גבורות בין המצרים - מהפכים ותהפוכות בסיפורם של פדויי השבי הנאצי
טליה קליינר-דייגי
אורנה רון-גלזר
פורום משפחות פדויי השבי
11.12.22
0
הקדמה
כשלושים וחמישה אלף יהודים, גברים ונשים, מהיישוב היהודי בארץ ישראל התגייסו לצבא הבריטי כדי לסייע לבריטים במלחמתם בגרמניה הנאצית ובבעלות בריתה. ראשונים היו כששת אלפים גברים, אשר התגייסו במה שמכונה 'ראשית ההתנדבות'.[129] מרבית מתנדבים אלו, יותר משלושת אלפים איש, התנדבו לפלוגות מקומיות של חיל החפרים הבריטי. היו אלו יחידות הנדסה ובינוי, ועיקר תפקידן היה להקים מערכי ביצורים וחפירות, להניח קווי מים, לסלול כבישים ותשתיות וכן לפרוק ולהעביר אספקות מזון ותחמושת לכוחות הלוחמים בחזית. נוסף על כך שובצו מתנדבים רבים ליחידות הנדסה שונות, כגון פלוגת תפעול נמלים, יחידות מודדים ויחידת מפרקי מוקשים, ומאות אחרים גויסו לחיל ההובלה, לחיל הקשר, לחיל האוויר המלכותי וליחידות הראשונות של חיל הרגלים.[130]
מרבית החפרים,[131] ראשוני המתנדבים, שירתו בצבא הבריטי עד לימיה האחרונים של המלחמה בחזיתות שונות ומורכבות. מתוך חזיתות אלו, בלב ליבו של מאמר זה, עומדת החזית ביוון שאליה הועברו כ-2,500 חיילים בחורף 1941. כמה חודשים אחרי הגעתם לשם, באפריל 1941 עם תום הקרב על יוון, ספגה תנופת ההתנדבות האדירה שהובילו החפרים מהלומה קשה עם נפילתם בשבי הנאצי של כאלפיים מהם, באירוע שזכה לכינוי 'פרשת השבי'.
התגייסותם של מתנדבי היישוב בכלל ושל החפרים בפרט הייתה באחוז ניכר מקרב האוכלוסייה, ואף שהיוותה מסד מהותי במסע הקמתו של הכוח העברי הלוחם, היא לא חלחלה דיה לתודעה הלאומית הישראלית. הדבר הביא לכך שמאות החללים[132] שנפלו מקרב החפרים, וכן האסון הגדול שידע היישוב עם נפילתם בשבי של פדויי השבי,[133] נעלמו גם הם כמעט כליל מהזיכרון, ולאורך שנים נפקד מקומם של החפרים מסִיפֵּר (נרטיב) הלוחם היהודי. שנות פעילותנו בפורום המשפחות העלו לתודעה הציבורית פרשה עלומה זו.
במסגרת שירותם מצאו עצמם החפרים מחפשים דרכי מילוט מציפורני הנאצים כשהם במדינה זרה, רחוקים מבתיהם, מארצם וממשימת ההגנה המקורית שאליה התנדבו. הם הגיעו כחלק מכוח המשלוח הבריטי לתמוך בלחימתו של צבא יוון בגרמניה הנאצית, ובדיוק בימים אלו לפני שמונים שנה, חישבו כל צעד שעשו, בידיעה שכל החלטה לא נכונה יכולה לגזור את גורלם דרמטית. חוסר הסדר שאפיין את מהלך נסיגתם של הכוחות הבריטיים מיוון ומכרתים, הביא לאי-ודאות רבה ביישוב על אודות גורלם. הם עצמם לא ידעו האם יצליחו להימלט חזרה לארץ, האם ייאלצו להישאר מאחור ביוון הכבושה ולהפוך הלכה למעשה לחיילי מדינת אויב נמלטים בארץ זרה, או חמור מכך האם גורלם יהיה להפוך לשבויי מלחמה בידי הנאצים. כך, עם שוך הקרבות ביוון, נקטע באחת מסלול שירותם הצבאי ונפגעה רוח העשייה, אשר דחפה אותם שנה וחצי קודם לכן ללשכות הגיוס הבריטיות.
במאמר זה נסקור שלושה היבטים בקורותיהם של פדויי השבי:
- בין מנהיגות בריטית לעברית: התמודדותם עם הפינוי הבהול וחסר הסדר (כָּאוֹטִי) מיוון ולאחריו עם אסון הנפילה בשבי. אירועים אלה גרמו, בין היתר, לאובדן שדרת הפיקוד הצבאית הבריטית, מה שדרש מהם להקים מתוכם שדרת פיקוד ארץ-ישראלית עצמאית.
- בין חזיתות, תפקידים ומשימות: הפיכתם מחיילים תומכי לחימה ביחידות עורפיות ללוחמים למעשה (דה-פקטו) ובהמשך לשבויי מלחמה אשר המשיכו לפעול במישורים צבאיים אך גם אזרחיים כנגד הגרמנים.
- חיילים יהודים ציונים: עמידתם האיתנה על הדגשת זהותם היהודית-ציונית-צבאית שהייתה ייחודית באותם הימים גם ביחס ליהודים בצבאות אחרים בעולם וגם בעיקר בהתחשב במעמדם כשבויים בידי הנאצים.
תהליכים ואירועים אלו, ועוד רבים אחרים, שאותם לא נסקור במאמר זה, הציבו את החפרים אל מול שירות צבאי ייחודי. הם היו בחוד החנית של מהפכים לאומיים גדולים ונכחו ראשונים בחזיתות ובאירועים דרמטיים במישורים צבאיים ואזרחיים. הם התמודדו והסתגלו, לרוב תוך כדי תנועה וללא הכנה מוקדמת, עם תהפוכות אדירות במצבם הצבאי והאישי. על אף המורכבות ועל אף הייחודיות שאפיינו את שירותם הצבאי, הם שבו עם תום המלחמה לארץ והמשיכו להילחם על הקמת המדינה והצבא העברי.
נציין כי שני הפרקים הראשונים של מאמר זה אשר סוקרים את הרקע הכללי לקרב על יוון ולגיוס המתנדבים הארץ-ישראלים לצבא הבריטי נסמכים רובם ככולם על מחקרו של פרופסור יואב גלבר.[134] משפחות פדויי השבי לדורותיהן חבות לפרופ' גלבר חוב ענק, על שחקר ותיעד את האירועים בימים שבהם לא הרבו לדבר על הפרשה.
רקע – הקרב על יוון
מלחמת איטליה–יוון, אשר הסתיימה באפריל 1941, עם כניסת כוחות גרמניה הנאצית לאתונה ועם הנפת דגל הרייך הגרמני מעל האקרופוליס, החלה ב-1940 כעימות בין איטליה ויוון. העימות הלך והתעצם והביא להצטרפותן של מדינות נוספות לקרב אשר ניתן לזהות בו שלוש מערכות עיקריות:
המערכה הראשונה, שבה היו מעורבות איטליה ויוון בלבד, החלה ב-28 באוקטובר 1940 בעקבות סירובו של ראש ממשלת יוון דאז יואניס מֶטָאקְסָס להיכנע למנהיג איטליה בניטו מוסוליני ולהניח לו לעבור בשטחי יוון ובכך לערער על ריבונותה. הסירוב היווני ושאיפותיה של איטליה להפוך למעצמה צבאית במרחב הים התיכון והבלקן הביאו למתקפה איטלקית ביוון במטרה לכבוש אותה.
היוונים גייסו כוחות ועתודות, בהם חיילים יהודים רבים מבני העם היווני,[135] ביעילות ויצאו להגן על מולדתם. אף שהאיטלקים היו בעלי יתרון טכנולוגי ומספרי בולט, הם נכשלו במערכה זו. היוונים הפגינו רוח לחימה עזה והיכרות טובה יותר עם התנאים בשטח ועם מזג האוויר החורפי. הם הצליחו להדוף את המתקפה האיטלקית ואף לכבוש חלקים מאלבניה, שבה היו ריכוזים רבים של הצבא האיטלקי. במערכה זו העניקו הבריטים ליוונים תמיכה מוגבלת של כוח חלוץ קטן שנשלח לשם ובו אנשי חילות הקשר, הציוד, ההובלה וגם מספר אנשי צוות קרקע של טייסות חיל האוויר המלכותי.[136] למרות ניצחונם ניכר מחיר מערכה זו על צבא יוון אשר נשחק באופן ניכר. אומנם רוח הלחימה לא נפגעה, אך רמות האספקה והתחמושת, שמלכתחילה היו נחותות, התדלדלו עוד יותר, וכעת נוספו חללים ופצועים רבים אשר פגעו מהותית בסד"כ כוח האדם הזמין להמשיך להגן על המולדת היוונית.
אדולף היטלר, פיהרר גרמניה הנאצית, זיהה את החולשה היוונית וביקש לנצל הזדמנות זו כדי להגן על שדות הנפט ברומניה וכדי ליצור שקט תעשייתי באזור הבלקן טרם הפלישה הגרמנית המתוכננת לברית המועצות.[137] הוא הצטרף למוסוליני, והשניים החלו להיערך עם כוחותיהם בגבול היווני. שאיפה איטלקית-גרמנית משותפת זו לכבוש את יוון חייבה את בריטניה לעמוד לצידה של יוון הפעם באופן בולט. הבריטים הגבירו מאוד את מאמצי הביון שלהם ברומניה, ומטרתם הייתה לאסוף מודיעין עבור כוחות בעלות הברית שהחלו נערכים ביוון לקראת הפלישה הצפויה.[138] בד בבד הוציאה בריטניה לדרך כוח משלוח גדול,[139] אשר כלל שלוש דיוויזיות (בריטית, אוסטרלית וניו זילנדית). ייעודן היה לבלום עם צבא יוון את המתקפה המשולבת של האיטלקים ושל הגרמנים. נוסף על כוחות לוחמים רבים נדרשו הבריטים לשלוח ליוון, כחלק מכוח המשלוח, גם כוחות עזר רבים. תפקידם של כוחות אלו היה להכשיר את מערכת הכבישים ביוון, שהייתה הררית ומיושנת ברובה, להכין את אמצעי פריקת האספקות בנמלים השונים, וכמובן, לבצר ולשמור על מצבורי אספקה ונשק מרכזיים.
כוח המשלוח הבריטי שיצא ליוון הוסג מאזור הקרבות במדבר המערבי ומנה כ-70 אלף חיילים, לוחמים ואנשי יחידות שירות מרחבי האימפריה הבריטית, ובהן קפריסין והודו. היו בו גם חיילי אנז"ק[140] רבים וכן כ-2,500 חפרים ארץ-ישראלים, אשר מצאו את עצמם מופתעים לגלות כי הועברו ליוון, למשימה שהייתה שונה מאוד ממשימת ההגנה על ארץ ישראל שאליה התנדבו.
חיילים ארץ-ישראלים ולצידם חיילים מקולוניות בריטיות שונות, מצרים, 1940. מתוך עיזבונו של טוראי מנחם מנדל שרגר PAL/235, חיל ההובלה – מפדויי השבי
רקע בארץ ישראל
מאז כיבוש ארץ ישראל ב-1917[141] נאלצו הבריטים לאזן בין כוחות ובין אינטרסים שונים, מבית ומחוץ, בנוגע לסוגיות הקשורות בשליטה בארץ ובתושביה. בעיקר נקרעו הבריטים בין הכרת הלאומיות המתעוררת של תושביה הערבים של הארץ ובין שאיפותיו של היישוב היהודי אשר גדל והתפתח. את שני הכוחות המנוגדים האלו שקללו הבריטים אל מול הצורך שלהם לשמור על שקט תעשייתי בעולם המוסלמי בהודו ובמזרח הרחוק, שם היו להם אינטרסים כלכליים רבים, בין היתר, בדמותם של מקורות אנרגייה (נפט) רבים.
פרוץ 'המרד הערבי הגדול' בשנת 1936 חייב את השלטון הבריטי להקצות כוחות רבים למשימות של שיטור מקומי. אלה היו יחידות סדירות, אשר היו אמורות להגן על האיים הבריטיים[142] במקרה של איום בפלישה על בריטניה. נוסף על כך גבה המרד הערבי מהבריטים מחיר דמים כבד, ואף מנע מהם להתפנות לתיקון יסודי (רפורמה) עמוק בהיערכותם הצבאית המקומית, אשר לא התעדכן ממלחמת העולם הראשונה.[143]
לא רק לפני הבריטים העמיד המרד הערבי אתגרים ביטחוניים, אלא גם לפני היישוב היהודי בארץ, אשר מנה פחות מחצי מיליון איש. באותם הימים הוא נדרש להתמודד עם אתגרים מדיניים רבים בדמות 'הספרים הלבנים' הבריטיים, אשר הגבילו מאוד את העלייה לארץ, את רכש הקרקעות וכן את הקמת היישובים החדשים. מלבד זאת התמודד היישוב גם עם הצורך להגן על ההתיישבות העברית, אשר חלקה היה ממוקם בלב אזורי התיישבות ערביים. הגנה זו חייבה כוח מגן עברי, גם אם לא רשמי. על כל הקשיים האלו התווספו גם ניסיונות חוזרים ונשנים של הבריטים להשתלט על הנשק הבלתי חוקי (לגלי) ביישוב – אותו הנשק ששימש למשימות הגנה יישוביות, אך גם נעשה בו שימוש בפעולות התנגדות כלפי שלטונות המנדט. כל אלו הובילו לחשש אמיתי של מנהיגי היישוב באשר ליכולתו להגן על עצמו בעת הצורך.
אין זה מפתיע אפוא שדווקא בתקופה זו של המרד הערבי אפשר למצוא ניצנים ראשונים של שיתופי פעולה בין מוסדות היישוב ובין שלטונות הצבא הבריטי בנושאים צבאיים.[144] שיתופי פעולה אלו סייעו ליישוב להגדיל את הידע הצבאי שברשות התושבים, אפשרו להזרים נשק חוקי למשימות הגנה יישוביות ומצד שלטונות הצבא הבריטי אפשרו לשחרר כוחות סדירים למשימות אחרות.
ככל שסכנת המלחמה בגרמניה הנאצית הפכה מוחשית יותר, ביקשו הבריטים להמשיך במגמה זו של הקצאת כוחות מקומיים למשימות הגנה על הארץ. הנהגת היישוב בראשות דוד בן-גוריון, חיים ויצמן ומשה שרת (אז שרתוק) זיהתה את פוטנציאל בניית הכוח העברי הטמון במצב זה וביקשה לנצלו עד תום. היא לא הסתפקה בהסכמה לגייס חיילים ליחידות עבודה מקומיות או להקים גדודים עבריים, כפי שהיה במלחמת העולם הראשונה, אלא תבעה להקים דיוויזיה עברית לוחמת.[145] מולם ניצבה הדיפלומטיה הבריטית, אשר סירבה להיעתר לדרישותיהם המפליגות של מנהיגי היישוב. אך בשטח היו אלו שלטונות הצבא המקומיים אשר פתחו הלכה למעשה את שורותיהם לכוח אדם מקומי, וקראו לגייס מתנדבים מקרב תושבי הארץ, כדי שיתווספו למצבת כוחותיהם במזרח התיכון ולהגנה על גבולות ארץ ישראל.
חיילים ארץ-ישראלים במסדר נשק, סרפנד (צריפין) 1939. מתוך עיזבונו של סרג'נט יעקב בן דב PAL/286, חיל ההובלה – מפדויי השבי
הצורך בכוח אדם מגויס מחד גיסא, והרצון לאזן בין האינטרסים הלאומיים היהודיים והערביים המנוגדים מאידך גיסא, היו שני הגורמים העיקריים אשר קבעו את היקף גיוס המתנדבים וההתרחשויות ואת קצבם. שני גורמים נוספים השפיעו על התפתחות האירועים. הראשונה הייתה הסוכנות היהודית, אשר שימשה כלשכת הקשר בין היישוב ובין שלטונות המנדט. לאורך שנים פעלה הסוכנות בכמה ערוצים, כביכול מנוגדים. ברמה הדיפלומטית היא פעלה להשיג הצהרה גלויה (פומבית) על הקמת דיוויזיה עברית וסירבה רשמית לשתף פעולה עם כל פורמט אחר של התנדבות לצבא הבריטי, אך בשטח פעלה לגייס אנשים אל שורות הצבא, לפעמים במסגרת צווי גיוס אישיים או מכסות יישוביות. גורם נוסף היה הגידול הדרמטי ביישוב בעקבות גלי הגירה רבים, מרביתם בלתי חוקיים, מאירופה במהלך שנות ה-30. גלי הגירה אלו הלכו וגברו ככל שהתקדמו מסעות הכיבוש הגרמניים. הם הביאו עימם לארץ פליטים אירופאים רבים אשר שבעו מנחת זרועם של הגרמנים טרם בריחתם מארצות הולדתם באירופה. פעמים רבות הגיעו פליטים אלו ללא תמיכה כלכלית וללא כל בסיס משפחתי אל ארץ שהיו בה גם כך שיעורי אבטלה גבוהים וביקשו לפעול למיגור האיום הנאצי אשר השפיע על משפחותיהם שנותרו מאחור. ההתנדבות לצבא הבריטי סיפקה למתנדבים הארץ-ישראלים הכנסה ראויה ובטוחה, היוותה עבורם מנגנון רשמי ללימוד מקצועות הצבא, סיפקה להם היכרות עם כלי נשק ואפשרה להם את החזקתם. כמו כן היא אפשרה להם לתמוך מעשית (אופרטיבית) במעצמה היחידה שיצאה להילחם בגרמניה הנאצית.[146]
בשלב זה, אשר כאמור זכה לכינוי 'ראשית ההתנדבות', נתנו הבריטים אישור, למגינת ליבם של מנהיגי היישוב ושל המתנדבים עצמם, רק לגיוס יחידות שסיפקו שירותי עזר ליחידות הלוחמות. מתוך ששת אלפי המתנדבים לשירות בגל גיוס זה שובצו יותר משלושת אלפים ליחידות הנדסה שונות שהגדולות ביניהן הן עשר הפלוגות המקומיות של חיל החפרים המלכותי. פלוגות החפרים אשר התחיילו עד קיץ 1940, היו מעורבות ערבים ויהודים, ואילו אלו שהתחיילו אחרי כן היו פלוגות יהודיות אורגניות – היחידות היהודיות הראשונות בצבא הבריטי.[147] במסגרת גיוס כוחות ההנדסה יש לציין גם את המתנדבים לפלוגת תפעול הנמלים (סוורים), ליחידת סילוק פצצות,[148] לפלוגות מודדים ואחרות. שאר המתנדבים שולבו בתפקידים שונים, בהם נהגים בחיל ההובלה,[149] אתתים בחיל הקשר, בצוותים טכניים של חיל האוויר המלכותי וכן רופאים וסניטרים בצוותי רפואה. בגל גיוס זה גם הוקמו יחידות חיל הרגלים הראשונות – הבאפס והרגימנט הארץ-ישראלי. במהלך שירותם פעלו המתנדבים לאורך ציר המדבר המערבי, מצרים–לוב, כחלק מהכוחות הבריטיים אשר דחקו את רגלי האיטלקים שניסו להגיע למצרים. בפועלם הם מנעו את כיבושה של מצרים בידי האיטלקים ובכך הגנו על ארץ ישראל מפני סכנת נפילתה בידי מדינות הציר.
כאמור, כוח חלוץ קטן מקרב המתנדבים הארץ-ישראלים יצא לתמוך במערכה הראשונה ביוון כבר בדצמבר 1940. אך זו הייתה תחילתה של המערכה השנייה על יוון והרכבתו של כוח המשלוח הבריטי, ובעקבות זאת בחודשים ינואר–מרץ 1941 יצאו ארץ-ישראלים נוספים לחזית בבלקן, הפעם בכוח גדול של כ-2,500 חיילים.[150]
מפיקוד בריטי למנהיגות עברית
עשר פלוגות חפרים התחיילו בשנים 1939–1941. לאחר טירונות של שלושה חודשים שכללו תרגילי סדר ומשמעת, אימונים גופניים ולימוד מקצועי של תפקידם, הועברו היחידות זו אחר זו, לפי סדר התחיילותן, אל עבר חזית המדבר המערבי שבמצרים–לוב.
תורנויות שמירה, מסדרי בוקר, מסדרי נשק ומסדרי ניקיון, תרגולות ירידה לשטח, אימוני שטח, שיעורי נשק, אימונים מקצועיים ועוד אלמנטים צבאיים רבים אחרים היו חלק בלתי נפרד מחייהם של החיילים הארץ-ישראלים – החפרים.[151] היה להם סדר יום ברור ומבנה מדרגי (היררכי), ובו הורכב סגל הפיקוד הבכיר של הפלוגה מקצינים בריטים, אשר שובצו למלאכת הכשרת החיילים בארץ והובלתם בחזית. מעטים מקרב החיילים הארץ-ישראלים זכו להתמנות לתפקידי פיקוד. מי שכן זכה לכך אייש בעיקר תפקידי מש"ק בדרגות סרג'נט (סמל) או קורפורל (רב-טוראי מתקדם), ופעמים רבות הם תיווכו בין הסגל הבריטי לחוגרים.
אימון בהליוגרף ליחידת הקשר הארץ-ישראלית. מתוך עיזבונו של גדעון לוי , PAL/8607, חיל הקשר
לרוב, אלו היו בעלי ניסיון צבאי פיקודי קודם בצבאות אחרים, אשר קיבלו עדיפות בקבלת דרגות ותפקידים פיקודיים. במקרים מסוימים הושפעו מינויים אלו מלחצי הנהגת היישוב אשר ביקשה, ואף הצליחה במידה מסוימת, לשבץ את אנשיה, רבים מהם מפקדים בארגון ההגנה, לקורסי מפקדים. מטרתה הייתה להכשיר את הסגל (קָדֶר) – שכבת המפקדים הבכירים והזוטרים, אשר לפי התכנון תוטל עליהם בעתיד משימת הקמתו והובלתו של הצבא העברי. במסגרת גיוסה של פלוגה 606 התאפשר לקיים את קורס המפקדים הראשון של חיילים עברים, והצלחתם של מתנדבים אלו נעוצה בעובדה שחלקם שולבו בתפקידי פיקוד בחיל הרגלים המתהווה, ואחרים שולבו כסמלים בחיל החפרים ומדריכים בבסיס הטירונים.[152]
בוגרי קורס המפקדים הראשון,[153] מרביתם נשלחו ליוון כחלק מכוח המשלוח ואף היו שבויים בגרמניה. מתוך עיזבונו של סרג'נט חיים גלובינסקי 11732/PAL, פלוגה 608 חפרים – מפדויי השבי
אורחות החיים הצבאיים, הסדר ומדרג הפיקוד נשמרו באדיקות לאורך שנות שירותם של החיילים בחזית המדבר המערבי ואף בימי הלחימה ביוון כפי שהחייל אהרן ירושלמי, מפדויי השבי, שחזר בזיכרונותיו:
מחננו שכן ביער מחוץ לאתונה... האוהלים כולם היו מפוזרים בין העצים, ששימשו הסוואה מעולה מפני הגרמנים. בבוקר השכם הרעים סרג'נט מייג'ור ממושקף, שכולו אומר הדרת – גאון: 'למסדר!' במהרה פקד עלינו לחפור חפירות. כביטול זמן נחשבה בעינינו מלאכת החפירה בקרקע הסלעית. אולם הציות לפקודות בצבא כמוהו כקיום אחד מעשרת הדיברות לפיכך בחרנו באתים הטובים ביותר והחילונו להפוך בקרקע.[154]
הכוחות הארץ-ישראליים פעלו כמה שבועות בחזית היוונית.[155] התקדמות המערכה השנייה על יוון והתמוטטותה ההדרגתית של החזית הצפונית שם הביאו לפתיחתו של מבצע הפינוי מהיבשת.[156] במסגרת הפינוי הוגדרו כעשרים נמלי ים שאליהם ניסו הכוחות להגיע כדי לפנותם מיוון.[157] טייסות חיל האוויר המלכותי, אשר התפנו קודם לכן מיוון ואשר הקימו את המטה החדש שלהן בהרקליון שבכרתים, הותירו את הכוחות הנסוגים ללא כיסוי אווירי ותחת שליטתם הכמעט בלעדית של מטוסי ה'שטוקה' של חיל האויר הגרמני. הגרמנים עקבו אחר בריחתם של הכוחות הבריטיים אל חצי האי הפלופונזי, כתשו מהאוויר את השיירות הנסוגות והפציצו אוניות פינוי בנמלים.
היו אלו ימים קשים עבור הכוחות הנסוגים שנאלצו להותיר מאחוריהם אמצעי תחבורה פגועים, כלי נשק, תחמושת ואספקה רבה. הם נאלצו לזנוח מאחוריהם ציוד אישי רב, וספגו פגיעות רבות בנפש, בהן פצועים וחללים רבים, אשר את מרביתם לא היה אפשר להביא לקבורה. החיילים הנסוגים קיבלו פקודת 'פטור', ובעקבות זאת הם הורשו שלא לקיים את פקודות הצבא. הם התבקשו להימלט, ככל יכולתם, משוביהם ואף עודדו אותם לחבל במאמצי המלחמה של האויב ככל האפשר.[158]
ימי הפינוי הביאו עימם אף את התמוטטותה של שדרת הפיקוד הבריטי. ניתוק הקשר עם המפקדות[159] ותנאי שטח שחייבו דילוגים מהירים ולא מוסדרים ממקום למקום, גרמו לכך שהחיילים הארץ-ישראלים מצאו את עצמם פעמים רבות ללא סגל הפיקוד של יחידתם, עצמאים בשטח בקבוצות קטנות, חוברים לכוחות אחרים מכוח המשלוח, רבים מהם אוסטרלים או ניו זילנדים,[160] כפי ששחזר הסמל אריה כץ:
התאספנו שמונה סרג'נטים יהודיים במשרד וטיכסנו עצה. רובם היו מיואשים מאוד. חילקנו בינינו אקדוחים שהבאנו משלל לוב... החלטנו שלא ליפול בשבי. המפקד נכנס אלינו והציע לנו, כי נאסוף את כל היהודים שבמחנה וננסה לעבור בלילה את הר האולימפוס ולהתחמק דרך הקו הגרמני... המפקד נתן לנו פקודה לעשות את דרכנו בשניים או שלושה ולהיפגש באתונה... ראינו שמונה אוטומובילים יורדים מן ההר. עצרנו אותם. אלה היו אוסטרליים. הם אמרו שאין להם מקום. טיפסנו על ציר הברזל של הדלת האחורית ונאחזנו בגג, וכך נסענו.[161]
ניצנים ראשונים לצמיחתה מהשטח של שדרת ההנהגה החדשה, אשר תוביל את החיילים הארץ-ישראלים בשנים הקרובות, כבר אפשר לראות בנמל הפינוי בארגוס. שם נערכה התייעצות פנימית, אשר לא התבססה על הנחיות או על הערכות מצב של מפקדיהם הבריטים, שמהם היו החפרים מנותקים, לגבי סיכוייהם להתפנות מיוון, כפי שעלה מזיכרונותיו של הסמל יוסף אלמוגי[162] (אז קרילנבוים):
הבחנתי בקבוצה גדולה של דוברי עברית, הניצבים מחוץ לתור... כמעט כל הדוברים טענו שאין שני לצי הבריטי ואין ספק שכוחו יעמוד לו לבצע פינוי מוצלח כמו זה שבוצע אחד עשר חודשים לפני כן בדנקרק[163]... ניסיתי לשכנע אותם שטעות בידם. אמרתי להם שהסדרים הולכים ומשתבשים, וכי במצב הנוכחי, במיוחד לאחר שהקשר בינינו לבין מפקדת הפלוגה נותק, עלינו לגלות יוזמה.. נכשלתי במשימה. כמעט כולם הוסיפו להחזיק בדעה שבריטניה הגדולה לא תפקיר אותנו לגורלנו.[164]
לעיר הנמל קלמטה שבדרום הפלופונז הגיעו הכוחות הנסוגים[165] ב-25 באפריל 1941. שם התחוורה לחפרים חומרת מצבם. זה היה נמל הפינוי האחרון מיוון, ואליו התנקזו כ-20 אלף חיילים, שטרם פונו מכוח המשלוח הבריטי. מספר מועט של ספינות פינוי הצליחו לעשות את דרכן אל הנמל הקטן, שבדומה לעיר עצמה הופצץ ללא הרף מן האוויר באמצעות מטוסי 'שטוקה' גרמניים. כאשר הגיעו הספינות אל החוף, היה סדר הפינוי ברור וההנחיות הבריטיות הכתיבוהו כך: כוחות לוחמים קודם, ויחידות עזר – בסוף. חלק מהחפרים ניסו לעלות על ספינות הפינוי, אך סורבו מאחר שלא היו כוחות לוחמים.[166] גם חפרים אשר סייעו להעלות פצועים לספינות דיווחו כי הורדו מהן מאותה סיבה, ולפעמים הורדו אף שהיה מקום פנוי עבורם. גם כאשר הסבירו כי בשל יהדותם אסור שייפלו בשבי הגרמני, הדבר לא סייע להם. לפיכך הם נשלחו להתחבא בהרים ובמטעים הרבים שהקיפו את העיר והצטרכו להמתין לפינוים. במהלך ארבעת ימי הפינוי נאלצו החפרים לשמוע יותר מפעם אחת את המשפט:."You are Palestinian, you come back tomorrow" [167] משפט זה נחרט בזיכרונם של רבים.
הערכת מצב שערך מפקד הכוחות במקום, בריגדיר פארינגטון, הובילה אותו, בליל 28 באפריל 1941, לקבל החלטה על כניעת הכוחות בעיר. זה היה אחרי ימי כתישה בלתי פוסקים מהאוויר, לאחר שהובהר לו כי הסתיים הפינוי וכי ספינות נוספות לא יגיעו אל הנמל. היה ברור לו כי לכוחות במקום, מרביתם יחידות עזר שמלכתחילה לא היו חמושות דיין, אין תחמושת או אספקה מספקת כדי לעמוד בקרבות פנים אל מול כוחות הצנחנים והשריון שעשו את דרכם אל העיר.
עם הגיעם לקלמטה חברו מפקדיהם הבריטים של החפרים לעמיתיהם הבריטים מיחידות אחרות, ולא שהו עם החיילים הארץ-ישראלים.[168] הנהגתם של החפרים, בפיקודם של שלושת הקצינים היחידים בשטח (נתן גרשוני, יצחק בן-אהרן ושמעון הכהן), החלה תופסת את מקומם של המפקדים הבריטים ודאגה להעביר לחפרים שהיו מפוזרים במטעים ובהרים את הידיעה על החלטת הכניעה וכן את המלצתם להישאר יחדיו ולהיכנע לגרמנים כיחידה מאוחדת וכחלק מהכוחות הבריטיים שנותרו בעיר. המלצתם זו ניתנה על אף פקודת ה'פטור' מאחר שהם זיהו סיכון מוגבר במצבם הייחודי. הקצינים חששו לגורלם של מי שייתפסו בידי הגרמנים מאוחר יותר כשהם לבדם – וייחשבו כיהודים נמלטים ולא כשבויי מלחמה המוגנים תחת אמנת ז'נבה. בעקבות זאת הסמל יוסף אלמוגי ומש"קים נוספים בשטח העבירו מסר זה לכוחות שהיו פזורים בהרים, במטעים וברחבי העיר, ואיגדו את מרביתם יחדיו.
למרות המלצתם של המפקדים בשטח היו מי שבחרו לברוח מקלמטה. חלקם הקטן הצליחו במסע בריחתם ומצאו את עצמם שבים למפקדה במצרים, ומשם חזרו לשירות פעיל. היו מי שנתפסו בשלב כזה או אחר בידי הגרמנים וצורפו לחבריהם שנלקחו בשבי בקלמטה, היו מי שהסתתרו שבועות ארוכים ואף שנים בכפרים שונים ברחבי יוון ואף היו מי שחברו לפרטיזנים יוונים ופעלו כנגד הגרמנים. נוסף על כל אלו כמאתיים שבויים נפלו בשבי האיטלקי והובלו מיוון למחנות השבויים שבאיטליה.[169]
בקלמטה זיהו השובים הגרמנים במהירות כי בידיהם קבוצה גדולה של חיילים יהודים. הם חקרו אותם חקירות מעמיקות וביקשו לזהות את האזרחים הגרמנים שמתוכם כדי לנסות להחיל עליהם את החוק הגרמני. בכך קיוו הגרמנים להתייחס אל החיילים היהודים כאל אזרחים גרמנים הנאשמים בבגידה ולא כאל שבויי מלחמה. הללו הפרידו את השבויים הארץ-ישראלים משאר החיילים הבריטים, וחלק מהזמן אף לא העניקו להם את אותן הזכויות שהעניקו לבריטים.[170] במחנה המעבר 'מארבורג', שם ניתנו להם מספר השבוי, אף איימו עליהם הגרמנים כי יכניסו אותם לגטו, וממנו לא יֵצאו חיים.[171]
ישראל גלזר, חיל הקשר, מפדויי השבי הנאצי – במעמד רישומו כשבוי מלחמה, מחנה השבויים וולפסבורג[172]
החיילים הבריטים, שהיו בעצמם חרדים למעמדם בשבי, המשיכו את מגמת ניתוקם מעמיתיהם הארץ-ישראלים שעד לא מזמן היו פקודיהם ביחידות השונות. מצב זה התאפשר בחסות ההפרדה שיצרו הגרמנים ומתוך חששם של הבריטים להיתפס כמי שמסייעים ליהודים. ניתוק זה נמשך כמה חודשים ולמעשה עד להגעת השבויים למחנה השבויים המרכזי באירופה – 'למסדורף 8ב'.[173] בכך העמיק השבר המנהיגותי שחוו החיילים הארץ-ישראלים עם מפקדיהם הבריטים עוד בימי הפינוי מיוון ונוצר רִיק (ואקום) שבתוכו המשיכה לצמוח הנהגתם הפנימית.
כאשר הגיעו השבויים הארץ-ישראלים למחנה השבויים המרכזי זיהה בא כוחם של השבויים הבריטים, סרג'נט מייג'ור[174] סידני שריף, את מצבם הייחודי ופעל להגדירם מול הגרמנים כקבוצה עצמאית. בכך הושלמה ההתנתקות המנהיגותית בין שתי הקבוצות והפכה לרשמית. שלושת הקצינים הארץ-ישראלים, אשר נפלו בשבי בקלמטה, נשלחו למחנה שבויים ייעודי לקצינים ולא השתתפו בניהול השבויים. בשטח צמחה שדרת פיקוד ענפה של מש"קים, תחת הנהגתו של סמל יוסף אלמוגי, אשר מונה רשמית לבא כוחם של השבויים הארץ-ישראלים אל מול הגרמנים.
אלמוגי וצוות המפקדים הללו נשאו בנטל הניהול היום-יומי של החיילים במחנה השבויים המרכזי ובמחנות הכפייה השונים שאליהם שלחו הגרמנים. הם לא פסקו מלהוביל את הקבוצה גם בחודשים הקשים של צעדות המוות. יחידות המקור והפלוגות שבהן שירתו החיילים הארץ-ישראלים, בהן הנדסה, חפרים, סוורים, הובלה, קשר ואוויר, חדלו מלהיות רלוונטיים בימי השבי. הנהגת השבויים, שהורכבה גם היא מחיילים מיחידות שונות, התייחסה לכל השבויים באופן אחיד ושווה. היעלמות היחידות והיטמעותם של כלל החיילים אל תוך קהל פדויי השבי היו כל כך מוחלטות עד שנדמה שאין פליאה שגם שנים אחרי משפחות רבות של פדויי שבי אינן יודעות באיזו יחידה צבאית שירת אב המשפחה ונזקקות לשירותי ספר 'מִפקד השבויים'[175] כדי להכיר את שיוכו הצבאי של האב.
הנהגת השבויים הייתה אחראית לכל מגוון הפעילויות שהיו כרוכות בניהול הקבוצה בשנות השבי. היא טיפלה בשיבוצים למחנות העבודה, ארגנה פעולות חינוך, הפעילה קנטינה ונתנה הלוואות למי שנדרשו לכך. כמו כן היא ארגנה את חיי הדת והמסורת, בהם טקסי עונג שבת, חגים ופעולות תרבות, וסייעה בפתרון בעיות וסכסוכים פנימיים בין החיילים. אבל אחד התפקידים החשובים ביותר של הנהגת פדויי השבי, ואולי הכי חשוב, היה עובדת היותה הגורם המתווך בין הגרמנים והשבויים באירועים קיצוניים ובחיכוכים אשר אירעו לא אחת. את כל אלו עשו מפקדי הקבוצה כיחידה אורגנית עצמאית של חיילים ארץ-ישראלים שבויים, עם הנהגה ארץ-ישראלית בלעדית שלא הייתה תלויה בשבויים הבריטים אשר פיקדו עליהם עם גיוסם.
בין חזיתות, תפקידים ומשימות
כבר במלחמת העולם הראשונה ניצבו בריטניה וגרמניה משני עברי המתרס של עימות צבאי שהתנהל כמלחמת חפירות מסורתית. טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה התכוננו הבריטים למלחמה ושיערו שתהיה דומה לקודמתה בשיטות הלחימה. מסיבה זו סברו כי יידרש כוח אדם רב כדי להקים את מערכי החפירות והביצורים שלהם יזדקקו. כוח אדם זה, בדמות חיילי חיל החפרים, לא היה אמור לפעול ולעבוד בחזית עצמה, ועל כן צויד בעיקר בכלי עבודה, ורק אחד מכל ארבעה חיילים צויד בנשק אישי.[176]
בפועל, במלחמת העולם השנייה בחזיתות השונות הציגו הגרמנים תורת לחימה חדשה לחלוטין: מתקפת 'בְּלִיצְקְרִיג'. זו הייתה מלחמת בזק אשר שילבה מתקפה קרקעית ממוכנת, תוקפנית (אגרסיבית) ומהירה עם הפצצות אוויר רבות על ריכוזים צבאיים ואזרחיים. היא העבירה את החזית מקווי החפירות הקדמיים המוכרים אחורה אל הקווים העורפיים. הגעתה של החזית אל העורף הייתה הפתעה מוחלטת בחזיתות שבפולין ובצרפת[177] (1939–1940). הפתעה זו לא דילגה על המשרתים במדבר המערבי ולא על הלוחמים במערכה השנייה של הקרב על יוון ב-1941, ובמידה רבה הכתיבה את אופן התנהלותם של החיילים בשטח ואת מעברם הבלתי נמנע מתומכי לחימה ללוחמים למעשה. את המעבר הזה נדרשו לבצע תוך כדי התפתחות הקרבות.
במדבר המערבי דיווחו החיילים על אירועים מהותיים שבהם נמצאו בחזית הלחימה כפי שתיאר החייל אלכסנדר גלנץ בזיכרונותיו:
הגענו ליעד.[178] הרכבת נעצרה, ירדנו. נערך מסדר קל – מאחר שאפלה עטתה את כל הסביבה עד שקשה היה להבחין במשהו אפילו במרחק של עשרה מטר, העבירו את ההוראות בלחש מאחד לשני. התחלנו לבצר, לפי הוראות המפקד, עמדות במרחק מועט מתחנת הרכבת. תנועותינו ונקישת כלי החפירה עוררו, כפי הנראה, את חשדותיהם של האיטלקים והחלו ממטירים לעברנו כדורים. אנחנו לא השיבונו אש, בכדי שלא לעודד את תשומת ליבם כל עוד איננו מוכנים.
וכך עסקנו בביצורים, שליחת משמרות גישוש להכרת הסביבה וארגון פנימי. לאחר שהכל היה מסודר ומתוכנן כהלכה ולאחר סיקור מדקדק של המפקד, התקדמנו עד למרחק מועט מעמדות האויב והתקפנו אותם התקפת פתע באש מרגמות, מקלעים ושאר סוגי כלי נשק, בליווי צריחות מהממות. האיטלקים התבלבלו וברחו. רדפנו אחריהם עד סולום, שם התפתח קרב קשה שהפיל חללים רבים.[179]
במהלך שירותם של החפרים בחזית המדבר המערבי הם היו נתונים אף לסכנת חיים מהפצצות האויב או כאשר פילסו דרך בשדות מוקשים בדרכם אל משימותיהם.[180]
בימי נפילת החזית הצפונית ביוון השתנה תפקידם של החפרים לחלוטין. הם הפכו מתומכי לחימה ללוחמים בשטח, בין היתר, כאשר הוצבו בחזית הצפונית וכאשר מצאו עצמם בקרבות פנים אל פנים אל מול הגרמנים.[181] אריה כץ[182] מתאר בעדותו כי הפיל בעצמו מטוס גרמני ואפילו נמצאו עדויות ללחימה בעיר קלמטה, ובמהלכה לקחו החפרים הארץ-ישראלים, עם לוחמים אוסטרלים וניו זילנדים, קבוצה של שבויים גרמנים[183] בטרם הפכו הם עצמם לשבויי מלחמה.
מיחידה עורפית שחייליה תומכי לחימה ולא היה חשש שייפלו בשבי, הפכו החפרים לחיילים שפעלו בקו האש. החפרים, שמראש לא צוידו כולם בנשק, מצאו את עצמם מתארגנים ביוון על כלי נשק שננטשו בנסיגה החפוזה, כדי להגן על עצמם וכדי להשיב מלחמה לגרמנים. אולם אף שבפועל היו בחזית, הם מצאו עצמם, בשל מעמדם הפורמלי כיחידת שירות, נדחקים לסוף תור הפינוי עומדים לגורלם כשבויי מלחמה, כפי שהרהר על כך יוסף אלמוגי: "לא אחד מאיתנו נזכר... בוויכוחים שניטשו בין ראשי הסוכנות ופקידי הממשלה הבריטית בקשר להקמת יחידות יהודיות לוחמות. אז נאמר שמוטב להציבנו ביחידות שירותים משום שהלוחמים עלולים ליפול בשבי ולהיחשף בכך לסכנות נוראיות".[184]
פרשה נוספת המסתתרת בין דפי פרשת השבי והקרב על יוון היא פרשת הלוחמים הארץ-ישראלים בקרב על כרתים. כחמש מאות חפרים ארץ-ישראלים הצליחו לצאת מאתונה ובהמשך מקלמטה, אם בפינוי מוסדר או עצמאית, בספינות דייגים. חיילים אלו הגיעו לכרתים שם הגנו על האי במסגרת מבצע 'מרקורי'.[185] מערכה זו , השלישית במערכות יוון, מסמלת את תום הקרב על יוון ואת נפילתה בידי צבאות מדינות הציר. היא החלה בפלישה מוצנחת של צנחנים גרמנים בשתי גזרות שונות (רֶתִימְנוֹ–הרקליון, מאלמה–חאניה). המהפך במערכה זו הגיע ביום השני, עם נפילת שדה התעופה במאלמה בידי הגרמנים, דבר אשר אפשר להם להתקדם עם מסעם לכיבוש האי. במהלך הקרב כולו היו הכוחות הבריטיים, ובכללם החיילים הארץ-ישראלים, נתונים להפצצות בלתי פוסקות של הגרמנים, ולא אחת נתקלו בצנחנים גרמנים.
עם נפילתם בשבי נגרעו החיילים הארץ-ישראלים ממצבת הכוחות הפעילים. במשך חודשים ארוכים הם הוכרזו כנעדרים, וחלק ממשפחותיהם אף קיבלו משלטונות הצבא הבריטי הודעה כי יקיריהם נהרגו בקרב. נדמה היה כי בכך תם תפקידם של החפרים במלחמה. אך בפועל, כשנקרתה בידיהם של החיילים הארץ-ישראלים אפשרות, הם פעלו לחבל במאמצי המלחמה הגרמניים כאשר ברחו ממחנות השבויים וחברו למחתרות שונות ולקבוצות פרטיזנים מקומיות.[186] מקרים נוספים של ניסיונות לפעולות במישור הצבאי ניתן לזהות בחילופי זהויות בין חיילים ארץ-ישראלים ובין טייסים[187] או ביציאתם בקבוצות בריחה שמטרתן, פעמים רבות, הייתה להבריח טייסים בריטים אל מחוץ למחנות השבויים כדי להחזירם לפעילות צבאית שוטפת.
ראובן שרעבי (שני מימין) PAL/10539, מפדויי השבי – חייל ארץ-ישראלי מחיל החפרים במדי פרטיזן ביוון לאחר בריחתו מהשבי בקלמטה. התמונה מעיזבונו
אך לא רק במישור הצבאי פעלו השבויים הארץ-ישראלים. חודשים ארוכים נדדו פדויי השבי ממחנות השבויים הארעיים ביוון אל מחנות השבויים הקבועים באירופה. עם הגיעם הם השתלבו אט-אט בשגרת מחנות השבויים, וזו כללה, בין היתר, את שליחתם אל מחנות כפייה, שם אולצו לעבוד בכריית פחם, בחטיבת עצים, בתיקון מסילות ברזל ותעלות ימיות וכן בבתי חרושת שונים למשל לנייר או לסוכר.
במהלך עבודתם עבדו השבויים לצידם של אסירי מחנות הכפייה. מרבית האסירים היו יהודי אירופה, שנשלחו למחנות העבודה עם חיסול הקהילות היהודיות בפולין, בגרמניה ובמקומות אחרים באירופה. זה היה מפגש ייחודי וראשון מסוגו של חיילים יהודים מארץ ישראל עם אחיהם היהודים הנאנקים תחת ציפורני המשטר הנאצי.
אנחנו התאמצנו למצוא מגע שהוא בינינו, שידעו לפחות על קיומנו, אפשר נכניס שביב תקוה לחייהם האפלים. במאמצים בלתי פוסקים עלה בידנו... להודיע להם, כי אנחנו יהודים שנפלו בשבי ... וכי רבים הם הישראלים הנלחמים בחיה הנאצית בכל החזיתות. לשאלתם" – "מה?! חיילים ישראליים?! האם קיים משהו מעין זה בעולם?! – נענו – "ולא עוד אלא שקיימת כמעט מדינת ישראל". למשמע הבשורות הטובות האלה נעצרה שנשימתם ופרצו בבכי מרוב שמחה.[188]
פדויי השבי לא יכלו להתעלם ממצבם הקשה של אחיהם היהודים ופעלו לסייע לאסירי מחנות הכפייה בדרכים שמעבר למתן עידוד רוחני. עדויות רבות לקשר ייחודי זה אפשר למצוא בזיכרונותיהם של פדויי השבי, שם דיווחו על מקרים של העברת מים, מזון וסיגריות[189] לאסירים היהודים, ואפילו מקרים של הברחת יהודים אל מחנות השבויים או אל שורות הצועדים בימים הקשים של צעדות המוות, מתוך הבנה כי סיכוייהם לשרוד כשבויי מלחמה גבוהים יותר.
פעם קרה מקרה שממש לא יאומן בתנאי השבי בגרמניה הנאצית, כאשר אחד החיילים שלנו ראה בעת עבודה בתעלה, חייל גרמני מכה ברובהו יהודי חלש וחסר הגנה – התנפל עליו בחימה, הוציא מידיו את הרובה ואיים שיירה בו. לבבות עובדי הכפייה בכל עבר עצרו מדפוק, החיילים הגרמניים האחרים דרכו את כלי נשקם, מוכנים לירות. ייתכן שמגודל ההפתעה נמנע אסון רציני, והגרמנים השתיקו את העניין.
בפגישת הבירור שנערכה עם יוסף אלמוגי, לא רק שהעניין הושכח, אלא שעוד השיגו את הסכמת הגרמנים למתן עזרה ליהודי אושוויץ, וזאת, תמורת כמה אלפי סיגריות אנגליות, המטבע העובר לסוחר באותה עת, ומספר קילוגרמים של קפה.[190]
נראה אפוא כי התמורות שעברו פדויי השבי, בתפקידיהם ובסוג העשייה שהיו מעורבים בהם, היו גדולות מאוד. אף שהיו אמורים להיות תומכי לחימה ביחידה עורפית, בפועל הם הפכו להיות לוחמים תוך כדי תנועה. עם נפילתם בשבי הופנו בתחילה כל משאביהם להישרדותם האישית וללכידותם הקבוצתית. משאלו התבססו, עם הגיעם למחנות השבויים המרכזיים באירופה, עברה פעילותם למישור האזרחי במתן סיוע לאחיהם היהודים שעימם נפגשו בעבודות הכפייה. עשייה צבאית מסוימת המשיכה להתקיים גם בקרב החיילים שברחו מהשבי וחברו לקבוצות פרטיזנים, גם במחנות השבויים באירופה בעת ניסיונותיהם לחבל במאמצי המלחמה הגרמניים בתחבולות שונות, וגם בניסיונות בריחה רבים ממחנות השבויים, חלקם נועדו להבריח טייסים בריטים. היו מי שקיבלו מדליות מיוחדות על פועלם והיו שאף זכו לכבוד מיוחד והוזמנו לקבלת פנים עם מלך אנגלייה בארמון בקינגהאם בתום המלחמה.[191]
חיילים יהודים ציונים
מתנדבי היישוב לא היו היהודים היחידים בעולם שיצאו להילחם במכונת המלחמה הגרמנית. מיליון וחצי חיילים יהודים שירתו בצבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. שלא כמתנדבי היישוב, אלו אשר התגייסו ברחבי העולם לצבאות אחרים עשו זאת במסגרת חובתם האזרחית למולדתם ולפעמים תחת צווי גיוס חובה. גם אם בקרבם פנימה פיעמה תחושת שליחות מיוחדת מתוקף היותם יהודים, הרי לא היה לה משקל רב בשירותם, והיא לא הופגנה על ידם באופן מיוחד. נהפוך הוא – במקרים רבים הם הסתירו את יהדותם.[192]
כאמור, מלבד העובדה שהיו הראשונים להיות חיילים ביחידות יהודיות אורגניות, היו החפרים הראשונים בעולם לשאוף, לדרוש ולקומם בשירותם הצבאי סממנים יהודיים ציוניים אשר היו ייחודיים להם, בהם דגל, שפה, סגל פיקוד עברי, המנון וסמלים עבריים. לחיילי חיל החפרים היו לא מעט הצלחות לאורך שירותם בימי ראשית המלחמה, ואולי החשובה מביניהן היא 'פרשת הדגל' שאותה שחזר בזיכרונותיו הסמל יוסף אלמוגי:
נכנס לפתע המייג'ור... שיטחתי בפניו בקשה צנועה: להתיר לנו להניף את דגלנו לצד הדגל הבריטי. הסברתי לו שצעד זה יעלה מאוד את המורל ... המייג'ור חכך בדעתו כמה דקות ואחר כך נתן את הסכמתו, בתנאי אחד – שהדגל הכחול לבן יהיה נמוך ברגל (30 סנטימטרים) מן הדגל הבריטי. כשתהיו אימפריה, ניחם אותי, יהיה אפשר להניף את שני הדגלים באותו הגובה... כשהנפנו למחרת את שני הדגלים, זה מתחת לזה, אחזה בכולנו התרגשות עצומה... לרגע היה אפשר לחשוב שאנו עדים להקמתה של מדינה יהודית ריבונית... השמועה פשטה במהירות בין יהודי קהיר וסביבותיה ורבים מהם באו לצפות במחזה והתרגשו.[193]
הנפת דגל ישראל בקהיר בידי פלוגת חפרים ארץ-ישראלים בעת ביקור של צוות הפיקוד הבריטי בקיץ 1940. התמונה באדיבות 'ישראל נגלית לעין' יד יצחק בן-צבי, מתוך עיזבונו של לוטננט נתן גרשוני PAL/309259, פלוגה 606 חפרים – מפדויי השבי
עוד בימי שירותם הצבאי הקפידו החיילים לציין את חגי ישראל, ואפשר למצוא לכך עדויות רבות בזיכרונותיהם ובתמונות אשר תיעדו את שירותם הצבאי. המפתיע הוא כי גם בימיהם הקשים ביותר בלב הקדרות (מַאְפֵּלְיָה), כשהם שבויים בידי גדול אויביהם, הקפידו החפרים לשמור על זהותם היהודית ציונית ועל ציון חגי ישראל. עדויות רבות למאמצים שעשו השבויים בתחום זה אפשר למצוא בזיכרונותיהם, אחד מהם הוא עדותו של אלכסנדר גלנץ על אירוע קריאת מגילת איכה שערכו השבויים עם הגיעם למחנה השבויים המרכזי שבפולין בחודש אוגוסט 1941, סמוך לערב תשעה באב. בתום הטקס שרו החפרים את המנון התקווה. מפקד המחנה הגרמני, שסבר שהמזמור הוא חלק מהטקס הדתי, עמד דום גם הוא בזמן שירת ההמנון.[194]
אחד מהחגים המשמעותיים ביותר עבורם היה חג החנוכה. הם הכינו מנורות חנוכה מחומרים שמצאו במחנה, ערכו נשפים לציון החג, ובמהלכם העלו מחזות לכבוד החג וקיימו טקס הדלקת נרות חגיגי. לטקס הדלקת הנר הראשון הוזמן תמיד מפקד המחנה הגרמני אשר התכבד בהדלקת הנר הראשון בחנוכייה.
מנורת חנוכה שהכין אברהם דייגי בשנת 1944 במחנה שבויים בגרמניה. המנורה הוכנה משאריות של קופסאות שימורים שהגיעו בחבילות הצלב האדום. מתוך עיזבונו של קורפורל אברהם דייגי PAL/11020, פלוגה 602 של חיל החפרים הארץ-ישראלי – מפדויי השבי
מרתק לא פחות היה מאבקם של השבויים לקבור את חבריהם, אשר נהרגו בימי השבי, קבורה צבאית רשמית. בכל הנוגע לחיילים הארץ-ישראלים שנהרגו בימי השבי, ביקשו הגרמנים לפטור את עצמם מכללי הטקס הצבאי, ולכן בתחילה נערכה קבורתם של כמה מחללים אלה בידי הגרמנים בחשאי וללא טקס צבאי סדור. החיילים הארץ-ישראלים, שאוגדו תחת הנהגת המש"קים, פתחו בשביתות רעב ובשביתות עבודה, תוך שהם הסתכנו רבות בחיכוך לא רצוי עם הגרמנים. בד בבד פעלה הנהגת פדויי השבי מול הצלב האדום כדי לקבל סיוע בהסדרת מצבם. ואכן, במקרים רבים הצליחו פדויי השבי להביא את חבריהם לקבורה צבאית מסודרת. בטקס הקבורה הצבאי, אשר ניהל כומר, הובל ארונו של החלל כשהוא עטוף בדגל הממלכה הבריטית על כרכרה עמוסת פרחים. בבית העלמין ירו הגרמנים לכבודו מטח כבוד, ומסדר כבוד של חבריו הארץ-ישראלים ושוביו הגרמנים עמד וחלק לו כבוד אחרון.
קברו של ריכרד אלטמן 6707 PAL/ ועליו, משמאל, סֶמֶל צלב הקרס. מתוך עיזבונו של סרג'נט יעקב בן דב PAL/286, חיל ההובלה – מפדויי השבי
חיילים נשכחים ללא מדינה
אלפי יהודים מארץ ישראל, שרובם נמלטו זמן לא רב קודם מאירופה, ביקשו לתת כתף למאמץ המלחמה בגרמנים ומצאו את שורות הצבא הבריטי פתוחות וזמינות עבורם לכך. מרביתם של חיילי ראשית ההתנדבות שובצו כתומכי לחימה בחיל החפרים הארץ-ישראלי. לפעמים זה היה בניגוד מוחלט לקריאותיה הגלויות של הנהגת היישוב, אשר ביקשה לגייס את תושבי היישוב רק ליחידה עברית לוחמת בעלת היקף גדול. נפילתם בשבי בתום הקרב על יוון שיבשה את כוונתם להמשיך לתת כתף ללחימה בנאצים ובבוא העת להיות לוחמיו ומפקדיו של הכוח העברי הלוחם.
אבל בפועל, התגייסותם של אותם אלפי חיילים, באותו גל התנדבות עממי, יצרה מנופי לחץ פנימיים בתוך הנהגת היישוב וגם בקרב הפיקוד הצבאי הבריטי וסללה את הדרך לתנועה שהפכה למוסדרת וניכרת יותר בהיקפיה ככל שחלפו השנים. היו אלו ראשוני המתנדבים לחיל החפרים אשר קבעו עובדות בשטח עבור מתנדבי היישוב שבאו אחריהם. הם מיסדו עבורם את מעמדם כחיילים בעלי זהות יהודית-ציונית, אשר זכאים להפגין את זהותם על ידי שימוש בסממנים כמו דגל, שפה, המנון ופיקוד.
הקרב על יוון, שבו השתתפו החפרים, היה מוכר כמפלה צבאית בריטית, ובסופו נכשל גם פינוי כוח המשלוח. התקדמות המחקר ההיסטורי והצבאי לאורך השנים ביססה את ההבנה כי הקרב על יוון ועל כרתים גרם לעיכוב בפתיחתו של מבצע 'ברברוסה'[195] ועל כן מהווה את אחת מנקודות המפנה הראשונות של מלחמת העולם השנייה. כמה גורמים סייעו לכך, ואלו הם: עמידתה האיתנה של יוון אל מול הפולש האיטלקי במערכה הראשונה, דבר אשר הוביל להחלטתו של היטלר להיגרר אל תוך מלחמה וחזית שלא היו בתוכניותיו המקוריות; עמידתה של יוון במערכה השנייה ולצידה כבר כוח המשלוח הבריטי, שבמסגרתו הגיעו החפרים ליוון, אשר גרם לעיכוב בכיבוש יוון אותו תכנן היטלר לסיים בפרק זמן קצר, ובעקבות כך הביא לשיהוי ניכר בהמשך תוכניות המלחמה הגרמניות; האבדות הרבות שנגרמו לגרמנים, בעיקר בקרב על כרתים במערכה השלישית על יוון, אשר אף זכתה לכינוי 'בית הקברות של הצנחנים הגרמנים' מאחר שנהרגו, נפצעו או נשבו בה יותר מ-6,500 חיילים.[196] אבדות אלו הובילו את הגרמנים שלא לפעול שנית באף חזית בטקטיקות שבהן נקטו שם.
לאורך שנים לא הבינו החיילים הארץ-ישראלים, ותיקי הקרב על יוון, את עוצמת השפעתו הצבאית של הקרב שבו לחמו על מהלכי המלחמה, ועל כן גם הצניעו את עובדת השתתפותם בו. לימי הלחימה הקשים שעברו על החפרים, אשר לא הוכנו ולא הוכשרו לכך, לטראומות הנסיגה ביוון, לרגעי הנפילה המשפילה בשבי ולמשבר האישי הגדול שעברו בארבע שנות השבי, היה משקל רב במוכנותם לספר את סיפורם למשפחותיהם. גם העובדה כי שירתו בצבא הבריטי, אשר עם תום מלחמת העולם השנייה הפך בארץ ל'אויב' ועם הקמת המדינה הפך להיות 'צבא זר', לא תרמה ליכולתם להנחיל את סיפורם בחברה הישראלית. כך יצא שלאורך שנים ארוכות לא הוכרו פדויי השבי רשמית על ידי מוסדות המדינה,[197] וסיפורם לא שולב במסגרות הנצחה לאומיות.[198]
נסיבות אלו ואחרות, בהן מורכבות הטיפול בשבויי מלחמה, תרמו, מי יותר ומי פחות, לחוסר יכולתם של פדויי השבי הנאצי לספר על המהפכים והתמורות הגדולים שקרו להם בימי שירותם הצבאי. אלו ואחרים מנעו מהם את הזכות להתגאות על שהניחו מסד משמעותי כל כך עבור מתנדבי היישוב שהתגייסו אחריהם לצבא הבריטי. אלו מנעו מהם לספר על כך שבימי מלחמת העולם השנייה הם היו הראשונים לממש את זכותו של כל ישראלי – להיות חייל יהודי ציוני היוצא להגן על מולדתו.
למידע נוסף וליצירת קשר עם פורום המשפחות: https://www.jewishpioneers.com
