המ"פ הטרי חוזר לרגעי הקרב בהם הגן על אהוביו בכפר עזה

את היממה של 7.10 התחיל סרן ד', אז מפק"ץ בצנחנים, כשהוא בכלל בגזרת יהודה ושומרון עם לוחמיו. כמה שעות אחרי, הוא כבר היה בעיצומו של קרב בכפר עזה - שם חילץ בין היתר גם את האחות של בת זוגו. 

ד' ממש לא זר למראות העוטף והחיים ביישובים צמודי הגבול. להפך, זו אחת הסיבות לכך שהפך לקצין. "כילד בשדרות, ספגתי ערכים רבים מהסביבה, והרגשתי שאני חייב לקחת אותם צעד קדימה ולהשפיע בצורה ישירה", הוא מתאר, ומיד מנסה לשחזר את אותו היום, "ופתאום הרחובות שהכרתי טוב כל כך הפכו לזירת קרב. ובעוד שזוגתי בר נעולה בביתה בכפר עזה, אני נלחם ממש ליד".

כאמור, את אותה השבת הוא סגר באיו"ש. "ברגע שהבנו מה קורה, קפצנו לתגבר בדרום. אני ועוד ארבעה לוחמים לקחנו רכב וטסנו לשם". כשהגיעו, היו עדים למראות הקשים שהתחוללו: "הרגע הזה חקוק לי עמוק בזיכרון. לראות את האויב בתוך הבית שלך, ברחובות, בשכונות – זה משהו שמלווה אותי עד היום. הרגשתי שחיללו לי את המקום בו גדלתי". 

בהמשך, כשפעלו באזור התעשייה של שדרות, בין חילופי האש, מצא המפקד שנייה להסתכל על ההודעות שקיבל מבר: "יש אצלנו מחבלים". הוא לא היסס לרגע: "מיהרתי לכפר עזה וניסיתי להיכנס. בהתחלה זה לא צלח, ואז קיבלנו משימה להשתלט על השכונה בה גרה אחותה של בר, יחד עם בעלה והילדות". 

סרן ד' דפק בדלת ביתם, אך בני המשפחה שבפנים לא ידעו אם מדובר בלוחמים שבאו לחלץ אותם או במחבלים חמושים. "צעקתי לה 'ליקוש, זה אני, תפתחי את הדלת!'", הוא משחזר, "נכנסתי לפתוח זיג, ראיתי שהבנות בסדר - ונרגעתי". מאז אותו היום, כפי שהוא מספר, הקשר בין ד' לקרובים של בר הפך לחיבור משפחתי עמוק שלא ניתן להפריד.

לכל אורך הימים הבאים בקרב, ד' לא הצליח להפסיק לחשוב על בר, גם אחרי שגילה ששרדה בזכות כוחות אחרים שחילצו אותה. "למה אני לא הייתי שם לחלץ אותה?", הוא חוזר לאותם רגעים, "מבחינתי, זה הפצע הכי גדול, אבל הוטלה עליי משימה מסוימת. אני מפקד ויש לי אחריות קודם כל על הלוחמים שלי. המתח בין הרגש למקצועיות באותו היום היה הדבר הכי מורגש - בדיעבד, אני יודע שזה היה הדבר הנכון לעשות".

משם, הוא והצוות המשיכו לימי קרב ארוכים וקשים, במהלכם חוו היתקלויות מורכבות ואף איבדו חברים לנשק. אך בתוך כל החושך, לסרן ד' הייתה הזדמנות להתאחד עם בר בשדרות ולצבור אנרגיות חדשות להמשך הלחימה. "זה היה מרגש מאוד", הוא משתף, "חיכיתי לזה במשך המון זמן".

כמו כל הלוחמים, הצעד הבא של סרן ד' היה כמובן התמרון ברצועת עזה ובהמשך בלבנון. גם שם, עבר הקצין רגעים רבים שנשארו איתו: "באחד הסבבים בדרום חטפנו RPG לתוך הבית בו שהינו - ואחד מחברי הצוות נפצע. התחושה שהאחריות עליי, לדעת שעכשיו אני זה שצריך להרים את כולם ולהוביל קדימה, הייתה אחד האתגרים הפיקודיים המשמעותיים שחוויתי. זה מלווה אותי עד היום, במיוחד כשאחד הלוחמים שלי עדיין בשיקום".

בתום תקופה כל כך אינטנסיבית כמפקד בלחימה פעילה, לסרן ד' היו תהיות לגבי המשך דרכו. לאחר מחשבות והתלבטויות, הוא החליט לצאת לקורס מ"פ. "7 באוקטובר תפס אותי בנקודה הכי עמוקה שיש", הוא מעיד, "התחלתי לשאול את עצמי שאלות: מה המקום שלי כמפקד בצה"ל? מה הזכות שלי לצאת מהצבא כשהמלחמה עדיין מתרחשת? כשלא כל החטופים בבית עדיין?"

לבטים רבים ליוו את ההחלטה להמשיך לשרת: "היו מתחים עם המשפחה ובת הזוג. בהתחלה אפילו רציתי להשתחרר, אבל כשיצאתי מהשיחה לקראת השחרור, הרגשתי שזה לא הצעד הנכון עבורי, ושאני חייב להמשיך". 

המעבר החד מהלחימה חזרה להכשרה יכול להיות מורכב כמובן, אך סרן ד' זיהה בו דווקא הזדמנות להתחדשות. "יצאתי מהמלחמה עם מטענים אישיים, מקצועיים ונפשיים", הוא מפרט, "הקורס שסיימתי עכשיו נתן לי זמן לעבד את הדברים, ולהגיע מוכן יותר לשלב הבא. בזמן הקרוב אני עומד להתחיל את תפקידי בתור מ"פ בהכשרה של צנחנים, ואני מרגיש שזו הדרך הנכונה בשבילי לתרום כמה שיותר".