הדרך החדשה של הלום הקרב ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים

"עם הורים ניצולי שואה, חונכנו לאהבת הארץ כבר מילדות", כך פותח אלימלך (אלי) קנה את השיחה בינינו. הוא נולד בשנת 1954 וגדל עם הוריו ועם אחיו שמואל, שהיה גדול ממנו בשנתיים. כשהגיע הזמן, הוא התגייס כצנחן לגדוד 890, וזמן קצר לאחר שסיים את קורס המ"כים פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא נשלח עם חבריו לשדה הקרב. 

"השאיפה תמיד הייתה לתרום למדינה כמה שאפשר, במקסימום", מסביר אלי, "והרגשתי שאוכל לעשות זאת בחטיבת הצנחנים". אחיו העדיף דווקא להתגייס לחיל השריון: "שמואל תמיד אמר - 'אני בשריון לטוב ולרע, ורק לשם אתגייס' - ואכן כך קרה".

"השאיפה הייתה לתרום כמה שיותר". אלי, כלוחם בחטיבת הצנחנים

"כשהתחילה המלחמה ופתחו את קו המים בסיני, אחי, ששירת בחטיבה 14 של השריון, היה מהראשונים שעצרו את כוחות המצרים שפלשו", מספר אלי, "מאוחר יותר נודע לי שביום החמישי למלחמה, בדרכם לכבוש מחדש את הציר, הטנק של שמואל וחבריו נפגע מטיל. כולם נהרגו".

באותו זמן, אלי לחם לא רחוק מאחיו, בקרב 'החווה הסינית': "ביום השני למלחמה הטיסו אותנו לסיני, שם חטפנו הפגזות נוראיות מהמטוסים המצריים. כשנחתנו הלכנו מעט ברגל, ונתקלנו באש תופת - וזה היה הכאוס הראשון".

"אני בשריון לטוב ולרע". שמואל קנה ז"ל

תחילה, עסק אלי בסיוע ובאבטחה של מספר חובשים, אך בתוך הבלאגן של הקרב דרכם התפצלה: "מצאתי את עצמי לבד לגמרי מול אש התופת. רצתי לכיוונה, צועק לקבלת חילוץ או סיוע מינימלי, כשפתאום שמעתי קול מוכר". משה פאוסטר, אחד מחבריו של אלי, הסביר לו שהם קרובים מאוד לעמדות המצריות ושיש לחפור שוחה. אלי עשה כפי שביקש חברו, אך זמן קצר לאחר מכן, בעת שנורו עליהם כדורים וטילים, משה נהרג.

תחת האש המשיך אלי להילחם כל העת. "בשלב מסוים אחד ממפקדי המחלקות החל להסוות את הגזרה בעזרת רימוני עשן, ומתוך העשן ראיתי שהכוחות המצרים, ששמו לב שאנחנו נמצאים במצוקה, החלו להסתער לעברנו", הוא משחזר, "הנשק שלי כבר לא פעל - היו בו מעצורים בגלל החול המדברי, אז לקחתי נשק של אחד ההרוגים שהיה לידי והמשכתי לירות".

כשאלי וחבריו לנשק נשארו בודדים במערכה, הם החלו לסגת אחורה. "רצנו בזיגזגים ואיכשהו ניצלנו. כשהגעתי למחנה הבחנתי בגבעה של פצועים, וראיתי חלק גדול מהחבר'ה שהכרתי מוטלים ללא רוח חיים", הוא נזכר בעצב.

כשהחילוץ הסתיים, הדבר הראשון שביקש אלי הוא למצוא מקום להתנקות - פיזית ונפשית, ולהתרענן מעט: "מצאתי מקלחת ושטפתי את עצמי בלי סוף, וכשיצאתי משם, פגשתי שני שריונרים שחזרו מאחד הקרבות, ושאלתי אותם אם הם מכירים את שמואל".

אלי לא הזכיר בפני השריונרים שזהו אחיו: "תחילה הם תיארו לי אותו - בלונדיני עם עיניים כחולות, ולאחר מכן סיפרו שנהרג שבוע לפני. ברגע הזה קיבלתי את המכה השנייה, ולא ידעתי איך אתאושש ממנה". אלי חזר הביתה ובמשך כחודש וחצי לא סיפר להוריו, שעוד שמרו על ניצוץ של תקווה, על כך שבנם הבכור נהרג. את הבשורה המרה הם קיבלו בהמשך, מנציג הצבא.

בעקבות החוויות הקשות שעבר אלי, הוא התאשפז בסוף המלחמה לתקופה של כחצי שנה בבית החולים 'רמב"ם', לאחר שאובחן בפוסט טראומה: "בתור חייל אתה מתאמן, אבל אף אחד לא יודע מה זה כשפתאום יורים עליך, מסתערים עליך או נופלים עליך פגזים ללא סוף. אחרי כל זה, כשגם אחי לא חזר, אי אפשר לצאת אותו דבר".

למרות הכל, אלי לא ויתר. לאחר האשפוז, ובתום תקופה מאתגרת, החליט לעשות צעד נועז ולהתגייס לשירות קבע כרס"פ בגדוד 903 של הנח"ל. יום אחד, במקרה, כשחזר באוטובוס מאחת הפעילויות של הגדוד, הוא פגש את רויטל, מי שלימים הפכה לאשתו: "היא הייתה האור בקצה המנהרה, ועזרה מאוד גם להורים שלי וגם לי לראות אופטימיות. בשלב שהילדים נולדו שמחתי שההורים שלי ראו שדור ההמשך מתקיים למרות הכל".

"אמרתי לעצמי - 'אני קיים בשביל לתת מענה להורים ששרדו את השואה, ואני פה למרות כל המצוקות'. הדבר הגדול מבחינתי זה שהמשכתי, התחתנתי, והבאתי דור חדש בשמחה", הוא מתגאה.

"היא הייתה האור בקצה המנהרה". אלי קנה ואשתו 

לאחר שירות הקבע, אלי אף המשיך להתייצב לדגל. "שירתי במילואים עד גיל 48", הוא משתף, "אני מאוד קשור לצה"ל עד היום, ומרגיש שהחיבור ביני ובין הצבא חייב להימשך, אם לא במילואים, אז באופן אחר".

לתקופה מצומצמת עבד אלי באזרחות, ולפני 12 שנים החליט לצאת לפנסיה מוקדמת, בין היתר כיוון שחש שהפצעים שהותירה בו המלחמה טרם הגלידו. אז החל גם בתחביב שהפיח בו רוח חדשה: "מספר פעמים בכל שבוע אני יוצא לטייל. אני אוהב לטפס בהרים, לראות נופים ובעלי חיים, ולפגוש אנשים מעניינים".

"התחלתי את הטיולים לפני כעשור באופן עצמאי. לפעמים אתה לא מוצא את עצמך, ולמרות שאתה חי בסביבה טובה עם משפחה - אין רוגע ואין מנוחה, והדחפים פועלים", מהרהר אלי, "בהתחלה הקבע היה הפתרון, ועכשיו התאהבתי בטבע, שגיליתי כמקום פורקן נהדר. כך אני פועל, ואחרי כמה ימים בטבע אני מרגיש נחת".

אלי מטייל בכל רחבי הארץ - במדבר יהודה, בצפון ובערבה, אך האזור האהוב עליו הוא הרי ירושלים. יש לו סיפורים רבים על מפגשים מיוחדים עם אנשים, כמו הפעם ההיא שהכיר כומר ממנזר בלטרון: "נפגשנו כשהוא ירד מהמנזר והתחלנו לדבר. הוא התחיל לספר לי על עצמו - שהוא הגיע מקהילה אמריקאית ובשלב מסוים הפך לדתי, ואז הוא הזמין אותי לכנסייה עם אשתי, שם הוא ערך לנו קבלת פנים יפהפייה".

"אין לנו ארץ אחרת וצריך להמשיך לאהוב אותה, ואני שלם עם מה שעברתי. כששואלים אותי האם הייתי משנה משהו בדרך שלי - זו התשובה שאני עונה", מרצין אלי, שלקח חלק בערב ההוקרה לנפגעי חיל הרגלים והצנחנים, שנועד להודות לחיילים כמו אלי על האומץ ועל הנחישות שהפגינו, לצד ההקרבה שלהם למען אזרחי מדינת ישראל, מיום הקמתה ועד היום.