנו רוצים, את הפגיעה. לכן, השטח זה לא העיקר, אלא אמל"ח, תשתיות טרור, אנשים, מוקדי ידע של הכנת המטענים, תשתיות של הכנה של פיגועי התאבדות. לשם זה אתה צריך מודיעין, ובשלב הזה המודיעין הוא לא באיכות גבוהה, כי אין לנו אחיזה בשטח. לכן, בהתחלה, בשלב הראשון, המבצעים הם השתלטות על השטח, אבל המבוקשים נעלמים, התשתיות נעלמות. בטולכרם ובקלקיליה הם בורחים מהאיזורים האלה, וכך קורה גם בבית לחם. לאט-לאט מבינים שצריך להרחיב את הפעולה גם למרחבים כפריים. אסור להותיר שטח שפתוח למחבלים. בכך, צה"ל לאט-לאט לומד, וזה מה שקורה גם במבצע "חומת מגן". הוא לומד על עצמו ועל האחרים כל הזמן, ומבין איך האופרציה צריכה להיראות כדי שהיא תביא את ההישג של הפסקת הפיגועים. חשוב לציין שהפיגועים נמשכים כל הזמן – במהלך חג הפסח עצמו, יש פיגוע ביישוב אלון מורה, פיגוע התאבדות בשוק בירושלים, פיגוע באוטובוס בצומת יגור... הפיגועים נמשכים, הפעולה לא עוצרת את הפיגועים, אבל לאט-לאט מבינים מה צריך לעשות כדי שהפיגועים ייפסקו בהמשך.

ליאור רשף: מה הם מבינים?

ד"ר אהד לסלוי: הם מבינים שהשטח הוא לא העיקר, אלא תשתיות הטרור. אמל"ח, מוקדי ידע. בעצם מתחיל ציד, מרדף, אחרי אותם מבוקשים, חמושים, מעבדות... כל התשתיות האלה. אבל, לאורך המבצע מתחילים להבין שהזמן מתחיל להיגמר ולא השגת את כל ההישג הנדרש של התשתיות, ולכן, בדיעבד, מה שאנחנו יכולים לומר על מבצע "חומת מגן" זה שהוא לא סוף המערכה נגד הטרור, אלא הוא בעצם הצעד הראשון בשלב של ההכרעה, הניצחון מול הטרור. מבצע "חומת מגן" למעשה מחזיר את חופש הפעולה של צה"ל במרחב, או כמו שאמר מפקד פיקוד המרכז באחד הדיונים: "אנחנו מחזירים לעצמנו את האחריות הביטחונית, ללא האחריות האזרחית, על כל שטחי יהודה ושומרון." כלומר, צה"ל, שעד אז כל כניסה שלו למחנה פליטים או לעיר הייתה כרוכה בנוהל קרב ארוך ובכניסה מסיבית, מחזיר לעצמו לאט-לאט את חופש הפעולה. אם הוא ידע שיש היום מחבל בשכם, בטולכרם או בבית לחם, אז הוא נכנס, לוכד את האדם ויוצא החוצה. זה ההישג הגדול של מבצע "חומת מגן", הייתי אומר.

ליאור רשף: בואו נשמע את מה שאמר לך משה קפלינסקי, אז המזכיר הצבאי של ראש הממשלה שרון, בקשר להישגי המבצע.

אלוף בדימוס משה קפלינסקי: אני מגיע למפקדת פיקוד המרכז, אני לא זוכר בדיוק את התאריך, אבל זה היה חודשיים-שלושה אחרי חומת מגן. צה"ל... טנקים מסתובבים במרכזי הערים, כל הערים בכתר, יש לנו חופש פעולה לפעול. הפקודה הראשונה שאני עושה זה להסיר את הסגרים מעל היישובים, להוציא את הטנקים מהערים, ושלא צריך אישור אלוף בשביל פעולה בשטח A. עכשיו, אני לא הייתי יכול להגיד את הדבר הזה. אישור מח"ט. אני מוריד את זה לרמת המח"ט. כשאני אומר לך – ביום הראשון שלי בפיקוד המרכז, שלוש הפקודות האלה. וזה ההישג של המבצע הזה. זה היה ההישג של המבצע. בשביל הצדק ההיסטורי, הרי בהיסטוריה עסקינן, בעיניי זה חיבור של דרך הפעולה שהתאפשרה אחרי "חומת מגן" וגדר ההפרדה.

ד"ר אהד לסלוי: אבל צריך לזכור שהמבצע מלמד גם שחופש הפעולה הוא לא חופשי לגמרי, ועדיין יש אילוצים על יכולת הפעולה של צה"ל.  

ליאור רשף: אתה יכול לתאר את מרחב האילוצים שבתוכו צה"ל פועל, ואיך הוא מתמודד איתם, או פותר אותם?

ד"ר אהד לסלוי: כן. צה"ל מבין במהלך המבצע שאין לו חופש פעולה באמת, זאת לא מלחמה, שבה אפשר לעשות כמעט מה שרוצים. למשל, הוא מבין את כל הנושא האזרחי, אתה לא רוצה לפגוע בכל המנגנונים האזרחיים שפועלים באיו"ש (איזור יהודה ושומרון), מפינוי הזבל ועד מערכות החינוך והתברואה. אבל, חשוב יותר, הנושא של התמונה. התמונות של הטנקים השועטים בבית לחם ובשכם הן תמונות לא טובות. הן רק גורמות לנו לפגיעה בלגיטימציה. לכן, אחרי מבצע "חומת מגן", צה"ל לאט-לאט יפתח את היכולות לעשות את הפעולות בחתימות נמוכות יותר, בזמנים קצובים. אתה לא צריך לשלוט בשכם כדי לתפוס את המבוקש, אלא להיכנס לשם ללילה או לכמה ימים ולצאת, כדי להשיג את ההישג הנדרש שלך מבלי לפגוע בלגיטימציה הבין-לאומית ובזכות שלך לפעול בשטחי A.

ליאור רשף: בוא נדבר קצת על כוחות המילואים. קודם, אמרת לי שצה"ל לא השתמש בכוחות המילואים בחירום מזה שמונה עשרה שנה,

ד"ר אהד לסלוי: מאז מלחמת לבנון הראשונה.

ליאור רשף: אז איך השימוש בכוחות המילואים היה, ביחס לכוחות הסדיר?

ד"ר אהד לסלוי: מטבע הדברים, לכוחות הסדירים יש יתרון יחסי, הם התחככו ולמדו במהלך כמה חודשים. אז כבר מההתחלה אפשר להגיד שלחטיבות הסדירות היה יתרון. אבל, למעשה, המבצע הזה הוכיח שאתה לא יכול להילחם בצורה אפקטיבית ללא כוחות המילואים. השמיכה של הסדיר קצרה מדי, וללא כוחות מילואים אתה לא יכול לממש או לבצע את כל המשימות שאתה רוצה. הרעיון היה לשלוח את הכוחות הסדירים למקומות הקשים יותר, כמו רמאללה ושכם, ולהשתמש בכוחות המילואים ככוחות שייכנסו אחרי שהכוחות הסדירים סיימו את העבודה, את הלחימה בגרעין הקשה של החמושים או של המגינים. אבל שוב, הכוחות הסדירים לא הספיקו, ולכן נשלחו חטיבות מילואים לבית לחם, לטולכרם, לקלקיליה, וכמובן לעיר ג'נין ולמחנות הפליטים, ראשונות. הן היו אלה שהשתלטו על הערים האלה. גם כאן, כשאתה מסתכל על החטיבות השונות, אתה רואה שונות, שהיא טבעית בכל פעולה אנושית. יש חטיבות טובות יותר וטובות פחות, כשירות יותר וכשירות פחות. העובדה היא שהיה צריך את המילואים, ללא המילואים אי אפשר היה לעשות את הפעולה הנרחבת בכל הערים, ושוב, התוצאות של חטיבות המילואים משקפות עקומת למידה. גם חטיבות המילואים, אחרי יום, יומיים, שלושה ימים וארבעה ימים, התחילו לפעול טוב יותר, כי גם הן למדו.

ליאור רשף: המילואים מגדילים את הסד"כ (סדרי הכוחות) בצורה משמעותית. איך מנהלים לחימה עם כל כך הרבה סד"כ בתא שטח קטן? זה טוב? זה לא טוב? זה מפריע?

ד"ר אהד לסלוי: זה נכון, וההחלטה הייתה לנהל את האירוע הזה, או את הבעיה הזאת, באמצעות מפקדות אוגדות. זאת אומרת, בנוסף לחטיבות הלוחמות, גייסו גם מספר אוגדות. למעשה, בגזרה הקטנה מאוד של איו"ש נלחמו אוגדה 162, אוגדה 340, אוגדה 98, אוגדת איו"ש ואוגדה 720. לכאורה, חלוקת הכוחות בין מספר אוגדות נועדה להקל את השליטה, ובאמת, כל מפקדת אוגדה, או מסגרת אוגדה, התמקדה בתא השטח שעליו היא קיבלה אחריות. החיסרון בניהול כזה, של מספר רב של מסגרות, הוא שהוא גרם לכך שלא היה רעיון מאחד או מאגד בין הגזרות. כלומר, אם יש פעולה בג'נין או במחנה הפליטים בג'נין, זה משפיע בהכרח על העיר שכם, שהיא בגזרה של אוגדה אחרת, והיכולת לקשר או לחבר בין פעולה בגזרה אחת לבין פעולה בגזרה אחרת הייתה קשה מאוד, בהינתן החלוקה המרחבית. יתר על כן, היכולת לנייד כוחות – כלומר, אם סיימת עכשיו פעולה בגזרה אוגדתית מסוימת, ועכשיו הכוחות פנויים ללכת למקום אחר, אז החלוקה הזאת, בין אגודות, מקשה על היכולת להעביר כוחות בין גזרה לגזרה. לכן, הפעולות היו... אפשר להבין היגיון של פעולה בכל מרחב אוגדתי, אבל היה קשה להבין או לגבש את ההיגיון הכולל, בגלל הפעולה במסגרות רחבות כל כך.

ליאור רשף: זאת סוגיית פו"ש (פיקוד ושליטה) מעניינת, אבל זה לא תפקיד הפיקוד?

ד"ר אהד לסלוי: זה תפקיד הפיקוד, וזה גם תפקיד המטכ"ל (המטה הכללי), אבל כשפועלים בגזרה קטנה כל כך עם כל כך הרבה מסגרות, אז לפיקוד קשה מאוד להשתלט או לבנות את הרעיון האופרטיבי. הקשב של הפיקוד להבין את המורכבות של הדברים היה גדול הרבה יותר מאשר של המטכ"ל, הוא היה ערני יותר לשטח. למשל, אם אני הורס את המשטרה הפלסטינית, מי יתפוס מחר את הגנב בקסבה? אם אני פוגע בתשתיות החשמל, אז איך בתי הספר יפעלו מחר? אפילו, מה אני עושה עם כנסיית המולד? בגזרה מסובכת כל כך, כמו איו"ש, שיש בה גם גורמים בין לאומיים והומניטריים... כלומר, המטכ"ל עסוק יותר בהישג: "אנחנו צריכים להשיג הישג."

ליאור רשף: אז איך כולם חיים ביחד?

ד"ר אהד לסלוי: הם לא חיים כל כך טוב ביחד. לכן, יש המון צדדים שמאוכזבים מהמבצע.

ליאור רשף: אי אפשר לדבר על "חומת מגן" בלי להזכיר את הקרב במחנה הפליטים בג'נין.

ד"ר אהד לסלוי: כן. אפשר לדבר על הקרב במחנה הפליטים בג'נין מזוויות שונות. מהזווית הטקטית, האופרטיבית, אפילו האסטרטגית. כתבתי על הקרב הזה מאמר שיופיע באתר האינטרנט של המחלקה להיסטוריה. אבל הייתי רוצה לתקוף את הקרב הזה, ולהסתכל עליו משתי זוויות שבדרך כלל לא מסתכלים עליו מהן. דבר ראשון, למה הקרב הזה היה הקשה מכולם? לכאורה, שאר הקרבות הסתיימו עם הרוג אחד או ללא הרוגים, מיעוט נפגעים בקרב כוחותינו. אבל הקרב הזה הסתבך, הוא נמשך הרבה זמן והיה מספר הרוגים גדול. אז נכון שמדובר בחטיבת מילואים, ולא בחטיבה סדירה, אבל כמו שציינתי, חטיבות המילואים פעלו בבית לחם ובטולכרם. אני חושב שמה שייחד את מה"פ (מחנה הפליטים) ג'נין, ולא הבנו את זה מתחילת הקרב, זה שבמקרה הזה רוב האויב היה מהג'יהאד האסלאמי, והוא החליט שהוא נלחם עד הסוף. כלומר, הוא לא נסוג ולא נכנע, אלא הוא יילחם עד הסוף. לצערנו הרב, מול האויב הקשה הזה ניצב כוח מילואים שהיה בכשירות נמוכה יחסית, בהשוואה לחטיבות הסדירות. למה חטיבת המילואים הלכה דווקא לשם? אלה היו התכנונים המוקדמים, לא העריכו שההתנגדות שם תהיה שונה בהיקפה. שכם נתפסה כעיר הקשה יותר לפיצוח. לכן, הקרב הזה, מתחילתו, היה קרב לחיים ולמוות של האויב, של הצד השני. אנחנו סגרנו בפניהם את הדרך לצאת. כלומר, כיתרנו את מחנה הפליטים בצורה הדוקה כבר מההתחלה, והם נשארו שם והתכוונו להילחם עד הסוף. התשתיות של המטענים שהם השאירו שם מעידות על זה. עוד דוגמה בקרב הזה היא מה שנקרא המגע הראשון, הקרב הראשון. ברגע שנכנסת לא טוב, נהרג לך מ"פ כבר בהתחלה, נהרגים לך שני חיילים בגדוד אחר ואתה נעצר, יש דינמיקה לא טובה, המומנטום של הקרב לא פועל טוב, ומכאן אתה נגרר לקרב איטי וסבוך. שוב, בסוף, פועלים שם כוחות בסדר גודל של אוגדה. אם היו מתחילים את הקרב הזה עם הסד"כ העצום הזה, אז יכול להיות שהקרב היה נגמר תוך ימים אחדים. אבל, שוב, זה "אילו וכאילו", וראוי להסתכל על זה בפרק אחר. דבר נוסף שהקרב הזה העלה זה הקונספט של התודעה ושל הגורם הבין-לאומי. כולנו מכירים עד היום את ההשתלשלות של האשמות השווא בנושא הטבח,

ליאור רשף: שם זאת הייתה הפעם הראשונה שתוך כדי מבצע התחילו לרוץ הרבה האשמות שווא ושמועות על הרוגים,

ד"ר אהד לסלוי: הרבה שמועות, מצדנו וגם מצדם. ביום הקרב שבו נפלו שלושה עשר חיילים, השמועה הייתה שנהרגו חיילים מהשייטת, שהמסוק של סגן הרמטכ"ל הופל, ששר הביטחון קיבל התקף לב... למעשה, זאת הפעם הראשונה שהרשתות החברתיות, באינטרנט, הופכות להיות פעילות תוך כדי הקרב. גם מצדנו, כמו שאמרתי, אבל כמובן שגם מצדם של הפלסטינים, שהפיצו תמונות ושמועות על טבח שהתרחש במחנה הפליטים, כביכול. אחד הגורמים לזה היה שלא נתנו לאמצעי התקשורת להיכנס. לא נתנו להם להיכנס מסיבה פשוט מאוד – סכנה לחייהם. המחנה היה זרוע באמצעים, במטענים ובצלפים, וזה היה תוך מחשבה על הסכנה לחייהם. ההתארכות של הקרב הוכיחה שיש קשר הדוק בין הטקטיקה לבין הגורם האסטרטגי. אם הקרב היה מסתיים תוך ימים אחדים ואפשר היה להכניס את התקשורת, לא הייתה שום שמועת כזב או על הטבח או דומה לה. ההתארכות של הקרב מעבר למספר ימים וההתעקשות של צה"ל על כך שגורמי התקשורת לא ייכנסו, גרמו לאפשרות להפיץ את השמועות האלה. אחרי שהפצת את השמועות האלה, קשה לך מאוד להילחם בהם. כמו שאמרתי, גם ההתנהלות של צה"ל לא הועילו במאבק התקשורתי-תודעתי מול השמועות האלה. המענה של צה"ל למלחמה התודעתית שהפלסטינים ניהלו... הם ניהלו אותה בכל הגזרות, אבל במחנה הפליטים בג'נין זה היה באופן ממוקד. צה"ל לא הבין שמלחמה תודעתית, המאבק או המערכה על התודעה לא יכולים להיעשות על ידי גורם אחד, כמו דובר צה"ל או פרויקטור שמינית לאירוע. אתר צריך לגייס את כל המשאבים שלך, המודיעיניים – לברר, כמה הרוגים יש במחנה הפליטים? איפה הם נמצאים? איפה הם קבורים? לדבר עם הכוחות בשטח, להבין תמונת מצב ברורה של מה שקורה, ובאמצעות כל המידע שאתה יכול להסיק לצאת למערכה התודעתית, שיוביל אותה איש כזה או אחר, או ארגון כזה או אחר. אבל, אתה צריך לגייס משאבים מכלל המאמצים שלך כדי להבין מה קרה, להבין למה הצד השני מספר את הסיפור, ואז לצאת למערכה הזאת, כמו שאתה מנהל מערכה בכל מקום.

ליאור רשף: טוב, אתה כותב גם בהזדמנויות אחרות במחקר שתמונת המצב במטה הכללי, שהוצגה לאלופים, לא תמיד תאמה את מה שהם פגשו בעצמם קודם לכן, בשטח. זאת אומרת, היו פערי דיווח מהשטח.

ד"ר אהד לסלוי: כן. פערי הדיווח הם לא כתוצאה מתרבות שקר או משהו דומה לזה, אלא כי לוקח זמן עד שהידיעה מגיעה. לוקח זמן עד שמה שקורה מגיע לדרגים למעלה, ויותר מזה – אני חוזר שוב להאשמות הטבח. החיילים בשטח לא מבינים שיש חשיבות להבין כמה גופות נמצאות ברחובות, הם נלחמים. אתה צריך לצי"ח (לפי צי"ח – ציון ידיעות חיוניות) את הכוחות ולהסביר להם שאתה רוצה לדעת כמה גופות נמצאות ברחובות וכמה הם ראו בבתים כדי להבין האם השמועות על מאה-מאתיים הרוגים נכונות או לא. הלוחם עצמו לא מבין את החשיבות הזאת, ואז אתה מתחיל להשתמש בנתונים שלא באמת מגיעים מהשטח, וזה, עוד פעם, אחד הגורמים למה שקרה.

ליאור רשף: אהד, איך המבצע הסתיים? באיזור כמה ימים אחרי יום העצמאות.

ד"ר אהד לסלוי: זה יפה מאוד לבחון את סיום המבצע הזה. המבצע הזה לא מסתיים בתקיעת שופר בכותל, לא בהגעה לכביש ביירות-דמשק ולא בהסכמי שביתת נשק. המבצע הזה מסתיים בקול דממה דקה, ובהבנה שסיימנו את סבב א' וצריך להתכונן לסבב ב'. המבצע מתחיל להסתיים כשבוש מודיע לשרון (ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון ז"ל) שצריך להתחיל לסגת. צה"ל נסוג מטולכרם ומקלקיליה. בוש נותן הבטחה לשרון שיהיה לו זמן לסיים את שכם ואת ג'נין, מסיימים שם, ואז למעשה מבינים שקורה מה שקרוי בשפה המקצועית "נמוגות התקפה" – התקפה שהתחילה בצורה חזקה מאוד לאט-לאט מאבדת מהתנע שלה, מהיכולת שלה להתקדם קדימה. למעשה, השתלטת על מה שרצית להשתלט, חוץ מחברון, שעליה השתלטו לאחר המבצע. המבוקשים הסתלקו, האיתורים שידעת עליהם נעלמו, ועכשיו צריך לבנות תמונת מודיעין ולהתחיל לרדוף אחרי האויב שלא תפסת עד עכשיו.

ליאור רשף: וגם קולין פאוול,

ד"ר אהד לסלוי: קולין פאוול (מזכיר המדינה בממשל בוש) מגיע לארץ, ולמעשה המבצע מסתיים, כמו שאמרתי, בצורה הדרגתית. לאט-לאט הכוחות משתחררים ואחרי זה יש גיוס מילואים נוסף, אבל כולנו יודעים, כמו שאמרתי, המבצע לא מפסיק את הטרור, אבל הוא מאפשר את העליונות המודיעינית, את היכולת להבין איפה יש מפגע, מתי הוא עומד לצאת ואיפה התשתית שתומכת בו. מכאן ואילך, למעשה, צה"ל לומד את "חומת מגן". הוא מבין שההשתלטות על השטח היא לא המטרה. מיד אחרי המבצע הזה, קורה פיגוע שיוצא מגזרת חברון. צה"ל הולך למבצע שנקרא "רוח אחרת" בחברון. לאחר מכן, עוד פעם, שורה של פיגועים, וצה"ל יוצא למבצע "דרך נחושה", שהוא למעשה המשכו של מבצע "חומת מגן", תוך כדי התאמתו להבנות החדשות שלנו, למשל – אתה לא צריך להשתלט על עיר שלמה כדי לתפוס את המפגעים, אלא לדעת להיכנס במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לתפוס את החמושים או את המפגעים. למעשה, אם בפרק הראשון דיברתי על למידה תוך כדי חיכוך בכניסה לערים, אז מבצע "חומת מגן" שימש כר נוח מאוד ללמידה אסטרטגית, אופרטיבית וטקטית על איך לפעול בערים, מתי לפעול בערים ובמחנות הפליטים כדי לכסח את הדשא של הטרור, עד למצב, שקורה לאחר שנה-שנתיים, שהטרור יורד לרמה נסבלת.

ליאור רשף: אז לסיום, אם אנחנו רוצים לסכם את מה שלמדנו בחלק הזה, מה השיג מבצע "חומת מגן"?

ד"ר אהד לסלוי: למעשה, כמו שאמר מפקד פיקוד המרכז, "חומת מגן" מחזיר לצה"ל את האחריות הביטחונית על השטח, מבלי לקבל את האחריות האזרחית על ניהול העניינים האזרחיים במרחב. מבצע "חומת מגן" לימד את צה"ל על מגבלות הכוח. גם כאשר יש לך לגיטימציה אמריקאית לפעולה נגד הרשות הפלסטינית בכל שטחי יהודה ושומרון, ישנם דברים שבהם אתה צריך להיזהר, ולא לעשות. למשל, פגיעה באזרחים, או תמונות מסוימות שדעת הקהל לא תהיה מוכנה לסבול. למעשה, צה"ל מבין שאין לו סיבה לשבת כמו שהוא ישב לפני 1992, בתוך הערים, אלא המטרה שלו היא לתפוס אנשים, ולא שטח. זה לא ששת הימים, ולא התקופה שבה תפיסת האנשים הייתה תלויה בתפיסת השטח והשמדת האויב הייתה תלויה בהשמדת השטח, אלא ביכולת של חופש התנועה והחופש המודיעיני להשיג מידע. זה ההישג הגדול של "חומת מגן", ולכן, לפי דעתי וכמו שאמרתי, זה הצעד הראשון של סוף המערכה.

ליאור רשף: מה קורה בהמשך? איך המלחמה ממשיכה, ואיך הפיגועים מפסיקים?

ד"ר אהד לסלוי: יש את הוויכוח המפורסם בין אנשי הגדר לבין אנשי המאמץ ההתקפי. יש הטוענים שגדר ההפרדה... דרך אגב – ראשיתה של גדר ההפרדה במבצע "חומת מגן", העבודות הראשונות מתחילות במבצע הזה, הרעיונות מתחילים להתגבש. האם הגדר עצרה? האם המאמץ ההתקפי עצר? לפי דעתי, התשובה היא שניהם יחד. הגדר לא הייתה עוצרת את כולם, ללא המאמץ ההתקפי אי אפשר היה לעצור את הפיגועים, וגם בצורה ההפוכה אפשר לומר שללא הגדר, חלק מהמפגעים היו מגיעים. אבל, מבצע "חומת מגן" הוא ההתחלה של שורה של מבצעים התקפיים של צה"ל, גם בשטח הכפרי וגם בשטח העירוני, שבעצם מתחילה את מה שמכונה "מכסחת הדשא". יש הבנה שהטרור לא ייפסק בחיסול זה או אחר של מבוקש או של פעיל, או בהשמדה של תשתית מסוימת, אלא שכל כמה זמן הדשא יצמח וצריך לכסח אותו, במובן של לסכל את הפיגועים, עד לרמה שמספר המפגעים יהיה נמוך ולאזרח הישראלי תהיה תחושה של ביטחון יחסי.

ליאור רשף: תגיד, שאלה ממש לסיום – באופן כללי, מה אפשר ללמוד מהלחימה של צה"ל במבצע "חומת מגן"?

ד"ר אהד לסלוי: אז אם נגלוש, ברשותכם, למישור הפילוסופי, מארבעים אלף רגל – הדבר הראשון שאפשר ללמוד זה שכשאתה מגיע למערכה צבאית עם רעיון מערכתי ברור מאוד, שחשבת עליו ותכננת אותו ואת ההישג במשך שנים, אז כשהמערכה מתחילה כדאי לך לשחרר קצת לפעמים, לראות אם אולי אתה צריך לשנות קצת את הרעיון. ההישג הוא אחר. מערכה צבאית גורמת לשינויים עצומים במרחב באסטרטגי, במרחב האופרטיבי ובמרחב הטקטי. פתאום יש הזדמנויות חדשות, או שלפעמים ההישג שתכננת הוא לא רלוונטי, הוא לא ההישג המתאים בכלל. "חומת מגן" הוא דוגמה נהדרת, אבל תחשבו גם על מלחמות אחרות, כמו מלחמת העצמאות או מלחמת יום הכיפורים – מלחמות ארוכות, שנכנסת אליהן עם חשיבה מסוימת וסיימת אותן עם רעיונות אחרים לגמרי. לכן, חשוב מאוד להיות פתוח, לפתוח את הסנסורים, לקלוט את השינויים ולהיות מוכן גם לשנות את מה שהגדרת מראש. את "חומת מגן" אתה מתחיל ברעיון של להפסיק את הטרור, אבל אתה מבין שחלון ההזדמנויות הוא לא מספיק בשביל זה, אז אתה חושב על פגיעה בתשתיות הטרור, באמל"ח, אתה אוסף נשק ואמל"ח, ובסוף אתה מבין שמה שהשגת פה הוא חופש פעולה שמאפשר לך להילחם בטרור בצורה יעילה יותר מכאן והלאה. היכולת שלך להיות פתוח לשינויים ולהקשיב למה שקורה היא חשובה מאוד. הדבר השני הוא איך שאתה ניגש לבעיה מורכבת – המח"טים והמג"דים שהיו צריכים להיכנס למחנות הפליטים ולערים, ניצבו מול בעיה שלא הכירו בצה"ל במשך יותר מעשרים שנה. לא היה תו"ל (תורת לחימה) רלוונטי, ואם היה תו"ל, אז הם לא התנסו בו ולא התאמנו. אבל, הבעיה היא מורכבת – החיכוך, הניסיון והלמידה, אם אתה בשל ומוכן להשתנות, כמובן, גורמים לך להבין את הבעיה אחרת, אולי לפרק אותה ולהבין שאפשר להתמודד איתה בצורה שונה ממה שחשבת עד עכשיו, ופתאום, הבעיה שנראתה כמעט בלתי פתירה הופכת להיות פתירה. כל זה באמצעות למידה מתמשכת וניסיון. למשל, הכניסה למרחב עירוני צפוף, אם מדובר במרחב שלא התנסית בו בלחימה, אז בהתחלה נכנסים למרחב עירוני לא צפוף, אחרי זה נכנסים לעיירה שיש בה קסבה קטנה ומנסים להבין איך התנועה בתוך הבתים, בין הבתים ובסמטאות, מה צריך, מה טנק יכול להועיל לך בתוך מרחב כזה. אחרי זה אתה נכנס לעיר אמיתית, כמו טולכרם, אחרי זה אתה נכנס למחנה פליטים שמבודד מהעיר, כמו מחנה הפליטים "בלטה", ובסוף אתה נכנס לקסבה בשכם, לדוגמה – מרחב עירוני עם תת-קרקע, אזרחים, צפיפות, אתה לא יכול לפעיל בו כמעט את חיל האוויר ואת הטנקים, והפלא ופלא, אתה מגלה שהפעולה שם, בזכות מה שלמדת לפני כן, היא פשוטה הרבה יותר.

ליאור רשף: טוב, אהד, תודה רבה על כל הידע.

ד"ר אהד לסלוי: תודה לך.

חזרה לעמוד קודם