דברי הפצ"רית ביום עיון בנושא זיכרון השואה – יוני 2023

צהריים טובים לכולם,

בטרם אומר כמה מילים לסיכום יום העיון, ארצה להודות למר דני דיין, יושב ראש יד ושם; להנהלת יד ושם כולה; וכמובן למחלקת צה"ל וכוחות הביטחון ביד ושם, על העמל וההשקעה בהכנת יום העיון המלמד והמעשיר.

אני מודה גם למרצים על הרצאות מרתקות ומעוררות מחשבה.

תודות והערכה רבה מגיעות כמובן לנשות ואנשי הפרקליטות הצבאית, שהשקיעו רבות בהכנתו והוצאתו לפועל של יום העיון, ובראשם סגן הפצ"רית וענף ארגון וכוח אדם. תודה מיוחדת גם לסגן-אלוף אלירן בן אליעזר, על הסיוע בארגונו של יום העיון.

אחרונה – התודה לאורחת החשובה ביותר באולם הזה, אשת העדות הגברת צפורה פיבלוביץ'.

ציפורה – עדותך הייחודית, לא הותירה עין אחת יבשה באולם. הבחירה לעמוד ולשתף בזיכרון הנורא, אף פעם לא הייתה וגם לא תהיה מובנת מאליה. בשם כל קצינות וקציני היחידה, אני מאחלת לך בריאות איתנה, ושעוד דורות שלמים של תלמידים וקבוצות יזכו לשמוע את עדותך.

קצינות וקצינים,

במרוצת השנים, יום העיון בנושא זיכרון השואה נעשה יסוד קבוע בלוח השנה של הפרקליטות הצבאית. מדי שנה בשנה, אנחנו עוצרים את עיסוקנו המגוונים, ועולים לכאן – לירושלים, להעמקה משותפת בנושאים שונים הקשורים לשואה.

הסופר, חתן פרס נובל לשלום ושורד השואה אלי ויזל זכרו לברכה, עסק רבות בחשיבות זיכרון השואה ושימורו. בנאום שנשא בשנת 2005, לכבוד פתיחת המוזיאון החדש כאן, ביד ושם, הוא אמר:

"אם החלטנו לספר את הסיפור, זה מפני שרצינו שהעולם יהיה טוב יותר ... ומה התפקיד שלנו? עלינו להיות שליחי השליחים."

היום, בחלוף כמעט 20 שנים, הציווי של אלי ויזל עודו מהדהד בחלל החדר הזה, חזק וברור מתמיד. האמת העצובה היא, שבישראל חיים היום פחות מ-150 אלף שורדי שואה. רובם ככולם מבוגרים מאוד, ורבים מהם אינם משתפים את שעבר עליהם בתקופת השואה. כיום, אי אפשר לדמיין את העיסוק בזיכרון ללא עדים שורדי שואה – אם דרך מיזמים מבורכים כמו "זיכרון בסלון", או איש או אשת עדות שמגיעים לימי עיון לספר את קורותיהם, כפי שעשתה ציפורה היום.

לדאבון הלב, במציאות בה מספר שורדי השואה הולך ופוחת, עלינו, ועל ילדינו, מוטלת החובה להיות שליחי-השליחים.

ביום הזיכרון האחרון לשואה ולגבורה, הייתה לי הזכות לממש את החובה הזו, במסגרת יום עיון שנערך כאן ב"יד ושם" לפורום מטכ"ל. חברי פורום מטכ"ל השתתפו במעגלי שיח וכל אחד מהם הביא עימו קצין צעיר מיחידתו. אני זכיתי להוביל מעגל שיח שכזה, בו השתתף גם הרמטכ"ל. מטעם היחידה הצטרפה אלי סרן ליאת גרוזברג, ששיתפה אותנו בזכר השואה המלווה את משפחתה.

במסגרת השיח, עסקנו, בין היתר, בגבורה ובהתנגדות בתקופת השואה. אני רוצה לשתף בקטע אחד בו עסקנו, מתוך עדותו של שורד השואה קַלְמָן פֶּרְק זכרו לברכה, שהחודש מלאו ארבע שנים לפטירתו. קַלְמָן מתאר כיצד גורש עם בני משפחתו מגטו קוֹבְנָה.

העדות המצמררת הזו הותירה בי חותם עמוק, ואני חושבת שהיא מעוררת הרבה מחשבות על הדרכים שבהם התבטאה "גבורה", בעת ההיא.

אכן, דרך ביטוי מוכרת וחשובה ביותר של גבורה בשואה, היא זו האקטיבית והלוחמנית. מרידות, כמו מרד גטו ורשה או המרד במחנה סוביבור; ההתארגנות בקבוצות פרטיזנים ומחתרות; וכמובן למעלה ממיליון היהודים שהיו לוחמים מן המניין בצבאות מדינות הברית  – אלו דוגמאות מובהקות ל"גבורה", במובנה הפשוט של מילה זו.

גם קַלְמָן פֶּרְק, לאחר שקפץ מאותה רכבת נוסעת, לחם בגבורה עם הפרטיזנים ביערות אירופה. אבל לדעתי, הציווי הערכי של אביו – להיות בן אדם, שניתן דווקא בימים הקשים ביותר, וברגע הפרידה הקורעת – מעיד גם הוא על סוג של גבורה, שראוי לתת עליו את הדעת.

אני חושבת שאפשר לקחת מספר דברים מהשיח וההרצאות ששמענו היום, ואחד מהם הוא שגבורה אינה רק התנגדות חמושה. גם להסתיר ילד בן עם אחר, ולסכן את עצמך ואת חיי משפחתך למען חייו – זו גבורה. גם להקים תיאטרון בלב הגטו, ולקיים תרבות, וחינוך, ושגרה, למרות איסורי הצורר – זו גבורה. גם הבחירה לשמור כשרות או לבנות חנוכייה מאולתרת, כשאין כל ערובה לחיים מחר – זו גבורה. וגם בחירת השורדים, שחלקם איבדו בני זוג וילדים, להקים משפחה חדשה כאן בארץ ולבחור בחיים – גם זו, גבורה!

יום העיון הוקדש גם לשאלות שנותרו פתוחות, אף בחלוף שמונה עשורים. למשל, האתגרים של נציגי היודנראט, שקיבלו עליהם את עול המנהיגות בתקופה האפלה ביותר, ונאלצו להתמודד עם דילמות בלתי אפשריות. האם ישנה גבורה בהנהגה של קהילה יהודית בגטו? כיצד היא מתבטאת?

בהקשר זה, מעניין לציין את הדיונים שנערכו לפני 70 שנה בדיוק, לקראת חקיקתו של חוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם, התשי"ג - 1953. מדובר בחוק שהקים את המוסד החשוב בו אנו נמצאים, וקבע את מטרותיו – "לאסוף אל המולדת את זכרם של כל אלה מבני העם היהודי שנפלו ומסרו את נפשם... ולהציב שם וזכר להם, לקהילות ולמוסדות שנחרבו בגלל השתייכותם לעם היהודי...".

סעיף 1 לחוק מונה את יעדי הזיכרון של יד ושם. מעניין לציין שכשהונחה הצעת החוק הממשלתית על שולחן הכנסת, מנה הסעיף שישה תתי-סעיפים, אשר הוקדשו בעיקר לזיכרון התופת והאבדון, ולזיכרון הגבורה במובנה המובהק.

למשל: "עוז רוחם של יהודים שמסרו את נפשם על עמם בקדושה ובטהרה... מסכת הגבורה של נצורי הגיטאות ולוחמיהם, שקמו והציתו אש המרד להצלת כבוד עמם...".

מי שהציג את החוק בפני הכנסת לקראת הקריאה הראשונה, היה שר החינוך והתרבות, בן-ציון דינור, שגם היה ליו"ר הראשון של יד ושם לאחר הקמתו. נאומו נפתח באמירה ש"חוק יד ושם הוא חוק מיוחד במינו, שאין לו תקדים בשום אומה ומדינה, כי העניין שעליו מדובר בחוק זה, גם הוא עניין מיוחד במינו, שלא היה כמוהו בתולדות האדם על פני האדמה." נאומו של השר דינור היה מרגש ודומה שהכל היו ערים לחלוטין למשמעות ההיסטורית שלו, עד שיושב ראש הכנסת נעל את הישיבה לאחריו, באומרו: "חברי הכנסת, אחרי דברים אלה נדמה לי שלא נשאר בנו הכוח לדון על פרטי החוק".

מספר לא מבוטל של ישיבות הכנסת הוקדשו לחוק "יד ושם", והם כללו, בין היתר, ויכוחים סוערים על אודות משמעות הגבורה.

אסתפק בציטוט אחד בנושא, מתוך דבריו של חבר הכנסת זֶרַח וַרְהַפְטִיג באחת הישיבות: "כאשר מייסדים "יד ושם", אל נגיד: את הזיכרון נעשה רק לאלה אשר נסיבות הזמן או נסיבות אחרות איפשרו להם לירוק ברגע האחרון בפני הנאצים. ואלה אשר לא עשו זאת – אינם קדושים? יד ושם צריך להקים... לכל מיליוני הקורבנות האלה. במותם בלבד הוכיחו את קדושתם".

ואכן, נוסח החוק שאושר לבסוף, כלל שלושה יעדי זיכרון נוספים על ששת המקוריים שנכללו בהצעת החוק הראשונית.

יעדים, שבראייתי נותנים מקום לחשיבותם של סוגי גבורה נוספים: המאבק הנשגב של בית ישראל על דמותם האנושית ותרבותם היהודית; הגבורה של מי שנחלץ להצלת השורדים ולשחרורם; וחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם.

קצינות וקצינים,

על כתפינו מונח משא כבד – החובה לשמר את זיכרון השואה, ולהעבירו מדור לדור – לשמש "שליחי השליחים".

הליכי חקיקתו הסוערים של חוק יד ושם בהם נגענו, בקליפת האגוז, מספקים הזדמנות מרתקת לעסוק בכך ואני קוראת לכם לקרוא על הנושא ולהתעניין בו.

אנו, מוכרחים וחייבים לעסוק בנושאים האלו – לשוחח עליהם, לנתחם, לפרק ולהרכיב אותם. עלינו להשיר מבט לעבר השואה, לרבות אל הדילמות הקשות שהיא מעוררת. רק כך נוכל לשמור על הזיכרון, ולהשאיר אותו קיים ונוכח.

לפני סיום, וברוח צוואת אביו של קַלְמָן פֶּרְק – אני רוצה לצטט מיצירתו של המשורר היהודי-צרפתי בנימין פוֹנְדָּן, "אקסודוס: על נהרות בבל". פוֹנְדָּן כתב את הדברים זמן קצר לפני שילוחו למחנה המעבר דרנסי שבצרפת, משם נשלח למחנה אוושויץ, בו מצא את מותו.

אַך כַּאֲשֶׁר תִּדְרְכוּ עַל זֵר הסִרְפָּדִים

שֶׁהָיָה אֲנִי, בְּמֵאָה אַחֶרֶת,

בְּהִיסְטוֹרְיָה שֶּׁפָּג תָּקְפָּהּ,

זִכְרוּ רַק כִּי הָיִיתִי חָף מִפֶּשַע

וְכִי, כְּמוֹכֶם, בְּנֵי תְּמוּתָה שֶל יוֹם זֶה

גָּם לִי, הָיוּ פָּנִים שֶל

זָעַם וְשִׂמְחָה וְרַחֲמִים,

פָּשוּט מְאֹד, פָּנִים שֶל בֶּן אָדָם!

אני מקווה מאוד שמצאתם את יום העיון מעניין ותורם, ומבקשת להודות שוב לכל מי שלקח חלק בהוצאתו אל הפועל.