דברי הפצ"רית - טקס ראש השנה והבעת הערכה למצטיינים, אוקטובר 2024

סגן הפצ"רית; ראשי  המחלקות; מקבלי תעודות ההערכה והמקודמים בדרגה, בני המשפחות היקרים, משרתות ומשרתי הפרקליטות הצבאית, אחר צהרים טובים לכולכם, ציון תחילתה של השנה החדשה, בטקס חגיגי שבו מתכנסת הפרקליטות הצבאית כולה, הוא כבר בגדר מסורת ארוכת שנים. מעמד חלוקת תעודות ההערכה והדרגות למשרתות ולמשרתים ביחידה, מוסיף נופך נוסף של חגיגיות לאירוע. אבל השנה  –  ובמיוחד,  השבוע  –  השמחה והחגיגיות נמהלות בנסיבות חריגות, ובתחושות קשות.

מדינת ישראל כולה מצויה בעיצומה של המלחמה הארוכה והמאתגרת ביותר שחווינו בעשורים האחרונים; אילוצי המלחמה אף הובילו לקיום הטקס במתכונת אינטימית יותר מהמקובל.

זוהי מלחמה חסרת תקדים בעוצמתה, בריבוי זירותיה, בהיקפה, באורכה, ובמחיריה. חזיתות המלחמה הולכות ומתרבות, הולכות ומתעצמות; החטופים עודם מוחזקים בשבי ארגון החמא"ס הרצחני; ואל רשימת הנופלים והנרצחים, מתווספים כל העת שמות נוספים.

גם כאשר אנו מציינים את פתיחתה של השנה החדשה, ראוי כי נשים לנגד עינינו את הנופלים ונייחל לשובם של החטופים ולהחלמת הפצועים.

המלחמה הזו היא גם המלחמה המשפטית ביותר שידענו, וְאנו בפרקליטות הצבאית, עומדים בחזית העשייה – הן בייעוץ המשפטי  ובליווי  מפקדי  הצבא  בשורת  סוגיות  משפטיות מורכבות, והן בתחום אכיפת החוק.

בצד האתגר הגדול שמזמנת לנו המלחמה עצמה בתחומים המקצועיים של עשייתנו, אירועי השעה מחייבים אותנו גם לעמידה איתנה על הערכים המאפיינים אותנו כיחידה.

"לא יעשה כן במקומנו." כך מנמק לבן הארמי, את סירובו לאפשר ליעקב אבינו לשאת את רחל, לפני אחותה הבכורה לאה.

בפרשנות שמביאה פרופסור  נחמה ליבוביץ׳ זכרה לברכה, נכתב כי הנימוק של לבן שכנע את יעקב אבינו, "לא מפני שאינו ממנהג המקום, אלא מפני שאין עושים כך, ואין זה מנוהוגם של אנשים הגונים".

אין ספק, מאז ימיו של לבן הארמי, השתנה "נוהוגם של אנשים הגונים". הנורמות החברתיות השתנו דרמטית. אך גם בימינו, כמו בימי אבותינו, יש מעשים שלא ייעשו במקומנו.

כאלה הם, למשל, מעשים של התעללות והפעלת כוח בלתי נחוצה, כלפי עצורים, הנמצאים בחזקת הצבא ובמשמורתו. העצורים הם מחבלים ופעילי טרור, אנשים רעים ואכזריים, וּמן הראוי שימוצה עימם הדין.

אך אין מקום לאלימות והתעללות כלפי מי שמוחזק במשמורת חוקית, בראש ובראשונה משום ״שלא יעשה כן במקומנו״.

כך נהג צה"ל מאז ומעולם, ועל כך יש להקפיד גם בתקופתנו – בראש ובראשונה, משום שמעשים שלא ייעשו, מזיקים לנו כעם וכחברה. הם פוגעים, קודם כל, בדמותנו שלנו בעיני עצמנו. לכך מצטרפים טעמים תועלתניים רבים – מעמדנו ודמותנו בעולם, המשך שיתוף הפעולה של מדינות וצבאות זרים, והיותנו חלק ממשפחת העמים.

אך התובנה הפשוטה הזו – שיש מעשים שלא ייעשו, ואסור שייעשו – איננה משכנעת את כולם בימים אלה. ההבנה הבסיסית, שיש מעשים שאין לעשות, ושאם יש חשד שנעשו – צריך לברר את החשד – היא הבנה, אשר יש מי שמסרבים לקבל אותה.

ואולם עלינו, נשות ואנשי הפרקליטות הצבאית – בסדיר ובמילואים – עלינו לומר בקול ברור וחד-משמעי: יש מעשים אסורים, וחשדות למעשים כאלה, חובה לברר, גם במלחמה מתמשכת זו.

מטבע הדברים, "חשד" אין משמעו כי אדם אכן עבר עבירה. חזקת החפות עומדת לכל חשוד ונאשם. אך כאשר מתעורר חשד, חובה עלינו לבררו.

לצערי,  בתקופה  האחַרונה  נמצאות  מערכות  אכיפת  החוק בצה"ל והפרקליטות הצבאית במיוחד, תחת מתקפה של ממש. קצינות וקציני הפרקליטות הצבאית, וגם שופטות ושופטים מן המערכת הצבאית, ומשרתות ומשרתים מן המשטרה הצבאית החוקרת – הופכים מטרה למתקפות אישיות, להטחת עלבונות חריפים, ואף לאיומים של ממש. וזאת על שום מה – על שום שמערכת זו פתחה בחקירות, כנגד מי שנחשדים במעשים שלא ייעשו, שאסור לעשותם.

היינו ועודנו פתוחים לכל ביקורת עניינית על עבודתנו, ואנו מוכנים תמיד לשמוע ולבחון את דרכינו, בכל סוגיה ועניין. אך כפי שאמרתי בעבר, ואומר עתה שוב – הניסיון הברור להכניס מורא בליבם של נשות ואנשי אכיפת החוק בצה״ל, לא יצלח, ולא יניא אף אדם במערכת אכיפת החוק בצה"ל מלבצע את תפקידו בענייניוּת ובמקצועיות, מתוך מחויבות לערכי צה"ל ולשלטון החוק.

הקריאות לחדול מחקירת החשדות, לא רק שהן פוגעות במערכת אכיפת החוק, אלא הן פוגעות בצה"ל כולו. הקריאות הללו חושפות את החיילים והמפקדים להליכים משפטיים בין-לאומיים; הן פוגעות בחופש הפעולה של צה"ל, ההכרחי כל כך בשעה קשה זו.

דווקא האמירה שאין מקום לחקור שום חשד, היא שמכתימה את המשרתים כולם, כאילו החשדות החמורים כלפי יחידים בלבד הם "הנורמה" – ולא היא, כמובן.

משרתי צה"ל, בסדיר ובמילואים, הלוחמים ותומכי הלחימה, הם שומרי חוק, ובדיקת החשדות והאישומים ביחס למקרים חריגים, היא-היא שמבטיחה את שמם הטוב של כלל המשרתים.

בפעילותנו לאכיפת החוק בצה"ל, כמו בשלל נושאים בהם אנו עוסקים כיחידה, מגולמים ערכי היסוד המובילים אותנו כיחידה. ערכים של שמירה על שלטון החוק, של עמוד שדרה ערכי ומקצועי שאיננו מתכופף אל מול גחמות, ושל מקצועיות ויסודיות, המתבטאות בבחינה מעמיקה של הדברים בכל שלב ושלב בתהליכים שאנו מלווים.

ערכים אלה מוצאים ביטוי בעשייה של כולכם – משרתות ומשרתי היחידה. כולכם ניצבים בחזית העשייה המשפטית.

אך היום אנו מציינים את אלו, שבעשייתם – בין אם זו המשפטית, ובין אם זו התומכת את העשייה המשפטית – הצטיינו ביישום הערכים הללו. אלה שהפגינו עמוד שדרה מקצועי וערכי, כשנדרשו לכך; אלה שהצטיינו בתפקודם, ובאופן בו הפגינו את המקצועיות והאחריות המצופים מכל משרת ומשרתת ביחידתנו.

מצטיינות ומצטיינים, נבחרתם בזכות הערכים שלכם, הבאים לידי ביטוי בהשקעה הרבה שהשקעתם, ובמחויבות שלכם למטרות היחידה ולערכים המובילים אותה. אתם, וכל משרתי היחידה – תורמים תרומה מכרעת לחוסנו של הצבא, לרוחה של המדינה, ולערכים שביסוד כל אלה.

לבני משפחות המצטיינות והמצטיינים, אבקש לומר – אתם הבסיס האיתן שעליו ניצבים בנותיכם ובניכם. המצטיינים הניצבים כאן היום, ומקבלים את תעודות ההערכה מידינו, זכו בתמיכתכם  ובאהבתכם,  ואנו  בפרקליטות  הצבאית  נהנים מפרים. תודה לכם על כך.

אבקש לברך גם את מקבלי הדרגות במילואים – אנשים מוכשרים, שחרף שלל עיסוקיהם הרבים, תורמים רבות מזמנם וממרצם כדי לסייע ליחידתנו להצליח במשימותיה. תרומתכם מוערכת תמיד, ובוודאי בעת מלחמה. לא פעם אתם גם משמשים כשגרירינו בעולם המשפט הרחב, וגם על כך שלוחה לכם תודתנו. בני המשפחות – אני בטוחה שאתם גאים מאוד תרומה של יקיריכם ליחידתנו, לצה"ל ולמדינה.

משרתות ומשרתי הפרקליטות הצבאית – את הציווי הערכי שלפיו פועל צה"ל, לא קבעו המשפטנים. קבעו אותו ראשוני הלוחמים של המדינה שבדרך. כבר בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, כתב יצחק שדה: "אנחנו בעד פגישה עם האויב פנים-אל-פנים [...] אנחנו בעד רדיפה אחרי השונא והמלחמה בו עד חורמה. אבל אנחנו נגד רצח. אנחנו נגד התנפלויות על עוברי-דרכים[...]. לא התנפלות שפלה על בלתי מוגנים היא הנשק שלנו, לא שפיכות דמים – המטרה שלנו."

יצחק שדה לא היה משפטן, הוא היה מנהיג צבאי, ולוחם עשוי ללא חת. ודווקא כמנהיג צבאי, הוא ראה חובה להבהיר כי השימוש בכוח לעולם ייעשה רק לתכלית ראויה, ולא לצורך התעללות או גרימת נזק סתמית. יצחק שדה לא ראה זאת כעול, אלא כאחד הרכיבים בניצחון הצבאי עצמו.

המלחמה הזו  היא מלחמת אין-ברירה, המלחמה הקיומית של הדור שלנו, מלחמה על זכותנו לחיות פה בשלום ובבטחה. אנחנו ננצח במלחמה הזו – אין לי ספק; ואנחנו ננצח, בראש ובראשונה בזכות רוח הלחימה של אנשינו בחזית. השמירה על טוהר הנשק, והשמירה על שלטון החוק – לא רק שאינן עומדות בסתירה לרוח הלחימה, אלא הן משלימות אותה.

לפני סיום, אודה לכל מי שעמלו על הכנת הטקס הזה. לענף הארגון וכוח האדם בראשותה של סגן־אלוף סיוון מלכה; לתחום החדשנות וניהול הידע שעמל גם על שידור הטקס; לסרן אהרון סימפסון-גרוסמן, שנשא את דבר המצטיינים; וכמובן, לסרן נל אליהו, שהנחתה את הטקס בחן רב.

תודה מיוחדת לסגני – אלוף־משנה גל עשהאל – שותפי לניהול היחידה, הניצב לצידי ומסייע לי במקצועיות ובמסירות, וזהו הטקס הראשון אותו הוביל. גל, תודה על כל שעשית, ותודה על כל מה שעוד תעשה עבור כל משרתי היחידה.

את דבריי אבקש לחתום במספר מילים, לזכרם של החללים הרבים במלחמה.

ברשימה קצרה שכתבה המשוררת זלדה היא תיארה את חייו של ילד ירושלמי, שהתעוור מנפל של פצצה, ולימים נפטר מתאונה. בפסקה האחרונה לרשימה, תיארה זלדה את האובדן, דווקא מנקודת המבט של חבריו של הילד – וכך כתבה: "חרישיים ישבו חבריו ימים רבים. עתה נעלם מהם כל רמז מהעולם ההוא, מעולם הצבעים הקורנים. בימי סער, עת תהום הרוח בקולות זועמים, ובלילות קיץ שקטים ושקופים, יש וישתתקו חבריו, יטו ראשיהם,  יקמטו מצחותיהם, כמתאמצים להקשיב לקול הילד המנגן".

שמה של הרשימה הוא "במחשכים;" אבל כותרת מתאימה לא פחות, היא השורה הראשונה לרשימה – "כמה גדול הכאב בעולם." לצערי, אנו נוכחים יום-יום לדעת, כי כל אחד שהולך מאיתנו, משאיר אחריו מעגלים רבים כל-כך של עצב ושל שכול. המשפחות, החברים, המפקדים, ולמעשה – העם כולו – כואבים ומבכים יחד את לכתם של טובי בנינו ובנותינו.

חברות וחברים, נייחל שקורבנם העצום של החללים, לא היה לשווא. לשנה הבאה אבקש לאחל, יחד עם כולכם כאן, לניצחונו של צה"ל על אויביו, ולשיבתם של כל החטופות והחטופים לביתם.

תודה לכולכם.