מייג'ור גנרל מוריס רוֹז – השריונר היהודי שעמד בחוד החנית וניפץ את אגדת 'תקיעת הסכין בגב'

אגדת 'תקיעת הסכין בגב'

כאשר, פָּאוּל פוֹן הִינְדֶנְבּוּרְג ואריך לוּדנדוֹרף, מפקדי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, נדרשו להעיד לפני ועדת החקירה של הרייכסטאג לגבי התבוסה הגרמנית, הם חיפשו על מי להטיל את האשמה. בעוד הם היו אלו שהמליצו על כניעה, הם העדיפו שהחרפה תיפול על ראשי הסוציאל-דמוקרטים שבלית ברירה הקימו ממשלה חדשה בשנת 1918. הם טענו כי גורמי החברה האזרחית מהשמאל, בייחוד היהודים, שהיו בעיניהם הסיבה לכל תחלואיה של החברה הגרמנית ולאסונה, 'תקעו סכין בגב' הצבא הגרמני שבחזית, ובעקבות זאת גרמניה נכנעה.[296]

כך נולדה אגדת 'תקיעת הסכין בגב' (בגרמנית: (Die Dolchstosslegende[297] המלווה במיתוס כי "הצבא הגרמני מעולם לא נוצח בקרב". זה היה תירוץ פסיכולוגי עבור החברה הגרמנית, שסירבה לקבל את עובדת התבוסה ואת המציאות העגומה. מה שעזר לאגדה זו להפוך לאמונה רווחת ברפובליקת וַיימאר ובגרמניה הנאצית, הייתה העובדה כי כוחות זרים לא כבשו את גרמניה, ואף חייל של מדינות ההסכמה[298] לא הציב את רגלו על אדמת הרייך השני. למעשה, קווי החזית במערב היו מחוץ לגבולות גרמניה ונמתחו בתוך השטח הצרפתי (ובמזרח, ב־1918 החתימה גרמניה את הרוסים על חוזה כניעה משפיל, שהעביר לידיה שטחים נרחבים מרוסיה הצארית, בהם פולין, המדינות הבלטיות, אוקראינה וביילורוסיה). 

פרידריך אֵבֶּרט, הנשיא הראשון של רפובליקת וַיימאר, תרם גם הוא לקיבוע המיתוס בקרב בני עמו, כאשר בדצמבר 1918, במצעד בשער ברנדנבורג שבברלין, אמר לחיילים שחזרו לגרמניה: "אנו מקבלים בשמחה את פניכם בשובכם למולדת, שום אויב לא ניצח אתכם!"

עם האגדה הזו צמחה טענה נוספת על אותו מצע של אנטישמיות גרמנית, ולפיה השתמטו היהודים מלהשתתף במלחמה, כל שכן כלוחמים בחזית. טענה זו אף הגיעה למיניסטריון (משרד) המלחמה, ובעקבות זאת הנחה לערוך 'ספירת יהודים', ובה התבקשו יחידות הצבא והצי לערוך מִפְקָד ולדווח על מספר היהודים ביחידות ועל תפקידם. היהודים ראו בכך עלבון לפטריוטיות שלהם, ואפשר לנחש מדוע תוצאותיו של מִפְקָד זה לא פורסמו מעולם.[299] גם לאחר המלחמה המשיכו לפרסם חומר מדעי, לכאורה, על היהודים המשתמטים. אחד הפרסומים נפתח בציטוט שקרי של פתגם יהודי מהתלמוד: "אם אתה הולך למלחמה אל תלך ראשון, אלא אחרון, כדי שתוכל לחזור ראשון הביתה".[300]

רוב העם הגרמני קיבל את מיתוס 'תקיעת הסכין בגב' כעובדה, והאשמת היהודים והמרקסיסטים בתבוסה הפכה לנוהג רוֹוֵחַ. מפלגות הימין הקיצוני עשו שימוש נרחב בביטוי זה בתקופת רפובליקת וַיימאר, ולאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933 זכתה אגדת 'הסכין בגב' לאישור ממשלתי רשמי, כשהפכה לחלק מההיסטוריה המקובלת שנלמדה בבתי הספר הגרמניים.

כרזה אנטישמית מ-1919 המתארת את היהודי התוקע סכין בגב הצבא הגרמני (שימוש חופשי)

כאשר הסתיימה מלחמת העולם השנייה לאחר שש שנות לחימה בחזית האירופאית, המצב היה שונה לחלוטין. הטנקים של 'הצבא האדום' ניצבו בברלין החרבה, ודגל הפטיש והמגל הונף על גבי בניין הרייכסטאג, בתמונה שאותה יזם והנציח הצלם הסובייטי היהודי יבגני אָנַאניֶיביץ' חַאלדֶיי.^[301]

הגנרל היהודי שניפץ את האגדה אחת ולתמיד

אך קודם לכן, בספטמבר 1944, נופצה אגדת 'הסכין בגב' לרסיסים כאשר דרכו רגליהם של חיילי ארה"ב על אדמת הרייך השלישי. הם ניפצו את המיתוס בדבר הצבא הגרמני ש'מעולם לא נוצח' על ידי אויב בשדה הקרב. היו אלו לוחמיה של דיוויזיית שריון אמריקאית 3. הם היו הראשונים שפרצו את קו זיגְפְריד, מערכת הביצורים והמכשולים ההגנתיים שבנו הגרמנים בהוראתו של היטלר לאורך גבולם עם צרפת במקביל לקו מַז'ינוֹ. בכך הם היו לעוצבה הראשונה שפלשה לתוך תחומי המולדת הגרמנית ממערב מאז המלחמות הנפוליאוניות, כ־150 שנה קודם לכן.[302]

מפקדה הנמרץ של דיוויזיית שריון אמריקאית 3 היה מייג'ור גנרל מוריס רוֹז (Maurice Rose). הוא היה הקצין היהודי הקרבי הבכיר ביותר בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה, בדרגת גנרל של שני כוכבים (המקבילה לדרגת אלוף).[303]

רוֹז, 'גיבור האומה האמריקאית', נחשב לאחד המצוינים והמבריקים ביותר בין מפקדי חיל השריון האמריקאי במלחמת העולם השנייה, וביצועיו בשדה הקרב כנגד הצבא הגרמני השפיעו רבות על ניצחונן של בעלות הברית.[304] מפקדו, הגנרל 'לייטנינג ג'ו' קוֹלינס, שיבחוֹ באומרו: "אפשר לזקוף לזכותו, יותר מאשר כל אדם אחר, את קיצורה של המלחמה בחמישה או שישה חודשים".[305] דברים ברוח זו אמרו שר ההגנה האמריקאי הנרי סטימסון ומפקדיו, הגנרלים ג'ורג' מרשל, עומר בראדלי, וקורנטי הודגֶ'ס.[306] עד היום הוא מפקד השריון המעוטר ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

תפיסת לחימתו וביצועיו בשדה הקרב כמפקד עוצבה משוריינת הפכו לנכס צאן ברזל של צבא ארה"ב, והם חלק מהמורשת של חיל השריון האמריקאי.[307] עיקרי תפיסתו התמצו בהוצאת האויב משיווי משקל על ידי פעילות תוקפנית לשמירת מגע מתמיד עם האויב, על ידי מציאת נקודת התורפה במערכיו ועל ידי מכה חזקה באמצעות מרב הכוח הזמין בנקודה זו, ואחר כך מרדף עד כלות כדי שלא לאפשר לו להתארגן.[308] רוֹז פעל תוך מתן דוגמה אישית, בין השאר, בהיותו מוביל וניצב בראש כוחותיו. את פקודותיו בקשר נתן כשהוא נמצא בג'יפ החפ"ק שלו ולא יושב מאחור במפקדתו. הוא היה החלטי ונחוש "ולא הניח לאדם, לאירועים או לתנאים חיצוניים כלשהם להפריע לו במלחמתו עם האויב הגרמני".[309]

רוֹז הוביל את הדיוויזיה שלו מהפריצה מראש הגשר בנורמנדי ועד היום שבו נפל בשדה הקרב על אדמת גרמניה. הוא הוביל את כוחותיו בקרבות בצפון צרפת, בכיס פַאלֶז (Battle of the Falaise Pocket) בבלגייה, במערכה העקובה מדם ביער הורטגֶן (Battle of Hurtgen Forest), בקרב על הבליטה (Battle of Bulge) ואל לב ליבה של גרמניה.

הדיוויזיה שלו הביסה את האויב בשדה הקרב ומחצה בדרכה 14 דיוויזיות גרמניות.[310] רוֹז עשה זאת בשורה של מבצעים מבריקים, ואלה העניקו לעוצבת השריון שלו את הכינוי, המשמש שמה עד היום, 'חוד החנית' (THE SPEARHEADS).[311]

במלחמת המפרץ ב־1991 התגאו אנשי דיוויזיית שריון 3, שהייתה הדיוויזיה הגדולה ביותר במלחמה ואף דיוויזיית השריון הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית,[312] כי הם שמרו על מורשתם. גם במלחמה זו, כמו במלחמת העולם השנייה תחת הנהגתו של רוֹז, הייתה דיוויזיית שריון 3 'חוד החנית' של הצבא האמריקאי.[313]

מוריס רוֹז התנשא לגובה של 1.90, והיה "תמיר ובעל הליכה זקופה, בלורית כהה ועיניים יוקדות כאש".[314] הוא היה קשוח, ונתפס כמי שפותר בעיות. ב-30 במרץ 1945, קצת יותר מחודש לפני סיום הקרבות, נהרג רוֹז כשהוא ניצב בראש לוחמיו. "הוא היה חייל במותו, כשם שהיה חייל כל ימי חייו, מאז מלאו לו 17 שנה. הוא מת בגבורה, כשבא להניף את נשקו מול מטרתו האחרונה בחייו: טנק גרמני".[315]

חציית קו זיגפריד על ידי כוחות מדיוויזיה השריון האמריקאית 3, ספטמבר 1944 (שימוש חופשי)

דרכו של לוחם

הוריו, שמואל וקטי, היגרו מפולין לארה״ב בשנות ה-80 של המאה ה-19. מוריס, שהיה הבן השני במשפחת רוֹז, נולד בארה"ב. הוא למד והתחנך בדנוור שבקולורדו. אביו שמואל, וכך גם סבו, היו רבנים, ובעקבות זאת מוריס ידע לדבר אידיש ולקרוא עברית.

שנתיים לאחר שעלה לתורה בבר המצווה שלו, התגייס לצבא כדי לנסות להשתתף במערכה של ג'ון פרשינג במקסיקו. אחרי שישה שבועות גילו מפקדיו כי הוא זייף את גילו, וכי הוא רק בן 15, ולכן הוא מצא עצמו מסולק מהצבא.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1917, לאחר הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, התגייס שוב לשורות הצבא האמריקאי. הפעם הוא לא היה צריך לזייף את גילו, עם זאת ככל הנראה זייף את דתו ולא נרשם כיהודי. על פי חקר קורות חייו, רוֹז מעולם לא המיר את דתו, אבל הבין כי הסתרת זהותו היא הדבר הנכון מבחינת השתלבותו בצבא הקבע וקידומו. באותם הימים בארה"ב הייתה קיימת חשדנות לגבי היהודים שהגיעו ממזרח אירופה. מגמה זו גברה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשארה"ב נשטפה בגל לאומנות, בדלנות, שנאת מיעוטים, תגובת-נגד למתירנות וחרדה מ'הסכנה האדומה', שהיו שזיהו אותה עם יהודים. היו אלו ימים של הסתה ושל אפליה אנטישמית, ובעקבות זאת נסגרו שערי ארה"ב למהגרים ולפליטים יהודים מאירופה.[316] השואה והמלחמה בנאצים שינו את מצב האנטישמיות בארה"ב באופן ניכר, וזיכרון השואה הפך לחלק מהזהות האמריקאית במאבק בביטויים של גזענות ושל אי-סובלנות. אך באותה עת, טרם מלחמת העולם השנייה, לא אחת יהודים שרצו להתקדם בצבא הסתירו את זהותם או התנצרו.[317]

רוֹז התנדב לקורס קציני חיל הרגלים. הוא שירת בדיוויזיית חי"ר 89 בצרפת, והשתתף בקרב סן-מִיִיֶל, שעליו פיקד ג'ון פרשינג. בקרב זה נעשה גם השימוש הראשון בחיל השריון של ארה"ב, בפיקודו של לוטננט קולונל ג'ורג' פֶּטוֹן. רוֹז נפצע בקרב, ובתחילה סירב להתפנות, עד שהתמוטט מתשישות. לאחר שלושה שבועות בבית החולים הוא ברח וחזר ליחידתו והשתתף במתקפת מז-ארגון. מכיוון שגורמי הרפואה לא ידעו היכן הוא, דיווחו שלטונות הצבא להוריו בשוגג כי נהרג. לאחר שסיימו לשבת עליו 'שבעה' קיבלו הוריו ממשרד המלחמה את ההודעה כי הוא בחיים. בתום המלחמה השתחרר רוֹז מהצבא בדרגת קפטן, ולמשך זמן קצר התפרנס מעבודות שונות, אולם בתוך פחות משנה חזר לצבא הקבע.

רוֹז היה מחלוצי חיל השריון האמריקאי, שפורק בתום מלחמת העולם הראשונה והוקם מחדש בעקבות הכיבוש הגרמני של צרפת במלחמת העולם השנייה. ג'ורג' פֶּטוֹן התרשם מאוד מיכולותיו של רוֹז כסגן מפקד החטיבה, ובחר בו להיות ראש המטה שלו בדיוויזיית שריון 2, שזה עתה הקים, ושכונתה 'תופת על גלגלים' (Hell on Wheels).[318] שניהם חלקו את השקפת העולם כי במלחמה הקרובה יהיה לטנקים חלק מכריע בניצחון. מייג'ור גנרל אֶרנסט הַרמון, מחליפו של  פֶּטוֹן, השאיר את הקצין התמיר בתפקידו, לאחר שהתרשם בתמרונים לקראת הקרבות הצפויים, כי רוֹז הוא מנהיג העשוי ללא חַת.

מבצע 'לפיד' – המערכה בצפון אפריקה

רוֹז היה ראש המטה של דיוויזיית שריון 2 האמריקאית בדרגת סא"ל. דיוויזיה זו יצאה מפורט בנינג בג'ורג'ייה והפליגה ישירות לעבר חופי צפון אפריקה להתנגשות ראשונה של האמריקאים עם הגרמנים במבצע 'לפיד'. ב-8 בנובמבר 1942 ביצעו כוחות הדיוויזיה, כחלק מכוח המשימה המערבי בפיקודו של פֶּטוֹן, נחיתה אמפיבית ליד חופי ראבּט וקזבלנקה במרוקו הצרפתית, שתחת שלטון וישי. הם נתקלו בהתנגדות צרפתית עזה בחופי הנחיתה, ורק לאחר שלושה ימי לחימה השתלטו על יעדיהם. בכך היו לכוחות האמריקאים הראשונים להילחם בזירה האירופאית.

במערכה בתוניסיה בתחילת 1943 הצליחו כוחותיו של רומל לבלום את התקדמות בעלות הברית בכמה התקפות-נגד מוצלחות. 'קורפוס אפריקה' של רומל הנחית מכה קשה לכוחות האמריקאיים של דיוויזיית שריון 1 בקרב מעבר קַסֶרין בפברואר 1943, והאמריקאים נחרדו מגודל התבוסה. בעקבות המפלה הודח מפקד גיס (קורפוס) 2, ופֶּטוֹן קיבל את הפיקוד במקומו, ופעל בתקיפות לשקם את יכולת הלחימה האמריקאית. פֶּטוֹן הביא ממרוקו את אֶרנסט הַרמון לפקד על  דיוויזיית שריון 1 (Old Ironsides) המובסת, שאת מפקדה הדיח, וזה הביא עימו את רוֹז להיות לראש מטה הדיוויזיה.

אחת התרומות החשובות של רוֹז לחיל השריון האמריקאי הייתה בדרך התמודדותו בקרבות שב"ש (שריון בשריון). הַרמון ורוֹז טיכסו עצה כיצד עליהם להתמודד עם עליונות השריון הגרמני של רומל. לטנקים הגרמניים הייתה עדיפות במיגון ובכוח אש, לצידם פעלו גם תותחי ה-88 מ"מ הדו-תכליתיים האימתניים.

רוֹז טען כי הפתרון טמון בזריזות, וזו תאפשר להם לתמרן לאגפים ולעורף הגרמני, ומשם לחדור את השריון הגרמני. "מהירות ועוד מהירות זה הפתרון", אמר.[319] הוא הציע שבמקום לפעול בקבוצות קרב (Combat Command) גדולות ברמת החטיבה המתקשות לתמרן, יש צורך ב'אגרופים' משולבים קטנים וזריזים, ולכן יש להקים צוותי קרב רב-חיליים המשולבים כבר ברמת הגדודים (צק"גים) ואף ברמת הפלוגות (צק"פים). צוותי קרב אלו יהיו גמישים וזריזים בהרבה. את ריכוזי הכוחות המסייעים ברמת הדיוויזיה פיזרו האמריקאים, ועתה הכפיפו למפקדי הגדודים כדי לבנות את הצק"ג לא רק על בסיס שריון וחרמ"ש, אלא גם עם משחיתי טנקים, עם פלסים ממוכנים ולפעמים גם עם ליווי של מחלקות נ"מ צמודות, ואת האש הארטילרית הקצו בסיוע ישיר למפקדי הגדודים.[320]

באפריל שוב יצאו האמריקאים להתקיף את כוחות הציר. ההתנגדות הגרמנית הייתה עזה, ואחד הגדודים של הדיוויזיה היה מרותק למקומו תחת אש גרמנית כבדה כשהמורל של הלוחמים ירוד. לפיכך רוֹז יצא מייד לחזית והגיע למפקד הגדוד. הוא עודד את הלוחמים ושימש להם דוגמה והשראה לקום ולהסתער בעקבותיו למול אש המקלעים, המרגמות והתותחים, והודות לנחישותו ולתעוזתו נכבשה העיירה מַאטֶר. על מעשה זה זכה בעיטור כוכב הכסף הראשון שלו, והועלה לדרגת קולונל (אל"ם).

בתחילת מאי 1943 דחקו האמריקאים את הגרמנים לשטח שהלך והצטמצם בהדרגה. לפני ההסתערות על בירת המחוז בִּנְזָרת, שליד חורבת קַרְתָּגוֹ העתיקה, הציע מפקד הדיוויזיה הַרמון לגרמנים להיכנע ללא תנאי. כדי למסור להם את ההודעה וכדי לנהל את המשא ומתן התנדב רוֹז לצאת לבדו בג'יפ שבו הונף דגל לבן וחצה את קווי האויב הממוקשים תחת אש. עשרים דקות מאוחר יותר דיווח כי הגנרל פריץ קראוּזֶה, מפקד דיוויזיית חי"ר 334 של הוורמאכט, נכנע לידיו. זו הייתה הכניעה המשמעותית הראשונה של כוחות הציר לאמריקאים. ארבעים אלף חיילים גרמנים ואיטלקים נפלו בשבי.

הניסיון שנצבר בהפעלת השריון במערכה בצפון אפריקה השפיע רבות על בניין הכוח האמריקאי ועל הפעלתו בהמשך הקרבות באירופה.[321] מספטמבר 1943 החלו האמריקאים לארגן את הדיוויזיות המשוריינות החדשות שאותן הקימו בתצורה 'קלה' שהייתה מאוזנת יותר בין שריון לחי"ר. למעט שלוש הדיוויזיות הראשונות אורגנו 13 הדיוויזיות הבאות במבנה חדש. נוסף על כך האמריקאים הבינו את חשיבות השילוב הרב-חילי כבר ברמת הצק"גים והצק"פים כ'אגרופי מחץ' חזקים וגמישים. הם גם שיפרו את זמינות המענה של הסיוע הארטילרי המיידי וכן את התמיכה האווירית הצמודה לכוחות המתמרנים. כך הבינו שעליהם לשלב את הנ"מ עם הכוחות המתמרנים כנגד מפציצי הצלילה 'שטוּקה' הגרמניים. הם גם למדו על בשרם את השימוש הנרחב שעשו הגרמנים בתחבולות.

הלחימה כנגד 'קורפוס אפריקה' של רומל במדבר הייתה גם מבחן חסר רחמים ליכולת הפיקוד של המפקדים האמריקאים 'הירוקים'. חלקם לא עברו את המסננת הקשוחה, אולם אחרים התפתחו וחושלו. רוֹז היה אחד הבולטים שבהם. דוַוייט אַייזֶנהַאוּאֶר, מפקד מבצע 'לפיד', קידמוֹ לדרגת בריגדיר גנרל (תא"ל).

רוֹז קיבל את כוכב הגנרל הראשון שלו.

מבצע 'האסקי' – הפלישה לסיציליה

רוֹז שב לדיוויזיית שריון אמריקאית 2 ('תופת על גלגלים') בארמייה 7 שהייתה עכשיו תחת פיקודו של גנרל פֶּטוֹן. רוֹז קיבל פיקוד על צוות קרב על-חטיבתי מוגבר ורב-חילי (Combat Command A), שאותו הוביל במערכה בסיציליה.

לאחר הנחיתה בסיציליה לא הסתפק פֶּטוֹן בתפקיד המשני שהוקצה לו לאבטח את התקדמות ארמייה 8 הבריטית של מונטגומרי בציר החוף לעבר מֵסינָה, ושלח כוחות סיור צפונה. לשם כך יצר כוח משימה אד-הוק. צוות הקרב של רוֹז היה חלק מאותו כוח. פֶּטוֹן שכנע את מפקד קבוצת הארמיות, הגנרל הרולד אלכסנדר, להתקדם צפונה דרך השטח ההררי שבמרכז האי. לאחר זמן מה חזר בו אלכסנדר, אך פֶּטוֹן התעלם מהוראותיו.

עד שאלכסנדר הצליח לעצור אותו, הכוח של מוריס רוֹז כבר כבש את פַּלֵרְמוֹ, המצויה בצפון מערב האי. תפיסת הנמל החיוני נערכה לאחר 'ריצה' של 100 קילומטרים ב-72 שעות בכבישים צרים ומפותלים, דרך מעברי הרים וחציית נהרות למול התנגדות איטלקית רָפָה יחסית. באותה עת עדיין דשדשו להם הבריטים בדרך ליעדיהם. פֶּטוֹן המאושר קבע את מושבו בארמון המלכותי בעיר. נפילת בירתה של סיציליה הייתה בין הגורמים שהביאו להחלטת המועצה הפאשיסטית העליונה להדיח את הדוצ'ה בניטו מוסוליני, אירוע שהיה אחת ממטרותיו הבלתי מוצהרות של המבצע כולו.

על פעילותו זו זכה רוֹז בעיטור כוכב הכסף השני שלו.

'החזית השנייה' – נורמנדי

בנובמבר 1943 עבר רוֹז עם חייליו לבריטניה להתאמן לקראת הנחיתה בצרפת. צוות הקרב העל-חטיבתי המוגבר שלו (CCA – Combat Command A) כלל את חטיבת שריון 66 ובה שלושה גדודי טנקים, חטיבת חרמ"ש 41 ובה שלושה גדודי חרמ"ש, גדוד משחיתי טנקים (מוקטן), גדוד הנדסה משוריינת, שני גדודי ארטילריית שדה וגורמי קשר, לוגיסטיקה, חימוש ורפואה.[322]

ב-7 ביוני 1944, 24 שעות לאחר גל הנחיתה הראשון בנורמנדי, הוביל רוֹז את כוחותיו לחוף 'אומהה' העקוב מדם, ובו הצליחו האמריקאים לבסס בקושי רב ראש גשר קטן שכל גודלו לא עלה על 2.5 קילומטרים, והוא נותר בטווח הארטילריה הגרמנית. רוֹז נכנס מייד ללחימה בגרמנים כדי להרחיב את ראש הגשר הצר ולחסל כיסי התנגדות גרמניים.

ב-12 ביוני ערך הכוח בפיקודו של רוֹז פטרולים אלימים להרחבת ראש החוף דרומה ולחם בכוחות מדיוויזיית צנחנים 6. באותו היום כבשו צנחני דיוויזיה מוטסת 101 את העיירה קַרֵנטָן מידי הצנחנים הגרמנים. עיירה זו הייתה היעד המערכתי של האמריקאים מכיוון שהשליטה עליה אִפשרה לחבר את שני החופים 'אומהה' ו'יוטה'. גם הגרמנים הבינו את חשיבותה, ולכן שלח רומל את דיוויזיית הפאנצרגרנדיר (חי"ר ממוכן)  אֵס-אֵס-17 גֵץ פוֹן בֶּרלִיכִינגֶן להתקפת-נגד מיידית. מפקד ארמייה 1, הגנרל עומר בראדלי, ידע על התקדמות הכוח הגרמני החזק להתקפת־נגד דרך פיענוח התשדורות הגרמניות המוצפנות של 'האניגמה'. למעשה, זה היה השימוש הטקטי הראשון בחומר המודיעין של פרויקט 'אוּלְטְרָה' הסודי. בראדלי גם ידע שאין ביכולתם של הצנחנים האמריקאים 'הקלים' להתמודד עם השריון הגרמני. זיכרון המפלה שהנחיל להם רומל במעבר קַסֶרין בתוניסיה עדיין היה טרי, והחשש במפקדת הארמייה היה רב. בראדלי היה צריך לשלוף את ה'אס' הכי חזק שלו ולהטילו לקרב.

ב-13 בחודש עם בוקר קיבל רוֹז הוראה ישירות ממפקד ארמייה 1 לשנות משימה ולחבור מייד לדיוויזיה מוטסת 101 שליד קַרֵנטָן. עם קבלת הפקודה פעל רוֹז במהירות, ניתק מגע מהלחימה בצנחנים הגרמנים והניע את כוחותיו על גבי הצירים המעטים בשטחים המוצפים. רוֹז תיאם את התקפתו עם מייג'ור גנרל מקסוול טיילור, מפקד 'הנשרים הצורחים', שצנחניו 'החזיקו בציפורניים' את עיירת המפתח ונלחמו על חייהם. חלקם כבר החלו בנסיגה, ואז הופיע רוֹז והוביל את 60 טנקי ה'שרמן' שלו בנגמ"שו הפתוח.[323] הקצב הזריז של השריונרים אפשר להם לצאת להתקפת-נגד מקבילה, ששברה את ההתקפה הגרמנית המשוריינת. הגרמנים לא ציפו להגעת הטנקים האמריקאיים מהר כל כך מהחוף, ונתפסו בהפתעה כשהם בתנועה ומחוץ למערכי ההגנה שלהם.[324]

"איזה מחזה נפלא היה לראות את אותם טנקים ממטירים אש וגופרית על הגרמנים ושועטים היישר מהקווים שלנו אל משוכות השיחים של הגרמנים, יחד עם כל אותם חיילי חי"ר המתקדמים לצִדי הטנקים",[325] אמר סרן ריצ'רד 'דיק' וינטרס, מפקד פלוגה ה' המיתולוגית בחטיבה 506 של הצנחנים, לאחר הקרב. בעקבות המהומה ברחו הפאנצרגרנדירים, ולמוחרת מוזגו שני אזורי הנחיתה.

לאחר כחודשיים מהנחיתה עדיין היו תקועים האמריקאים במרחב של ראש החוף בנורמנדי ובחצי האי קוטֵנטן. הם התמודדו מול הגנה פראית ואפקטיבית של כוחות גרמניים מנוסים ומיומנים, שהשכילו לנצל את תוואי השטח של הביצות ושל הבּוֹקָאז' הצרפתי – משוכות שיחים צפופות, עבותות וגבוהות. לאמריקאים היה זה דשדוש עקוב מדם עם שיעור אבדות גבוה.

בראדלי, שקוּדָם ומונה למפקד קבוצת ארמיות 12, הגה תוכנית להבקיע את ההגנה הגרמנית ולפרוץ דרומה. מבצע 'קוברה' החל בבוקר 25 ביולי בהפצצה אווירית מסיבית מאוד, ובה נהרגו כאלף לוחמים גרמנים, וכמות דומה של חיילים נפצעו ונוטרלו. מייד אחרי התקיפה האווירית נעו ארמייה 1 וארמייה 3 של פֶּטוֹן ב'מסדרון' שנוצר. עם זאת ועל אף ההפצצה הכבדה התקדמו הכוחות האמריקאיים 1.5 קילומטרים בלבד למול ההגנה הגרמנית, ולאחר יממה החליטו האמריקאים להטיל את הכוח המשוריין. בעוד ההתקפה באגף המערבי נתקעה, צוות הקרב העל-חטיבתי המוגבר של רוֹז, שהוביל את ההתקפה האמריקאית באגף המזרחי, הצליח להבקיע. עד חצות 26 ביולי התקדם הכוח של רוֹז למרחק של 10 קילומטרים, והצלחתו אפשרה לשאר כוחות בעלות הברית לנוע בעקבותיו.

רוֹז היה נחוש בדעתו להמשיך ולפרוץ דרומה דרך משוכות הבּוֹקָאז' בלי להתחשב בעייפות, בנפגעים ובחשכה. כהרגלו הוא היה בראש אנשיו, מתעלם מהסכנה ונע בג'יפ שלו בין טנקי ה'שרמן', שעליהם 'רכבו' החי"רניקים שלו, כפי שהכשירם לעשות. רוֹז דרש מאנשיו להמשיך לנוע גם בלילה למרות התשישות, אחרי שהם לחמו ברציפות יותר מ-24 שעות. הוא אמר לאנשיו המותשים שלא להרפות מהלחץ על דיוויזיית הפאנצר לֶר הנסוגה כי "כאשר האויב במנוסה, עלינו להשאיר אותו במנוסה. המהירות עכשיו תפחית נפגעים".[326] אנשיו הלכו אחריו כשהם ידעו כי הוא "לעולם לא ידרוש מהם את מה שהוא אינו דורש מעצמו".[327]  

נורמנדי, צרפת. מבצע 'קוברה' (Operation Cobra) 25–31 ביולי 1944. ההבקעה דרומה מאזור סַן-לו – צוות הקרב של רוֹז תוקף וכובש את טסי-סור-ויר (Tessy-sur-Vire), כחלק מדיוויזיית שריון 2.

השטח הכחול במפה ממערב לסן-לו – אזור הפצצת השטח האמריקאי

'History of the Military Art' by the United States Military Academy’s Department of History (נחלת הכלל)

חודש לאחר הנחיתה בנורמנדי, ב-7 באוגוסט, קיבל רוֹז לידיו, תוך כדי הקרבות, את הפיקוד על דיוויזיית שריון 3. דיוויזיה זו הוקמה ב-1941 כדיוויזיית שריון 'כבדה'.^[328] 'טבילת האש' הראשונה במלחמה של הדיוויזיה 'הטרייה' הייתה ב-29 ביוני 1944. בלחימה בסַן-לוֹ (Saint-Lô) היא ספגה אבדות קשות. מפקדהּ לירוי ווטסון הודח מהפיקוד על ידי עומר בראדלי, חברו ובן מחזורו בווסט פוינט. הוא האשימוֹ בחוסר יעילות, בהססנות ובהתקדמות איטית. בראדלי הביא את מוריס רוֹז, שיהפוך עד מהרה את דיוויזיה 3 מיחידה 'גוררת רגליים' ליחידה חדורת רוח קרב שתהווה 'חוד החנית' של השריון האמריקאי. דיוויזיה זו פעלה תחת ארמייה 1, שעליה החל לפקד קורטני הודגֶ'ס, אשר החליף בפיקוד את בראדלי.

לאחר הפריצה מראש החוף במבצע 'קוברה' נעה דיוויזיית שריון 3 של רוֹז כדי לסגור את זרוע הכיתור הדרומית על קבוצת ארמיות B הגרמנית בפיקודו של גינתר פון קְלוּגֶה, מחליפו של רומל. תנועתה הייתה חלק מהקרב המכריע על כיס פַאלֶז (Falaise Gap), שנערך בימים 12–21 באוגוסט 1944. גנרל מונטגומרי זיהה את ההזדמנות לכתר את כוחות הציר בצרפת, לאחר שהתקפת-הנגד שאליה יצאו בפקודתו של היטלר נבלמה באמצעות מטוסי בעלות הברית ויצרה מִבְלָט[329] במרחב פַאלֶז.

הדיוויזיה של רוֹז התקדמה באיגוף דרומי תוך לחימה עזה במשך ארבעה ימים, ובצידי הדרכים הותירה שובל של פגרי טנקי 'פאנצר' ו'שרמן' הרוסים ושרופים. לבסוף, ב-17 באוגוסט, הצליחה לכבוש את הכפר פְרומֶנטֶל שליד העיירה אַרז'נטן ואת קו הרכס השולט במרחב שמצפון לה. בפעולה זו היא חברה לכוחות הבריטיים, שנעו מצפון, וכך השלימה את כיתור הגרמנים בכיס פַאלֶז.

כוחות הציר המכותרים בכיס פַאלֶז ספגו הפגזות ארטילריות והפצצות אוויריות בלתי פוסקת. "שדה הקרב בפאלז היה ללא ספק אחד מ'שדות הקטל' הגדולים ביותר בכל זירות המלחמה", אמר גנרל אַייזֶנהַאוּאֶר. הגרמנים ניסו בכל הכוח לפרוץ מזרחה דרך קווי בעלות הברית. את העמדות של דיוויזיית שריון 3 תקפו כוחות שריון וחי"ר חזקים מדיוויזיית פאנצר אֵס-אֵס-9 הוֹהֶנְשְטַאוּפֶן ומדיוויזיית פאנצר אֵס-אֵס-1 הלייבְּשְטַנְדַרטֶה אדולף היטלר ('שומרי הראש של המנהיג' אדולף היטלר), בליווי כבד וצמוד של ארטילריית שדה. בקו האש הציב רוֹז כל חייל שהיה לו – טבחים, פקידים, נהגים ואפסנאים. קרבות אכזריים התנהלו בין הצדדים, חלקם קרבות שריון צמודים בטווחים של 25–50 מטרים, ואף על פי כן כוחותיו של רוֹז הצליחו להחזיק מעמד.

בקרבות המרים התבלט סמ"ר פול לאפייט מחטיבת שריון 32 בהשמדת כלי רכב משוריינים גרמניים. בתום המלחמה הוכר כאלוף האלופים של השריון האמריקאי (האמריקאי היחיד מתוך חמשת ה-Aces of Aces Tank במלחמה). ב-81 ימי לחימה השמיד 12 טנקים ויותר מ-258 כלי רכב משוריינים של הגרמנים.[330]

חלק מהכוחות הגרמניים הצליחו לפרוץ את הכיתור של בעלות הברית דרך הזרוע הצפונית הבריטית, שהחזיקו בדלילות כוחות קנדיים ופולניים. כוחות אלו לחמו לבלום את הגרמנים עד שאזלה להם התחמושת, והם ראו בעיניים כָּלוֹת את הגרמנים האוגפים אותם בנסיגתם מתוך כיס פַאלֶז. לימים נטען כנגד מונטגומרי שהיה עליו לתגבר את הכוחות הקנדיים והפולניים מהר יותר בדיוויזיות הבריטיות החזקות והמנוסות שלו, שלבסוף סגרו את הכיס הרמטית.

גנרל פלדמרשל גינתר פון קְלוּגֶה שלח יד בנפשו. סגנו, ולטר מוּדֶל, החליפוֹ בפיקוד על קבוצת ארמיות B. מתוך כמאה אלף חיילים גרמנים שכותרו, פחות מחצי הצליחו לפרוץ דרכם החוצה, והשאירו מאחור את רוב ציוד הלחימה הכבד שלהם. כעשרת אלפים לוחמים גרמנים נהרגו ועוד כחמישים אלף נפלו בשבי. בקרב זה נוטרל עיקר כוחו של הצבא הגרמני ממערב לנהר הסֵן, דבר שאפשר לבעלות הברית להשלים את כיבוש פריז ואת שחרור צרפת כולה בתוך זמן קצר.

ההחלטה של בראדלי להדיח את בן מחזורו וחברו הטוב ווטסון מהפיקוד על דיוויזיית שריון 3 הייתה לא קלה עבורו. ההחלטה להחליפו בקצין שאינו בוגר ווסט פוינט או כל אקדמיה צבאית אחרת לא הייתה שגרתית ואולי אף נועזת. עם זאת מעולם לא היו לו הרהורי חרטה.[331] מפקד קבוצת ארמיות 12 ראה ברוֹז מפקד אפקטיבי ותוקפני, חסר פחד וקשה עם עצמו ועם אנשיו. הוא ביטא את הערכתו לרוֹז על שהוביל את הדיוויזיה בנורמנדי בכך שלאחר הקרב בכיס פַאלֶז העניק לו את מדליית השירות המצוין.

נורמנדי, צרפת. השלב הראשון בקרב על כיס פַאלֶז (Battle of the Falaise Pocket) אוגוסט 1944 – דיוויזיית שריון 3 כחלק מקורפוס 7 בפיקודו של הגנרל 'לייטנינג ג'ו' קוֹלינס באיגוף הדרומי לסגירת הכיס באזור העיירה אַרז'נטן (Argentan)

'History of the Military Art' by the United States Military Academy’s Department of History (נחלת הכלל)

 

המערכה בבלגיה

דיוויזיית שריון 3 ניצבה שוב בראש והובילה את ההתקדמות האמריקאית. כוחותיו של רוֹז עקפו את פריז ממזרח, נעו צפונה ושחררו ערים, עיירות וכפרים בנתיב התקדמותם.

ב-1 בספטמבר נעה הדיוויזיה בכמה צירים מזרחה דרך חבל או-דה-פְראנס לעבר סֵדאן ושרלוויל. בצוהרי היום פקד הודגֶ'ס על רוֹז לפנות 90 מעלות צפונה ולנוע לעבר עיירת הגבול הבלגית מוּנְס, שסביבה התחוללו קרבות עזים במלחמת העולם הראשונה.[332] רוֹז לא התכוון לאפשר לגרמנים הנסוגים מצרפת לארגן מחדש את קווי ההגנה שלהם, ולפיכך נתן את פקודותיו לשינוי משימה בקשר. הכוח העצום שתחת פיקודו, ובו מאות טנקים, משחיתי טנקים, זחל"מים, תותחים, משאיות דרגים וכלי רכב רכים המאורגנים בחמישה צוותי קרב, נדרש להתאים את תוכניות הקרב שלו. לאחר שעה וחצי בלבד כבר הייתה הדיוויזיה בתנועה צפונה. זה היה אחד ההישגים המרשימים של הדיוויזיה תחת פיקודו. רוֹז דהר כהרגלו בג'יפ החפ"ק שלו, נמצא בקדמת הכוח ודרבן את אנשיו. ב-2 בספטמבר היו חייליה של דיוויזיית שריון 3 הראשונים להיכנס לבלגייה מלווים בצהלות שמחתם של האזרחים הבלגים המשוחררים.[333]

בעיירת הגבול הבלגית מוּנְס ערך רוֹז קרב מופת של תמרון, של זריזות, של כיתור ושל השמדה. זה היה קרב הרשום על שמה של דיוויזיית שריון 3. מוּנְס שוכנת בקצהו של מסדרון קרקעי הנפתח מנהר הסְכֶלְדֶה במערב ועד מוּנְס במזרח. המסדרון של מוּנְס הוא מעבר הכרחי, ודרכו עוברת מסילת הרכבת שבין פריז לבריסל. כוחותיו של רוֹז תפסו את מוּנְס ואת הרכסים שמדרום ומצפון לעיירה השולטים על המסדרון. כוחות גרמניים שנסוגו מצרפת חזרה לגרמניה מצאו את כוחותיו של רוֹז בעורפם סוגרים את דרך נסיגתם במעבר ההכרחי במוּנְס. הכאוס בשורות הגרמנים היה רב. בתנועות המלקחיים של דיוויזיה זו נלכדו יחידות גרמניות מבולגנות ומעורבבות משתי ארמיות ומ-18 דיוויזיות שונות שהיו בנסיגה. כשבעים אלף חיילים גרמנים כותרו בכיס במוּנְס ולחמו לפרוץ את דרכם מזרחה. חלקם הצליחו להיחלץ מהכיתור. אך חוסר הארגון הניכר של הוורמאכט והתערבותו האפקטיבית של חיל האוויר האמריקאי באמצעות מטוסי פִּי-7 4 'ת'נדרבולט' זרעו הרס רב בשורות הגרמנים. טנקי ה'שרמן' ומשחיתי הטנקים של דיוויזיית שריון 3 צלפו בגרמנים שנקלעו לשטח הנחות. טורים ארוכים של רק"ם ושל כלי רכב גרמניים הושמדו במחיר אבדות מזערי עבור האמריקאים.

יותר מעשרת אלפים לוחמים גרמנים נפלו בשבי הדיוויזיה, לרבות ארבעה גנרלים גרמנים.[334] לוטננט גנרל (אלוף) רודיגֵר פון הֵייקינג, מפקד דיוויזיית צנחנים 6, סיפר לשוביו כי הם הופתעו לחלוטין מהנוכחות האמריקאית בעומק נתיב נסיגתם. כך ציין גם מייג'ור גנרל (אלוף) הוברטוס פון אולוק, שנלקח בשבי עם כל מטהו ב'קבוצת הקרב' שנקראה על שמו ושהופקדה להגן על פריז (Kampfgruppe von Aulock). עוד שבעה עשר אלף לוחמים גרמנים נלקחו בשבי על ידי דיוויזיית חי"ר אמריקאית 1 ('האדומה הגדולה'), שהתקדמה לטהר את השטח בעקבותיו של רוֹז. כשלושים אלף לוחמים גרמנים נהרגו בכיס מוּנְס.

המעבר ההכרחי במסדרון של מוּנְס (Mons)

הכוחות של דיוויזיית שריון 3 המשיכו בהתקדמותם וחדרו לתוך בלגייה, כבשו ושחררו את נאַמור ואת לְיֵיז', כשהם שוברים את התנגדותם החזקה והעיקשת האחרונה של הגרמנים בבלגייה. כוחותיו של רוֹז מתחו את יכולתם הלוגיסטית עד הקצה כשהתקדמו כ-150 קילומטרים בשבוע אחד. בתוך 18 יום הם הגיעו מנהר הסֵן שבמרכז צרפת אל גבולה של גרמניה. בעקבות הישגיו קודם רוֹז בדרגה וקיבל את הכוכב השני שלו כמייג'ור גנרל (אלוף). 

רוֹז הפך את הדיוויזיה שלו למכונת לחימה משוכללת. חייליו היו מעודדים מההצלחות שהשיגו. הם באו בטענות לכתבים על הסיקור העיתונאי המוטה לדעתם. "למה כולכם כותבים על ארמייה 3 של פֶּטוֹן, ולא על הדיוויזיה ה-3 שלנו?"[335] שאלו את העיתונאים. אולם הצנזורה האמריקאית הגבילה את הכתבים ולא אפשרה להם לכתוב על כוחות הקטנים מארמייה. את מה שלא ידע הקורא האמריקאי בבית, הכיר המודיעין הצבאי הגרמני. באַבְּוֵהְר כבר עמדו על כך שמולם ניצב מפקד קרבי מהשורה הראשונה המהווה יריב שקול לטובי הגנרלים הגרמנים, והעריכו את דיוויזיית שריון 3 כמיומנת ביותר בצבא האמריקאי והמטרידה ביותר עבורם.[336]

גרמניה – חציית קו זיגפריד והמערכה ביער הורטגֶן

כעת ניצבו הכוחות האמריקאיים אל מול הגבול הגרמני. בעוד כוחותיו של פֶּטוֹן מתכתשים ונכתשים בלחימה חזיתית על המבצרים של מֶץ (Metz) שבאלזס לוריין ובעוד כוחותיו של מונטגומרי נערכים למבצע 'גן שוק' (Market Garden) בהולנד, האמריקאים מצליחים, כ-200 קילומטרים מצפון למֶץ, באזור אַאכֶן, להבקיע את הגבול הגרמני.

ב-13 בספטמבר 1944, ארבעה ימים לפני מבצע 'גן שוק', פרצה הדיוויזיה המשוריינת של רוֹז בכמה מקומות דרך 'החומה המערבית' של היטלר – קו זיגפריד. חלק מיכולתם להבקיע את המערך המבוצר נבע מכך שאת חלקו הקדמי החזיקו כוחות הפולקסשטרום ('סערת העם')[337] באופן דליל יחסית, מצב שאותו ניצל רוֹז. לאחר לחימה קשה מול מערכי העומק של קו זיגפריד נותרו כ-100 טנקים כשירים בלבד מתוך 400 הטנקים של הדיוויזיה, אך ההגנה הגרמנית נשברה.[338] בעקבות זאת האמריקאים נכנסו אל תוך השטח הגרמני. 

רוֹזוולט וצ'רצ'יל היו משוכנעים שהעם הגרמני, אחרי האשליות שטיפח בדבר תבוסתו ב-1918 בתום מלחמת העולם הראשונה, חייב עכשיו להכיר בעובדה שהוא הובס לחלוטין, ואם לא כן יש לאלצו להכיר בכך הפעם. לכן הם התעקשו על כניעה ללא תנאי.[339]

מוריס רוֹז, הגנרל היהודי, הוא שעשה את הצעד הראשון שצרב בתודעה הגרמנית את ההכרה בתבוסה הממשמשת ובאה, וכך הפעם, בגמר המלחמה, לא יהיו שאלות ולא יופצו עלילות. בניגוד לסיום מלחמת העולם הראשונה, כעת יהיו כוחות בעלות הברית על אדמת גרמניה. הגרמנים יֵדעו ללא צל של ספק שהם נוּצחו במלחמה, וצבאם הובס בשדה הקרב.

בלחימתה המפוארת רשמה הדיוויזיה תחת פיקודו של רוֹז שורת הישגים שנכנסו למורשתה ולמורשת הצבא האמריקאי. היא הייתה הראשונה שֶׁיָּרְתָה אש ארטילרית אל תוך שטח הרייך הגרמני (ב-10 בספטמבר 1944), הראשונה שחצתה את הגבול לתוך גרמניה (ב-12 בו) והראשונה שכבשה עיר גרמנית, את עיר הגבול רוטגֶן (Roetgen), כחלק מהכיתור של אַאכֶן. כמו כן דיוויזיה זו הייתה הראשונה שהבקיעה את קו זיגפריד (ב-13 בו), הראשונה שפרצה מעבר ל'חומה המערבית' של היטלר ושחדרה לעומק השטח הגרמני (ב-15 בו). היא גם הראשונה שהפילה מטוס גרמני באמצעות תותחי נ"מ המוצבים על אדמת גרמניה (ב-18 בו).[340]

דרך הפרצה של השריון בקו זיגפריד עלו דיוויזיות החי"ר של ארמייה 1 צפונה לכתר ולכבוש את אַאכֶן, הבירה ההיסטורית של הקיסר 'קרל הגדול', מייסד האימפריה הרומית הקדושה – הרייך הראשון. ב-29 באוקטובר, לקראת תום הלחימה העזה והעקובה מדם לכיבוש העיר, הגיעו לוחמי דיוויזיית חי"ר 1 'האדומה הגדולה' אל חורבות בית הכנסת הגדול והעתיק של אַאכֶן שנבנה בשנת 1862 ונהרס כליל ב'ליל הבדולח', בנובמבר 1938. זה היה יום שבת, וסביב בית הכנסת החרב התרכזו כחמישים קצינים ולוחמים יהודים. אחד מהם היה סגן מקס פוקס בן 22, יליד זֶ'שוּב שבפולין, שעשר שנים קודם לכן ברחו הוריו לארה"ב מהאנטישמיות הגואה בפולין. מקס קטע את לימודי החזנות שלו כדי להתגייס למלחמה בנאצים. רצה הגורל ובאותו זמן היה בעיר צוות שידור של רשת אֵן-בִּי-סִי. "אנו מביאים לכם כעת שידור מיוחד בעל משמעות היסטורית", הכריז בהתרגשות כתב הרדיו ג'יימס קאסידי בשידור, "תפילה יהודית פומבית ראשונה שמשודרת מגרמניה מאז עלייתו לשלטון של היטלר".[341] וכך, בזמן שהדי הלחימה עדיין נשמעים ברקע, החל מקס לשאת תפילה ספונטנית מול חורבותיו של בית הכנסת העתיק שבאַאכֶן, על אדמתה של גרמניה המשוחררת.

עם קסדה לראשו ועטוף בטלית הוא בחר בשני מזמורים מוכרים, 'אין כאלוהינו' ו'יגדל אלוהים חי', כיוון שהניח שחבריו לנשק יודעים אותם בעל פה. לימים סיפר מה חלף בראשו ובראשם של אותם לוחמים יהודים, שכבר ידעו על הזוועות המתחוללות במזרח, בזמן ששרו את הפסוק: "מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ / בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ". "העיניים של כולנו דמעו, רבים מבני משפחתי בפולין נספו בשואה. הבטתי על החברים שלי, החיילים היהודים שהתאספו בשדה השומם מול בית הכנסת העתיק. לא היה שם אחד שלא איבד קרוב משפחה שנחנק בתאי הגזים או נרצח במחנות ההשמדה. הייתה שם שמחה גדולה, אבל גם זעם גדול".^[342]

'התפילה באַאכֶן', כפי שכונתה לימים, הייתה רגע מרגש וסמלי במיוחד של התרוממות רוח, והיא הגיעה לאוזניים של מיליוני אמריקאים ויהודים ברחבי העולם. תפילה זו הייתה הצהרה פומבית סמלית לנאצים כי מדיניותם האנטישמית כנגד היהודים באה אל סופה עם התקדמות צבאות בעלות הברית אל תוך שטחה של גרמניה. היה שיקול נוסף בבחירתו של סגן מקס פוקס במזמורים אלו. "הם היו מזמורים קצרים, והקרב עדיין נמשך",[343] סיפר לימים.

בזמן 'התפילה באַאכֶן' מול בית הכנסת החרב של אַאכֶן – סגן מקס פוקס (שני משמאל); כתב אֵן-בִּי-סִי ג'יימס קאסידי (שני מימין) (נחלת הכלל)

דיוויזיית שריון 3 פעלה כחלק מגיס 7 האמריקאי בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'וזף לוטון קולינס, 'לייטנינג ג'ו' Lightning Joe)). ההיסטוריון הבריטי מקס הסטינגס הכתירוֹ כ"מפקד הגַּיִס המוכשר והלוחמני ביותר של האמריקאים בצפון מערב אירופה".[344] השילוב של 'לייטנינג ג'ו' עם מוריס רוֹז היה קטלני.

לעומתם, גנרל קורטני הודגֶ'ס, מפקד ארמייה 1, נתפס "קצין חלש, עצבני והססן",[345] "הנרתע מלקבל החלטות וסבל מחוסר הדמיון הנדרש לביצוע מהלכי תמרון",[346] ו"כמעט מעולם לא ביקר בנקודה קדמית יותר ממוצב הפיקוד הדיוויזיוני".[347] הודג'ס לא דחף את כוחותיו מערבה לעבר הריין והעדיף לפעול באיטיות ובזהירות תוך אבטחת אגפיו. עד מהרה שלחו הגרמנים כוחות סדירים, ומול האמריקאים ניצבו שוב כוחות מאומנים וחזקים מקבוצת ארמיות B, שהתארגנה מחדש. ריכוז הכוחות הגרמניים גרם לאמריקאים להיקלע לקרב התשה אל תוך החורף, וחוסר היוזמה וההתקפיות של הודג'ס גרם לאמריקאים לאבד את הסיכוי האחרון להבקעה לעבר לב גרמניה עוד בשנת 1944.

מסוף ספטמבר נקלעו כוחותיו של הודג'ס, ובהם הדיוויזיה של רוֹז, אל הקרב הארוך ביותר שניהלו האמריקאים על אדמת גרמניה, בתנאי שטח קשים וקור עז. הקרב היה עקוב מדם בגבעות המיוערות של יער הורטגֶן (Battle of Hürtgen Forest). במקום לעקפוֹ מצפון החליט הודג'ס לטהרוֹ מכוחות דיוויזיית חי"ר גרמנית 275, לפני שיֵצא להמשך המתקפה מזרחה. וכך, במקום לנצל את עליונותו בניידות, בעוצמת אש ובטכנולוגיה הכניס את יחידותיו לקרב בעומק השטח המיוער והחשוך. עצי האורן הצפופים, המדרונות התלולים הערוצים והנקיקים לא אפשרו מעבר לטנקים. בדרכים המועטות הניחו הגרמנים מוקשים רבים ומלכודות פתאים. הבוץ הכבד והשלג הקשו על הלחימה. החי"ר האמריקאי נאלץ ללחום ללא סיוע שריון קרוב. התוצאה הייתה קרב שבו איבדו האמריקאים את יתרונותיהם מול אויב גרמני מבוצר, נחוש ועקשן. "אנחנו כובשים שלושה עצים ביום, אבל זה עולה לנו במחיר של 100 איש לעץ",[348] אמר קצין אמריקאי על הקרב, שאותו כינו 'הגיהינום של יער הורטגן'.

היער היה גם מבחן לנחישות האמריקאית. כדוגמה לקשיחותו של רוֹז, מספר ג'ורג' ביילי, קצין מודיעין צעיר במטה דיוויזיה 3, בספרו כי באחת הפעמים איתרו הגרמנים, ככל הנראה, את מפקדת הדיוויזיה והנחיתו עליה מטח ארטילרי כבד. לאחר שהשיבו אש ולאחר ששיתקו את מקורות הירי של האויב, רוכזו כל הנפגעים לטיפול. רוֹז בא ודיבר עם כל אחד ואחד מהם בזמן שהמתינו לטיפול הרפואי. לאחר שכולם, עד האחרון שבהם, פונו, אמר רוֹז לרופא שכעת הוא יכול לטפל גם בו. רק אז הבחינו שגם הוא נפצע מרסיסים בכתף.

לאחר כחודשיים, בדצמבר 1944, ניצחו האמריקאים במחיר דמים כבד של כ-33 אלף נפגעים, בעיקר מדיוויזיות החי"ר של הארמייה.

בעת הלחימה בבלגייה סירב רוֹז לפגוש את ארבעת הגנרלים הגרמנים שנפלו בשבי בידי כוחותיו בכיס מוּנְס. קצין המודיעין ג'ורג' ביילי מייחס זאת ליהדותו של רוֹז. עם זאת הוא נפגש עם שבוי גרמני אחר שהיה לו סיפור מוזר מאוד. השבוי, שנתפס על ידי כוח סיור של הדיוויזיה, טען שהוא שבוי מלחמה בריטי שנמלט ממחנה ריכוז, והוא בכלל יהודי מארץ ישראל. הוא נלקח למפקדת הדיוויזיה, ורוֹז תחקרוֹ באופן אישי. הגנרל האמריקאי שרצה לאמת את סיפורו המוזר ביקש ממנו לשוחח באידיש. השבוי המופתע ענה לו באידיש.

שמו היה אורי שליט והוא נולד בקֶמְניץ שבגרמניה. בשל האנטישמיות הגואה בגרמניה הנאצית, בשנת 1938 בגיל 16 עלה לבדו לארץ במסגרת 'עליית הנוער' והגיע לקיבוץ מרחביה. שליט התנדב לצבא הבריטי לאחר שנודע לו כי אביו ושתי אחיותיו נשלחו למחנה הריכוז זקסנהאוזן ונרצחו שם. הוא שירת בפלוגת החפרים 606 בצפון אפריקה ולאחר מכן ביוון, שם נפל בשבי הגרמנים באפריל 1941 עם עוד כ-1,400 חפרים מארץ ישראל. הוא נשלח לסטלאג 8ב' בלמסדורף שבשלזיה עילית, אך הצליח להימלט מהשבי מחופש במדי 'היטלר-יוגנד' שאותם השיג. שליט הלך ברגל במשך כשלושה חודשים מערבה לעבר החזית שם נתקל בשני טנקי סיור. בעודו שוכב ומסתתר הוא שמע כי החיילים מדברים באנגלית. הוא פשט את מדי הנוער ההיטלראי ורק בתחתונים לגופו צעד לעבר החיילים האמריקאים בידיים מורמות. 

רוֹז פרס עליו את חסותו. שליט נדרש לטיפול ברגליו הפצועות קשה מההליכה, אך באחד הלילות העירו אותו, שלפוהו מהמיטה ועם אחות שלחוהו במטוס לצרפת. הם רצו למנוע מצב שבו ייפול שוב בשבי הגרמני, כאשר האמריקאים מצאו עצמם תחת מתקפת-נגד גרמנית בארדנים. שליט לבסוף הגיע לאנגלייה וחבר שוב עם יחידתו. בעוד שליט ממריא לעורף הועמדו בנות הברית המערביות בשעת מבחן קשה למול ההימור האחרון של היטלר, שהתפתח לקרב הגדול ביותר במלחמה באירופה המערבית.

'הקרב על הבליטה'

אחת הסיבות להגנה הגרמנית העיקשת ביער הורטגֶן הייתה השאיפה להסתיר את ההפתעה הסודית שהם הכינו לבעלות הברית. מדרום לגזרת ההבקעה האמריקאית באַאכֶן וליער הורטגֶן, ולאורך 100 קילומטרים, התארגנו כוחות גרמניים רבים מקבוצת ארמיות B בפיקודו של גנרל פלדמרשל ולטר מוּדֶל למתקפת-נגד מפתיעה שאותה תכננו בארדנים.

בשבת 16 בדצמבר 1944, בעוד הודג'ס מסרב לעכל את הפריצה הגרמנית, הבין מפקד גיס 7, 'לייטנינג ג'ו' קולינס, הרבה לפני המפקדים האחרים, את עוצמת המתקפה ואת ממדיה, ושלח את יחידותיו, את הדיוויזיה של רוֹז ואת דיוויזיית חי"ר 1 ('האדומה הגדולה') המוקצת לו, דרומה אל אזור הקרבות.

תחת פיקודו של רוֹז היו שתי חטיבות שריון – 32 ו-33, חטיבת חרמ"ש 36, שלושה גדודי ארטילריית שדה משוריינים, גדוד הנדסה קרבית משוריינת, גדס"ר 83 משוריין, שני גדודי משחיתי טנקים[349] גדוד נ"מ וכוחות תקשוב, רפואה ומנהלה. כוחות אלו רוכזו בשלושה כוחות משימה (צק"חים) A, B ו-R Combat Command – CC.

ב-18 בדצמבר ניסו כוחות קדומניים של רוֹז שפעלו ליד הכפר הקטן לונווילי לעצור את השטף הגרמני מלהתקדם לעבר בַּסטוֹן. הם נקלעו בין שני ראשי החץ הגרמניים של דיוויזיית פאנצר לֶר ושל כוחות מדיוויזיית פאנצר גרמנית 2. לגרמנים היו טנקי 'פנתר' סימן V העדיפים בכוח האש שלהם, ובקרב שהתפתח עם טנקי ה'שרמן' ידם של הגרמנים הייתה על העליונה.[350]

ארבע דיוויזיות של ארמיית הפאנצר אֵס-אֵס-6 תקפו במרחב הצפוני ודחקו את האמריקאים לאחור. שלושה ימים מאוחר יותר החלה התמונה להשתנות, והאמריקאים הצליחו לייצב את הקו. ב-21 בחודש נכשלה דיוויזיית פאנצר 116 בהתקפה על אוֹטוֹן (Hotton). גדוד חי"ר מוּדאֶה של המוטסת 82, עם טנקים ומשחיתי טנקים מהדיוויזיה המשוריינת 3 של רוֹז, שהגיעו מוקדם באותו בוקר, הדפו אותם. מפקד הדיוויזיה הגרמני הודה שהאמריקאים לחמו היטב וכי "אט-אט החלו החיילים להבין שהתוכנית המכרעת נכשלה מן הסתם, או אולי לא יכלה להשיג ניצחון מלכתחילה. הדבר פגע במורל וביעילות".[351]

רוֹז קבע את עמדת הפיקוד שלו בעיירה המותקפת אוֹטוֹן, אשר ישבה בצומת צירים המוביל צפונה ללְיֵיז', העיר השלישית בגודלה בבלגייה, ומערבה אל נאַמור שעל נהר המֶז. רוֹז נאלץ לפצל את הדיוויזיה שלו למרחבי לחימה שונים ונפרדים זה מזה.

מ-20 לחודש היו מרותקים שני כוחות משימה של דיוויזיית שריון 3 לסביבת לָה גלֵיז שמצפון לאוֹטוֹן, שם פעלו עם כוחות מדיוויזיה מוטסת 82 ומדיוויזיית חי"ר 30, להשמיד את כוח המשימה החזק של יואכים פַּייפֶּר, מדיוויזיית פאנצר אֵס-אֵס-1. זה היה צוות קרב משימתי, שנועד להוביל ככוח חוד את ארמיית פאנצר 6. כוח המשימה פַּייפֶּר חדר לעומק שטחי הארמייה האמריקאית 1 ולעורפם, ולא היה רחוק מלהשיג את יעדיו הראשונים על נהר המֶז. אנשי הוואפן-אֵס-אֵס של פַּייפֶּר נודעו לשמצה בעקבות מעשי טבח שביצעו בשבויי מלחמה אמריקאים במהלך התקדמותם, והידוע בהם הוא טבח מַלמֵדי. ^[352]

לאחר שהתקדמותו נבלמה ולאחר שהוא כותר, הצליח פַּייפֶּר להדוף שורת התקפות אמריקאיות במשך ארבעה ימים. בליל 23–24 בדצמבר, אחרי שאזלו הדלק והתחמושת שלו, נחלצו רגלית שרידי צוות הקרב הגרמני מהכיתור לאחר שנאלצו לנטוש את הפצועים ואת כל כלי הרכב והציוד הכבד.

שאר הדיוויזיה של רוֹז פוצלה לשלושה כוחות משימה. שניים מהם עסקו בחסימת דיוויזיית פאנצר אֵס-אֵס-2 דָאס רַייך מלהתקדם לעבר לְיֵיז' (שהייתה מרכז הלוגיסטיקה האמריקאי ובו דלק חיוני עבור הגרמנים), וכוח משימה שלישי היה מכותר בעיירה מַרקוּרֵי, כ-10 קילומטרים מדרום לאוֹטוֹן, ושם לחם על חייו כאשר הדלק במכלי טנקי ה'שרמן' הלך ואזל. הניסיונות להצניח אפסניה כשלו זה אחר זה. המצב החמיר כאשר ב-23 בדצמבר הצליחה דיוויזיית אֵס-אֵס-2 דָאס רַייך לפרוץ בתפר בין כוחותיו של רוֹז ובין המוטסת 82 ונעה לעבר עורפו. אולם רוֹז שמר על קור רוחו, והצליח לייצב מחדש את קווי ההגנה.

בליל 24 לחודש, בעוד שרידי כוח המשימה של פַּייפֶּר נסוגים רגלית לאחור, הצליחו כוחות דָאס רַייך לפרוץ בשנית והפעם דרך העיירה מָנאֵי בגזרת דיוויזיית שריון 7, באגף של רוֹז. הגרמנים נעו בלילה, כדי שלא להיות חשופים לאש חיל האוויר האמריקאי ששלט ביום, והציבו בראש הטורים שלהם טנקי 'שרמן' שלל. הטנקיסטים של דיוויזיה 7 נמנעו מלירות מחשש פן אלו כוחות מדיוויזיה 3 השכנה.

כוחותיו של רוֹז המשיכו, בקושי רב, להגן על אזור צומת הצירים של העיירה אוֹטוֹן ולא אפשרו לגרמנים להתקדם בצירי הפריצה המתוכננים שלהם לעבר העיירה מָארש או צפונה ללִיֵיז'. ממערב לו, בעיירה מָארש, ניצבה דיוויזיית חי"ר 84. כאשר שקל מפקד הדיוויזיה אלכס בּוֹלינג לסגת משם בשל הלחץ הגרמני, התנדב טוראי יהודי צעיר להישאר מאחור בהסתר ולדווח על תנועות הגרמנים. הוא התנדב לעשות זאת למרות הסכנה הנוספת שנשקפה לו כיהודי מחיילי הוואפן-אֵס-אֵס הנאצים. יתר על כך, הסיבה שהוא שירת במחלקת המודיעין של הדיוויזיה, הייתה מכיוון שדיבר גרמנית מאחר שנולד וגדל בגרמניה, עד שמשפחתו ברחה מגרמניה הנאצית ב-1938. בסופו של דבר, אנשי דיוויזיה 84 החזיקו מעמד וכתשו באש ארטילרית את ההתקפות הגרמניות. שמו של הטוראי היהודי האמיץ בן ה-21 היה הנרי קיסינג'ר, לימים מזכיר המדינה האמריקאי. 

טנקי ה'שרמן' בעלי הזחל הצר התקשו לנוע על הקרח שכיסה את הקרקע. אך הדיוויזיה של רוֹז החזיקה מעמד בקו ההגנה שלה יותר משבוע ב'כתף הצפונית' של 'הבליטה', כנגד גלי התקפות של כוחות חי"ר וטנקים המסתייעים בתותחי סער מתניידים ובארטילריה גרמנית נייחת.

ב-26 לחודש, בד בבד עם התקפה חזיתית נוספת של דיוויזיית פולקסגרנדיר 560, עדיין ניסה מפקד דיוויזיית דָאס רַייך, בריגדפיהרר אֵס-אֵס היינץ לָמֶרדינג, להבקיע לעורפו של רוֹז ולפתוח את הדרך לאוֹטוֹן. אולם הוא נבלם באש מרוכזת של 13 גדודי ארטילריית שדה אמריקאיים, שהפעיל רוֹז, שעשו שמות בשורות הכוחות הגרמניים. צק"ח מתוגבר מן הדיוויזיה שלו יצא להתקפת-נגד ושבר את ההתקפה של חטיבת הפאנצרגרנאדירים אֵס-אֵס-3 דוֹיטשלנד של דָאס רַייך, ובה נהרג מפקד גדוד אחד, שני נפל בשבי ושלישי כותר עם גדודו. יום זה היה נקודת המפנה במערכה בארדנים. הגרמנים איבדו את היוזמה סופית, וכוחות בעלות הברית עברו להתקפה. בשעות הצוהריים המאוחרות של יום זה חברו ראשוני כוחותיו של  פֶּטוֹן לדיוויזיה 101 הנצורה בבַּסטוֹן.

עם יציאת בעלות הברית להתקפת-נגד, ב-3 בינואר 1945, הובילו הדיוויזיות המשוריינות 2 ו-3 את גיס 7 של 'לייטנינג ג'ו' קולינס בין אוֹטוֹן לבין מָנאֵי. קצב התקדמותו של הכוח האמריקאי הואט בשל תנאי מזג אוויר קיצוניים של שלג, של קרח ושל ערפל. לפיכך הכוחות לא קיבלו סיוע אווירי והם נתקלו בהתנגדות גרמנית עזה, מְלֻווה בארטילריה. טנקי ה'שרמן' החליקו זה אחר זה מעל הכבישים, ולמרות זאת המשיכו בנחישות לדחוק את הגרמנים לאחור.

באגף הצפוני של 'הבליטה', במקביל לגיס 7, הטילו האמריקאים לקרב את הדיוויזיה המוטסת 17 חסרת הניסיון, וזה היה טבילת האש הראשונה שלה. משום כך היא ספגה אבדות רבות. יכולת לחימתה לא הייתה משביעת רצון, אם כי גם בדיוויזיה הצעירה היו גילויי מופת של גבורה יוצאת דופן ברוח לחימת הצנחנים של הדיוויזיות הוותיקות 101 ו-82. סמל איזדור גַ'קמָן, בן למשפחה יהודית מברלין שהיגרה לארה"ב, יצא מעמדתו, חצה שדה פתוח תחת ברד כדורים ורסיסי מרגמות ואש ארטילרית, ולקח את מטול הרימונים נגד טנקים ('בזוקה') של חברו ההרוג. הוא רץ מול שני טנקים גרמניים מסתערים, שריכזו בו את האש שלהם, והצליח לפגוע באחד ולגרום לנסיגתם, ובכך הציל את פלוגתו. גַ'קמָן נפצע אנושות. לאחר מותו זכה בעיטור הגבורה הגבוה ביותר של ארה"ב, עיטור הכבוד של הקונגרס.[353]

התקדמות ההתקפה בצפון התנהלה בהצלחה רבה, והודג'ס, שעם תחילת הלחימה בארדנים הוכפף תחת פילדמרשל מונטגומרי, קיבל מהאחרון מחמאות רבות על התקדמות דיוויזיות השריון שלו. דיוויזיה 3 כבשה את הכביש החיוני המוליך ליעד המערכתי בעיירה סנט ויט, המנתק את הגרמנים מעורפם.

בלגייה, הארדנים. הקרב על הבליטה (Battle of the Bulge), דצמבר 1944. דיוויזיית שריון 3 בהגנה במרחב העיירה אוֹטוֹן (Hotton) באגף הצפוני של הבליטה

'History of the Military Art' by the United States Military Academy’s Department of History (נחלת הכלל)

אל תוך ליבה של גרמניה

עם גמר הלחימה בארדנים חזרה הדיוויזיה לשטח הגרמני ועצרה לחודש התארגנות בעיירה סטולברג שליד אַאכֶן. קבוצת הארמיות של בראדלי המתינה בתסכול לדלק שכעת הופנה בעיקר למאמץ של מונטגומרי. דיוויזיית שריון 3 ניצלה את הזמן לקליטת אמל"ח חדש. היא הייתה היחידה לקלוט ולהפעיל במלחמה את ראשוני טנקי ה'פרשינג' אֵם-26 החדשים שהגיעו לחזית האירופאית. מצוידים בשריון עבה ובעיקר בתותח 90 מ"מ הם היו יריב שקול לטנקים הגרמניים, בעיקר לטנקי ה'פנתר' וה'טייגר'. רוֹז בחן אישית את תותחני הטנקים במטווח מאולתר.[354]

טנק ה'שרמן' היה הטנק המרכזי של בעלות הברית המערביות שפותח במהירות בארה"ב אחרי מלחמת הבזק ('בליצקריג') הגרמנית ב-1940. פס הייצור הסדרתי ההמוני של ה'שרמן' נחשב לאחד ההישגים התעשייתיים הגדולים של המעצמה האמריקאית. חמישים אלף הטנקים שיוצרו בעיקר במפעלי קרייזלר בדטרויט בקצב של טנק חדש כל 11 דקות, הפכוהו לטנק השלישי בתפוצתו בעולם. זו הייתה העדפת כמות על איכות. כאשר לראשונה בשנת 1942 הופיע בקרב אל-עלמיין שבצפון אפריקה, הוא נחשב לטנק הטוב ביותר של בעלות הברית המערביות. אולם בהשוואה לדגמים המאוחרים של הטנקים הגרמניים, ה'שרמן' היה נחות באופן ניכר במיגונו הדק ובכוח האש שלו, והוא זכה לכינויים קודרים. הטנקיסטים האמריקאים קראו לו 'זִיפּוֹ' על שם מצית הסיגריות המפורסם, ובקרב הטנקיסטים הגרמנים התבדחו שפאנצר גרמני אחד שווה עשרה טנקי 'שרמן', אבל הבעיה שתמיד היו לאמריקאים 11 טנקי 'שרמן'. במהלך הלחימה באירופה שלח רוֹז מספר דיווחים לאַייזֶנהַאוּאֶר על הביצועים הנחותים של תותחי ה'שרמן' ושל משחיתי הטנקים למול השריון הגרמני.

310 טנקי 'פרשינג' אֵם-26 חדישים הגיעו לאירופה עד תום הקרבות ונקלטו כולם בדיוויזיית שריון 3. הטנק היה שיפור עצום לעומת ה'שרמן', ובקרבות בריין התחתון הוכיח עצמו כשווה לטנקים הגרמניים המתקדמים. הגרסה המשופרת של ה'פרשינג' אֵם-46, שבה שודרגה בעיקר מערכת ההנעה (חטיבת הכוח), זכתה לכינוי 'פֶּטוֹן', כדי לכבד את זכרו של גנרל ג'ורג' פֶּטוֹן, שנהרג בתאונת דרכים בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.

ב-26 בפברואר 1945 חצתה הדיוויזיה את נהר הרוּהר, וחידשה את התקפתה בהסתערות מזרחה אל לב המולדת הגרמנית לעבר קֶלְן שעל נהר הריין. מולה ניצבו כוחות מארמיית פאנצר 5 בפיקודם של גנרל השריון הברון פון מַנטויפֶל, מהבולטים במפקדי השריון הגרמנים, ומחליפו גנרל אוברסט יוזף הַרפֶּה.

בניגוד לתו"ל האמריקאי לכיבוש שטח עירוני,[355] העדיף מפקד גיס 7, 'לייטנינג ג'ו' קולינס, לשלוח לתוך קֶלְן את דיוויזיית השריון המנוסה של רוֹז שעליו סמך, מאשר את אחת משלוש דיוויזיות החי"ר שלו (8, 99 ו-104). הוא הניח כי המיומנות, האגרסיביות והמהירות של דיוויזיית שריון 3 יאפשרו לה לכבוש את העיר לפני שהמגינים יוכלו להתארגן. לפיכך הוא תגבר את רוֹז בשלושה גדודי חי"ר לטובת ההתקפה.

ב-5 במרץ 1945 התווסף למורשת הדיוויזיה גם היותה הראשונה לכבוש עיר גרמנית גדולה – קֶלְן, העיר השלישית בגודלה בגרמניה, שבה היו כמיליון תושבים. עירו של ד"ר קונראד אדנאואר, שנולד בה והיה ראש העיר בין שתי מלחמות העולם, עד לעליית הנאצים לשלטון (לאחר המלחמה היה אדנאואר ראש הממשלה [קנצלר] הראשון של גרמניה המערבית).

למרות סופה הבלתי נמנע של המלחמה ולמרות חורבנה של העיר, שרוב בנייניה נהרסו בהפצצות מהאוויר, לחם הכוח הגרמני שנותר בה באופן נואש להגנתה. הגרמנים לחמו מבית לבית, בסיוע של טנקים ברחובות, של תותחי 88 מ"מ דו-תכליתיים קטלניים, של מרגמות, של צלפים מתוך החורבות, של ירי מטולי פאנצרפאוסט ובהשלכת בקבוקי תבערה מהגגות. לאחר יממה של לחימה, בבוקר 6 במרץ פוצצו הגרמנים באקט הסיום של לחימתם את גשר הוהנצולרן הגדול. הקרב האחרון התרחש סמוך לגשר, סביב הקתדרלה הגותית המפורסמת של העיר, הגדולה ביותר בצפון אירופה. המהירות של השריון האמריקאי ועוצמתו הכריעו את המגינים.[356] בכך העניק רוֹז לבעלות הברית את העיר הגדולה ביותר במערב גרמניה.

קֶלְן ההרוסה בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הריסות גשר הוהנצולרן שקועות בנהר הריין, נראות מימין לקתדרלה Kölner Dom (נחלת הכלל)

דיוויזיות חי"ר 8 ו-104 נכנסו אל העיר, ולמוחרת ב-7 לחודש הסתיים טיהור העיר מכיסי התנגדות. מפקד הגיס 'לייטנינג ג'ו' קולינס הגיע נפעם לקֶלְן. דגל הפסים והכוכבים התנוסס מעל חורבותיה של העיר הגדולה העתיקה ביותר בגרמניה. הוא שיבח את לוחמיה של דיוויזיית שריון 3 ואת מפקדיה על גבורתם בלחימה בשטח הבנוי, ואמר: "מאז ימי סַן־לוֹ פיקדתי על הרבה דיוויזיות, כולן היו טובות, אבל מעט מהן היו מצוינות. ואתם מהמצוינים ביותר".[357] 

עתה, לאחר כיבוש קֶלְן שעל גדות הריין, חצו האמריקאים את הנהר, ששימש מחסום המים הגדול האחרון שהגן על הרייך השלישי, ונעו מזרחה. בימים הראשונים התקדמו כוחות ארמייה 1 באיטית ובזהירות בקצב של 6–8 קילומטרים ביום.

כוחותיו של רוֹז חצו את הריין מדרום לבּוֹן ב-25 במרץ ועברו להוביל את התקדמות ארמייה 1. עתה גבר הקצב. הדיוויזיה המשיכה במסע הלחימה האגרסיבי שלה. כוחותיה נעו מצפון לפרנקפורט לעבר העיר האוניברסיטאית המפורסמת מַרְבוּרג ולפתחת פוּלְדַה. הכוחות של דיוויזיית שריון 3 נתקלו פה ושם בהתנגדויות עקשניות, אולם הם שברו אותן זו אחר זו. תוך שבוע לקחו בשבי 20 אלף חיילים גרמנים בנתיב התקדמותם. חיילי הדיוויזיה העריצו את רוֹז על אומץ ליבו,^[358] הוא נע עם החפ"ק שלו בראש הכוח, ראה את שדה הקרב בעיניו, דרבן את אנשיו והפעיל את כוחותיו לפתור את הבעיות שניצבו מולם. רוֹז ידע לנצל היטב את התחרות האישית בין שני מפקדי צוותי הקרב הטֶקְסַנים המובילים שלו כדי לזרזם קדימה. "אנשי דיוויזיית השריון ה-3 הביאו את ה'בליצקריג' חזרה לארץ הולדתו בכזה קצב, שאפילו הממציאים שלו לא חשבו שזה אפשרי", נכתב בניו יורק סאן.[359]

תוך כדי התקדמות הכוחות נעמדו רוֹז וקצין האג"ם שלו לבחון את שדה הקרב, ובה בעת נחת פגז מרגמה סמוך אליהם. הם פרשו מפה על מכסה המנוע של הג'יפ ובחנו אותה. חייל צעק לעברם: "מי המשוגעים האלו שעומדים ככה?" פתאום הבין החייל ההמום במי מדובר, ואמר למפקדו שזו הפעם הראשונה שהוא רואה גנרל כה קרוב לקו החזית.[360] הימצאותו של רוֹז הייתה בניגוד להוראתו של מפקד הגיס, אשר לא אחת דרש ממנו לתפוס עמדות מאחור, אך רוֹז נשאר בקדמת הכוח.

באחד הימים הגיע 'לייטנינג ג'ו' קולינס לבקר את רוֹז בחפ"ק, שהיה ממקום בבית חשוף בקצה כפר. "מוריס, אתה תמיד חייב למקם את החפ"ק שלך בבניין האחרון בכפר?" שאל מפקד הגיס. רוֹז ענה לו כי יש רק דרך אחת שהוא מכיר לפקד על דיוויזיה, והיא להנהיג אותה מלפנים.[361]

בדרך למַרְבוּרג השקיף רוֹז על שדה הקרב, לפתע הבחין בכ־20 חיילים גרמנים מנסים לחצות את הכביש שלפניו. "תעצרו!" הוא צעק לעברם, תפס את תת-המקלע שלו ויצא להסתער עליהם, כשהוא צועק לאנשי החפ"ק שלו לבוא אחריו. הוא לחץ על ההדק אך היה מעצור. רוֹז זרק את התמ"ק, שלף את אקדח הקולט 0.45 אינץ' שלו וירה בלוחם גרמני שכיוון אליו את נשקו. הג'יפ השני של החפ"ק הגיע, וממנו פרקו מפקד הסיוע הארטילרי האוגדתי, קולונל (אל"ם) פרדריק בראון והנהג שלו והצטרפו לקרב. שנים עשר לוחמים גרמנים הרימו את ידיהם ונכנעו. השאר נהרגו ומקצתם הצליחו לברוח. כנראה, זו הייתה הפעם היחידה במלחמה שמפקד דיוויזיה הסתער על כוח אויב באופן אישי, פגע בו ולקח את אנשיו בשבי. אחד מחייליו מלמל: "ה'זקן' מותח את מזלו יותר מדי, ויום אחד המזל הזה ייגמר לו".[362]

כיס הרוּהר וקרב פָּאדֶרְבּוֹרן

בבוקר 28 במרץ הנחה מפקד קבוצת ארמיות 12 עומר בראדלי את ארמייה 1 של הודג'ס להפסיק להתקדם מזרחה, לפנות ב-90 מעלות ולתקוף מייד צפונה לעבר פָּאדֶרְבּוֹרן, כדי לכתר את קבוצת הארמיות B הגרמנית. בראדלי ראה בקבוצה זו את האויב המרכזי העומד מולו מאז נורמנדי. הוא שאף להשמיד את הכוח הלוחם בפיקודו של מוּדֶל, ורצה לכתרו בחבל הרוּהר. מאז נורמנדי לא הצליח בראדלי לכתרו ולקחת בשבי כוחות גרמניים גדולים. בעלות הברית כשלו לעשות זאת בכיס פַאלֶז ובמערכה בארדנים.

דיוויזיית שריון 3 הובילה את גיס 7. רוֹז התחייב לפני מפקד הגיס 'לייטנינג ג'ו' קוֹלניס שתוך 48 שעות יגיעו כוחותיו ליעד לפני שהגרמנים יצליחו לסגת ולחמוק מהכיתור. הבעיה שפָּאדֶרְבּוֹרן הייתה במרחק עצום של כ-200 קילומטרים.

ב-29 במרץ 1945 רשמה הדיוויזיה בהובלתו של רוֹז שיא נוסף. האומה האמריקאית אוהבת סטטיסטיקה ומספרים. היא אוהבת גם מנצחים. מוריס רוֹז הוסיף לאמתחתו את שיא המהירות של ההתקדמות היומית בלחימה של עוצבה משוריינת אמריקאית בכל הזמנים – 150 קילומטרים.[363]

שורת המבצעים המבריקים שלו בצרפת, בבלגייה ובגרמניה, כשהוא מוביל את כוחות בעלות הברית, העניקו לעוצבת שריון זו את הכינוי המשמש שמה עד היום – 'חוד החנית' (The SPEARHEAD). הכינוי ניתן לה הודות ליוזמה הרבה שהפגינו לוחמיה, לחתירתם למגע עם האויב ולשמירת המגע עימו ככל האפשר, תוך דחיקת כוחותיהם לפנים והבאתם לקצה היכולת, ואף מעבר לכך.

ביום שלמוחרת, ב-30 במרץ 1945, המשיכה הדיוויזיה בפיקודו של רוֹז לפרוץ קדימה במהירות ובביטחון, לנוע צפונה ולסגור את הכיס, למול לחימה גרמנית עיקשת. מצפון לפָּאדֶרְבּוֹרן פעל בית הספר לשריון של האֵס-אֵס במחנה סֶנֶלָגֶר. על בסיסו הקימו הגרמנים כוח שריון מאולתר בסד"כ חטיבתי, שהורכב ברובו מלוחמים מנוסים ותיקי קרבות מהחזית המזרחית. בחטיבת הפאנצר אֵס-אֵס ווסטפאלֶן שזה עתה הוקמה היו 55 טנקים מתקדמים וכבדים מסוג 'פנתר', 'טייגר' ו'קינג טייגר' (טייגר II) בעלי תותח 88 מ"מ עוצמתי. לכוח היו גם מספר משחיתי טנקים 'יאגד טייגר' חדשים בעלי תותח אימתני בקוטר 128 מ"מ. הגרמנים הספיקו לייצר רק כ-88 יחידות של ה'יאגד טייגר' (Jagdtiger). משחית טנקים מפלצתי זה היה כלי הרכב המשוריין הכבד ביותר שנלחם במלחמת העולם השנייה במשקל של 71 טון. מיגונו החזיתי העבה היה כמעט בלתי חדיר לנשקי הנ"ט בתקופה. התותח בקוטר 128 מ"מ Pak 44 L/55 היה תותח הנ"ט הגדול והחזק ביותר שהותקן על כלי משוריין במלחמה, והיה מסוגל להשמיד כל טנק של בעלות הברית, אפילו ממרחק של כ-3,500 מטרים, טווח עצום לאותה עת.

הכוח הגרמני החזק ניסה נואשות למנוע מהאמריקאים מלהשלים את כיתור קבוצת ארמיות B באזור העיר פָּאדֶרְבּוֹרן. כיס הרוּהר שאליו נקלעו הגרמנים הלך ונסגר בין פָּאדֶרְבּוֹרן במזרח לבין דִיסְלְדוֹרף שליד קֶלְן, במערב. ארמייה 9 של סימפסון סגרה את הזרוע הצפונית של תנועת המלקחיים האמריקאית.

הגרמנים התבצרו במערכי הגנה חפוזה עם נשק נ"ט רב. הלחימה הייתה פראית ועזה. מעולם קודם לכן לא נתקלו הלוחמים של דיוויזיית שריון אמריקאית 3 בכמויות כאלו של רקטות נ"ט פאנצרפאוסט שנורו לעברם מכל עבר בשטחים הבנויים בעיירות ובכפרים שבדרך לפָּאדֶרְבּוֹרן.

התקדמותה של קבוצת הקרב המערבית של הדיוויזיה התנפצה על ההגנה הגרמנית. תותחי ה-88 מ"מ של טנקי ה'קינג טייגר' עשו שמות בטור האמריקאי שנע על הכביש לפָּאדֶרְבּוֹרן. בקרב שהתפתח חוסלו בתוך דקות 17 טנקי 'שרמן', 17 זחל"מים, שלוש משאיות, שני ג'יפים ומשחית טנקים אחד. פגזי ה-75 מ"מ של טנקי ה'שרמן' לא הצליחו לחדור את השריון העבה והמשופע של הטנקים הכבדים הגרמניים, והפגזים פשוט ניתזו מעליהם. רוֹז חש קדימה. הוא הגיע אל מפקד קבוצת הקרב כדי לראות איך ניתן לפתור את הבעיה המבצעית ולהתגבר על היריב הקשוח שמולו.

***

 

"הראה לי גיבור ואכתוב לך טרגדיה", כתב הסופר האמריקאי הנודע פרנסיס סקוט פיצגֶ'רַלד. בשדה הקרב הטרגדיות נכתבות מעצמן. עבור מוריס רוֹז זה קרה בערבו של היום. חפ"ק הדיוויזיה של רוֹז, ובו שלושה ג'יפים, שני אופנוענים וכלי רכב משוריין, נתקל במחלקת טנקי 'קינג טייגר' מבית הספר לשריון של האֵס-אֵס באזור מיוער מדרום לעיר פָּאדֶרְבּוֹרן. הנחייתו האחרונה בקשר הייתה לקדם כוחות נוספים ולסגור את הפער שנוצר עם הכוח של קבוצת הקרב שהתקדמה בחוד ונפגעה. לאחר מכן נותק הקשר עם מפקד הדיוויזיה.

טנק כבד מסוג טייגר II ('קינג טייגר' פאנצר סימן 6) במשקל 68 טון חסם את הכביש מול הג'יפ של רוֹז ונגחוֹ לעבר עץ. רוֹז נעמד, הושיט ידיו אל מותניו, שם נמצא אקדחו, אולם מפקד הטנק הגרמני ירה בו צרור מנשקו האישי.[364]

כך מתארים פקודיו את רגע נפילתו:

היה זה ערב ערפילי ועננים כיסו את הירח. האש הגרמנית אחזה בנו מכל עבר. על הדרך הצרה, בין תימרות העשן, התייצב מוריס רוֹז ושני חבריו לג'יפ מול הטנק הגרמני. מפקדו, גרמני צעיר, היה אחוז התרגשות ואולי מבוהל מהמעמד, מעצם עמידתו מול גנרל אמריקאי. תוך קריאות רמות הגרמני התקרב אליו... הוא חשב שרוֹז מכוון אליו את נשקו, היה עשן רב, הגרמני ירה.[365]

בנו של הרב מפולין, מפקד השריון האמריקאי הנועז והאגדי, נהרג בו במקום. האלוף מוריס רוֹז היה מבכירי המפקדים האמריקאים שנפלו במלחמת העולם השנייה^[366] ומפקד דיוויזיית השריון היחיד בצבא ארה"ב אשר נהרג בקרב מאש אויב אי פעם. קסדתו הנושאת שני כוכבים, והמחוררת מהירי הקטלני, מוצגת במוזאון פֶּטוֹן שבפורט נוקס.

הקסדה המחוררת של מוריס רוֹז

(Photo in 2003 by Jim MacClay of Web Staff)

שעות ספורות בלבד לאחר מותו עמדו לוחמי דיוויזיית שריון 3 בהתחייבותו של רוֹז וסיימו את המשימה. הם חברו לקבוצת הקרב A ( Combat Command A- CCA) מדיוויזיית שריון אמריקאית 2 ('תופת על גלגלים'), יחידתו הקודמת של רוֹז, וסגרו את כיס הרוּהר.

דיוויזיית שריון 3 המשיכה להילחם במרחב פָּאדֶרְבּוֹרן בחטיבת הפאנצר אֵס-אֵס ווסטפאלֶן בקרב קשה ועקוב מדם שארך שלושה ימים, עד 1 באפריל. 125 לוחמים אמריקאים נהרגו ו-504 נפצעו. הדיוויזיה איבדה 42 טנקים, 11 משחיתי טנקים ועשרות כלי רכב נוספים. דיוויזיית שריון 9 ודיוויזיית חי"ר 104 של גיס 7 הצטרפו מהאגפים ללחימה בכוח הגרמני הנחוש והמיומן. חייליו של רוֹז היו חדורי רוח נקמה בחיילי האֵס-אֵס כגמול להריגת מפקדם האהוב.[367] אצל הלוחמים התפשטה שמועה כי רוֹז נרצח בשל יהדותו כשניסה להיכנע לידי החיילים הנאצים הפנטיים.[368] הזיכרון הטרי והזעם כלפי אנשי האֵס-אֵס בשל טבח מַלמֵדי האכזרי בקרב הבליטה גרם להם להאמין במידע השגוי. במקרים רבים בלחימה בקרב פָּאדֶרְבּוֹרן לא לקחו האמריקאים  שבויים.

אחר מותו, ובעקבות המבצע המוצלח שאותו הוביל רוֹז לכיתור הגרמנים בכיס הרוּהר, החליטו האמריקאים להעניק לכיס, שבו כותרו 21 דיוויזיות גרמניות של קבוצת ארמיות B על 374 אלף הלוחמים שבהם, את השם 'כיס רוֹז' (The ROSE Pocket). זה היה הכיתור הגדול ביותר של כוח אויב בהיסטוריה של הצבא האמריקאי. היטלר אסר על כוחותיו המכותרים להיכנע ופקד עליהם להחזיק מעמד בכל מחיר. לאחר שבועיים התאבד גנרל פלדמרשל ולטר מוּדֶל בירייה בראשו. חייליו נכנעו.

 

 

חבל הרוּהר, גרמניה. כיתור קבוצת ארמיות B הגרמנית בכיס הרוהר (Ruhr Pocket) 29 במרץ – 4 באפריל 1945. דיוויזיית שריון 3 של מוריס רוֹז מובילה את קורפוס 7 ממַרְבוּרג (Marburg) לפָּאדֶרְבּוֹרן (Paderborn) לסגירת חלקו המזרחי של הכיס

'History of the Military Art' by the United States Military Academy’s Department of History (נחלת הכלל)

חיילי דיוויזיית שריון 3 קברו את מפקדם הנערץ ב-2 באפריל והמשיכו לנוע מזרחה. לאחר קרב עז הם כבשו את העיר נוֹרְדהַאוּזֶן שלמרגלות הרי ההָארץ. עד מהרה הם ניצבו על סִיפּוֹ של הגיהינום. 5 קילומטרים מהעיר היה מחנה הריכוז 'דוֹרַה מיטֶלבָּאוּ'.[369] המחנה הוקם בהתחלה כשלוחה של בוכנוואלד, ובשלב זה של המלחמה ריכז אליו אסירים שפונו בצעדות מוות מאושוויץ ומגְרוֹס רוֹזן. אסירי המחנה עבדו במפעלים תת-קרקעיים בייצור טילי השיוט וִי-1 ווִי-2, בתוך רשת מנהרות שאותן חפרו לתוך הר קונשטיין. האסירים המותשים והמורעבים עבדו בתנאי תברואה מחרידים, והיהודים שבהם זכו ליחס אכזרי במיוחד. הוִי-2, הטיל הבליסטי הראשון בעולם, הרג יותר אנשים בתהליך הייצור שלו מאשר בפגיעותיו בערי אנגלייה ובלגייה.[370] לנוכח התקדמותם של האמריקאים פינה האֵס־אֵס את המחנה. ב-10 באפריל 1945 בתוך גורן ריכזו אנשיו יותר מאלף עובדי כפייה שלא הספיקו לפנותם, והציתו אותו באש. חיילי דיוויזיית שריון 3 ששחררו למוחרת את המחנה היו המומים ומזועזעים לנוכח מראות הזוועה שהתגלו לעיניהם.

לאחר ששחררו את מחנה העבודה 'דוֹרַה מיטֶלבָּאוּ' אילצו חיילי הדיוויזיה את תושבי נוֹרְדהַאוּזֶן הסמוכה לקבור את הגוויות הרבות שהיו מפוזרות בו. כוחות הרפואה של הדיוויזיה נשארו מאחור לטפל באסירי המחנה המורעבים והגוועים המועטים ששרדו, בעוד שאר הדיוויזיה המשיכה להסתער בחמת זעם מזרחה לעבר דסאו. עיר זו השוכנת על נהר האֵלבֶּה ונמצאת כ-120 קילומטרים מברלין הייתה היעד האחרון שאותו כבשה דיוויזיית שריון 3.

ב-30 באפריל, חודש לאחר נפילתו של רוֹז, התאבד הפיהרר אדולף היטלר בבונקר שלו בברלין. ב-7 במאי 1945 נכנעה גרמניה ללא תנאי לפני בעלות הברית.

שני אסירים במחנה 'דוֹרַה מיטֶלבָּאוּ' יממה לאחר שחרורו. צולם ב־12 באפריל 1945 (נחלת הכלל)

מורשתו והנצחתו של מוריס רוֹז

לאחר מותו אמר ג'ורג' מרשל, ראש מטה צבא ארה"ב, על מוריס רוֹז:

אנו מכבדים את האומץ, המיומנות וההנהגה הנועזת, שלתפיסתנו הם כמיטב המסורת של החייל האמריקני. [...] הוא היה חייל גדול ומנהיג קרבי מפואר. דמותו והישגיו של גנרל רוֹז מספקים לכולנו השראה מרשימה כשאנו בדרכנו אל הניצחון הסופי. אסור לנו לעולם לשכוח את מה שהוא עשה למעננו, למען כבודנו, למען העולם בו אנו חיים. הצבא אסיר תודה על תרומתו הרבה לכבודם של לוחמינו. בשמם אני מצדיע לאלוף מוריס רוֹז כחייל אמריקני גדול.[371]

כאמור, מייג'ור גנרל מוריס רוֹז, שהיה הקצין הקרבי היהודי הבכיר ביותר בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה, היה קצין השריון המעוטר ביותר בתולדות הצבא האמריקאי.[372] עיטוריו כללו את צלב השירות המצוין, פעמיים עיטור כוכב הכסף, פעמיים עיטור כוכב הארד, מדליית השירות המצוין, פעמיים אות לגיון ההצטיינות, פעמיים עיטור לב הארגמן, אות כבוד של הלגיון הצרפתי, צלב המלחמה הצרפתי עם ענף דקל וצלב המלחמה הבלגי עם ענף דקל.

בציון לשבח שקיבל לאחר הקרב ביער הורטגן נאמרו, בין השאר, דברי השבח האלה:

בעבור שירותו כגנרל המפקד על הדיוויזיה המשוריינת השלישית, מה־7 באוגוסט עד 12 בדצמבר 1944 הוא הוביל את פקודיו בהצטיינות לניצחונות רצופים על פני צרפת, בלגייה וגרמניה. בשורה של מסעות סוחפים לאורך חצי האי נורמנדי התגברה הדיוויזיה שלו בנחישות על התנגדות אויב קשה־עורף, וחברה עם כוחות בריטיים ליד פרומדנטל ועל ידי כך סגרה את 'כיס פאלז' וחתמה את גורלם של גרמנים רבים... [הוא הוביל את הדיוויזיה שלו] בזריזות רבה מנהר הסֵן לעבר קו זיגפריד כשהוא משחרר בדרכו ערים וכפרים צרפתיים ובלגיים רבים. על אף קשיי האספקה החמורים הוא המשיך בלחץ הבלתי פוסק והתקדם כשאינו נותן שהות לגרמנים וגורם להם אבדות כבדות באנשים וציוד. הוא המשיך לחשוף את עצמו בפני אש האויב בעמדות התצפית הקדמיות שלו, כדי להשיג מידע ממקור ראשון על המצב בחזית, וכדי שיוכל לפתח את התקפותיו בהתאם. הוא הוכיח את עצמו כמקצוען בעל כשרון טקטי מזהיר, בעל כושר מנהיגות ואומץ לב עילאי, והוא נסך בלב אנשיו בטחון עצמי וכושר לחימה גבוה.[373]

מוריס רוֹז מקבל את עיטור צלב המלחמה הצרפתי בתחילת מרץ 1945, כשלושה שבועות לפני נפילתו בקרב

(U.S. Army Military History Institute)

רוֹז זכה להערכה רבה מהכתבים הצבאיים האמריקאים שסיקרו את המלחמה. אנדי רוּנִי, לימים פרשן התוכנית '60 דקות', כתב עליו כי בְּקֶרֶב הכוחות הלוחמים היה לרוֹז מוניטין כ"מפקד השריון הטוב ביותר במלחמה", אך בניגוד לפֶּטוֹן הוא לא זכה להכרה בציבור הרחב.[374]

ב'ניו יורק טיימס' היטיב הרולד דֶני לתאר את דמותו של רוֹז:

במותו של גנרל רוֹז איבד הצבא האמריקני את אחד מקציניו המוכשרים והאמיצים ביותר. קצין יפה תואר בעל כריזמה וקסם אישי נדיר.... הוא היה מנהיג במלוא מובן המילה. קר רוח ניצב תוך כדי הקרב בג'יפ פתוח ומצויד במכשיר קשר חשוף בחזית. בעשותו זאת לעתים קרובות כל כך, הגנרל רוֹז ידע שהוא לא רק מעודד את אנשיו בכך, אלא שהוא גם יכול לקבל החלטות בצורה מהירה ונכונה יותר בראותו את הלחימה בפועל במו עיניו ובכך לשמור על חיי לוחמיו ... הוא דרש מאנשיו את המאמצים הגדולים ביותר, אך מעולם לא דרש דבר שבעצמו לא היה מוכן לעשות. אנשיו אהבוהו וכיבדוהו.[375]

לאחר המלחמה, כחלק מההערכות של נאט"ו למול ברית ורשה, הוצבה דיוויזיית שריון אמריקאית 3 במערב גרמניה, בשטח שבו לחמה ואותו כבשה. משימתה הייתה הגנה על פתחת פוּלְדַה למול התקפה סובייטית צפויה. מפקדת הדיוויזיה שכנה ליד פרנקפורט. החייל המפורסם ביותר שענד על זרועו את תג הדיוויזיה עם הכיתוב 'חוד החנית', היה הזמר אלביס פרסלי ששירת בשנות ה-50 בחטיבת שריון 32. גם גנרל קולין פאוול, יושב ראש המטות המשולבים בעת מלחמת המפרץ ומזכיר המדינה של ארה"ב בממשלו של ג'ורג' בוש, החל את דרכו הפיקודית בשנות ה-60 כמפקד מחלקה בדיוויזיה. בשנת 1991 השתתפה הדיוויזיה במלחמת המפרץ בעיראק. כשנה לאחר מלחמת המפרץ פורקה הדיוויזיה ונסגרה כחלק מרידוד הסד"כ של צבא ארה"ב עם תום המלחמה הקרה.

במשך ארבעה עשורים נחתו חיילי הדיוויזיה שהגיעו מארה"ב לגרמניה בשדה התעופה הצבאי שליד פרנקפורט אשר נקרא על שמו של מוריס רוֹז. על שמו נקראו גם מספר בסיסים אמריקאיים על אדמת גרמניה, מרכז לחיילים משוחררים בקונטיקט, אולם בבסיס פורט נוקס, ספינת חיל הים האמריקאית וכן רחובות, בתי ספר ומוסדות שונים בארה״ב, בצרפת ובהולנד.

כשנודע לחיילי הדיוויזיה שבית החולים החדש שמקימה הקהילה היהודית בעירו דנוור שבקולורדו ייקרא על שמו, הם תרמו לו מכספי המשכורת שלהם. את אבן הפינה שלRose Medical Center  הניח דוַוייט אַייזֶנהַאוּאֶר, שחזר לדנוור גם לטקס חנוכת בית החולים. כחלק ממורשתו של רוֹז לפעול למען שילוב כלל האזרחים בחברה האמריקאית, זה היה בית החולים הראשון באזור שקיבל רופא אפרו-אמריקאי לשורותיו. 

    

(National Archives)

כותבי הביוגרפיה על אודותיו, בהם דון מארש וסטפן אוסד, רואים ברוֹז את אחד המפקדים האמריקאים המבריקים ביותר במלחמת העולם השנייה, שנשכח בשל נפילתו בקרב ובשל התעקשותו להימנע מפרסום. בכותרת ספרם כינוהו 'המפקד הנשכח הגדול ביותר של מלחמת העולם השנייה'.

הם כתבו כי שדות הקרב של מלחמת העולם השנייה היו חלון שדרכו אפשר להציץ לרגע ולראות את החומר שממנו קוּרץ מוריס רוֹז כלוחם וכמפקד הנמצא במיטבו כשהוא במבחן האש. "בכור ההיתוך הבלתי סלחני וחסר הרחמים של המלחמה הוא היה בעל נחישות עזה להצליח, ודחף למצוינות ולניצחון".[376]

רוֹז היה נחוש לנצח את האויב שמולו למרות הקשיים, תוך שהוא דרש מעצמו ומאנשיו לתת את כל מה שיש בהם ואף מעבר לכך. הוא דחק בהם להתגבר על הקושי המנטלי של החיכוך ושל עקת הקרב ועל הקשיים הלוגיסטיים הרבים של כוח מתמרן משוריין. תיאור אופיו של רוֹז וחזונו היה בדומה לאמירתו של התאורטיקן הפרוסי הנודע קרל פון קלאוזוביץ כי "במרכזה של אמנות המלחמה ניצבת רוח נחושה בעלת רצון ברזל, כמו אובליסק שניצב בכיכר המרכזית של עיר וכל הרחובות משתלבים בו".

עוד אמר קלאוזוביץ כי "אין להעלות על הדעת מצביא מצטיין שאין בו העזה... שהולכת ונעשית נדירה, ככל שעולים בסולם הדרגות", וכי "העזה המונחה על-ידי תבונה שלטת, היא סימן ההיכר של הגיבור".[377] אצל מוריס רוֹז התקיימו שניהם. ההעזה והתבונה. תבונתו ואומץ ליבו השתלבו להחלטיות שלו במצבים הקשים שעימם התמודד בעת שהוביל את כוחותיו.

כמפקד פעל רוֹז מתוך כורח פנימי מוסרי להימצא תמיד בנקודת המוקד של הפעילות מתוך תפיסת האחריות המוטלת עליו לגורל המשימה ולגורל אנשיו. הוא הבין כי הימצאותו עם הלוחמים וההתייצבות בראשם, במקום שבו מוכרעים גורל המשימה ואף גורלם של האנשים, ישפיעו אישית ומיטבית על ההכרעה.

"הרושם שמקבל המצביא יותר מאשר מצבם האקטואלי של הגייסות, הוא המכריע את תוצאות המלחמה",[378] אמר התאורטיקן הצבאי הבריטי סר בזיל לידל הארט. כדי לפתור את הפער הזה הבין רוֹז כי הימצאותו במוקדי הלחימה, המפגש הבלתי אמצעי עם פקודיו, המבט בעיניהם, הבנתו את עוצמת האויב ואת רוח הגייסות הם בסיס מושכל עבורו לגבש את תמונת הקרב, לבצע הערכת המצב ולקבל החלטות. רוֹז הבין כי בקרב תנועה משוריין מטרת הימצאותו לפנים אינה כדי להתערב בניהול המבצעים של הרמה הזוטרה, אלא נועדה לאפשר לו לקבל מידע ישיר ללא תיווך בלתי אמצעי ואובדן זמן, להתרשם בחושיו, ובכך לקבל החלטות טובות יותר ובזמן אפקטיבי בניהול הקרב.

במראהו התמיר והמוקפד מאוד הוא עורר יראה באנשיו והמריצם לפעולה. הם תיארו אותו כבעל עוצמה נפשית ואופי חזק. הדוגמה האישית שלו, תעוזתו ונכונותו לחרף את נפשו עוררו את אנשיו והחדירו בהם רוח קרב ותעוזה. כמפקד נועז שעמד בראש פקודיו הוא עורר בלב חייליו רגשי גבורה החבויים בכל איש.

במרוצת הקרבות גרם רוֹז לאנשי הדיוויזיה שלו להאמין בכושרם וביכולתם להתגבר על הסכנות ועל המכשולים ולהגיע אל יעדיהם. רוח לחימתם שאבה עוז מניצחונותיהם ומהביטחון שלהם ביכולתם למלא את המשימות שהוטלו עליהם.

מוריס רוֹז כמעט שלא השאיר אחריו תיעוד ממוסמך. נותרו הסיפורים מעוררי ההתפעלות עליו מעדותם של אחרים, ונותרו הישגיו הצבאיים המרשימים. הוא היה מגדולי מפקדי השריון האמריקאים ואגדה מהלכת עבור פקודיו. במרוצת השנים הוא נשכח, ולקורא הישראלי הוא כמעט שאינו מוכר. המטרה של סקירה זו היא לחשוף אותו ולהאיר את דמותו.  

מוריס רוֹז היה בין המפקדים המובילים של בעלות הברית אשר ניפצו את האגדה כי הצבא הגרמני 'מעולם לא נוצח בשדה הקרב' וכי גרמניה הפסידה במלחמה רק בגלל אזרחיה היהודים שתקעו לצבא 'סכין בגב'. גנרל השריון היהודי מָחַץ את הצבא הגרמני בשורה של קרבות, כשהוא ניצב מולם ב'חוד החנית', שאותה נעץ עמוק מלפנים אל תוך ליבה של גרמניה המובסת.

כלוחם מגיל 17 היה רוֹז גם אנטיתזה לטענה האנטישמית הגרמנית על טבעם של היהודים כפחדנים, נצלנים, המשתמטים ממילוי חובותיהם וכמי שאינם פטריוטים. לאחר המלחמה הפריך נשיא ארה"ב הארי טרומן טענה זו מכול וכול וכתב: "הפטריוטיות וגבורתם של אזרחינו בני הדת היהודית הם נשוא גאוותנו ומכה קשה על כל אויבינו ושונאינו".

פועלו של רוֹז כמפקד ואומץ ליבו עמדו גם בניגוד גמור לאמירה האנטישמית הגרמנית על היהודים ההולכים למלחמה אחרונים כדי לחזור ראשונים הביתה. רוֹז ניצב תמיד בראש כוחותיו. הוא לא רק עמד בראש, אלא הלך בראש. כך לחם, כך הוביל את אנשיו לניצחון אחר ניצחון, וכך גם נפל בקרב. מייג'ור גנרל מוריס רוֹז לא חזר הביתה. גם לא בארון.   

בטקס צבאי מרשים ועצוב הורד ארונו העטוף בדגל הפסים והכוכבים אל קברו הסמוך למקום נפילתו. לאחר סיום המלחמה, עם כל חבריו לנשק, הוצאה גופתו מאדמת גרמניה הארורה, והוא נטמן בבית עלמין צבאי אמריקאי במרגרטן שבהולנד.[379] בן 45 היה במותו. יהי זכרו ברוך.

Gen. Maurice Rose, left, in Normandy, France, in 1944. (National Archives)

 

AP Photo))

 

 

 

עם הארי טרומן בפורט בניניג, 1942

(Photo from Reece Rose by way of Don Marsh)

 

                                                

 

(נחלת הכלל)

 

 

 

 

הלווייתו של רוֹז ב־2 באפריל באיטנבך שבגרמניה (נחלת הכלל)

 

 

טנק 'פנתר' גרמני מושמד בירי של טנק 'פרשינג' אמריקאי ליד הקתדרלה של קֶלְן במרץ 1945. פגיעה ישירה של התותחן קלרנס סמויר (National Archives)