כך נראים הגיבורים של היום

מאז קום המדינה קיימים סיפורי מורשת קרב (מור"קים). הם רבים ומגוונים, ומציגים סיטואציות אמיתיות בהן לחמו בגבורה חיילים למען הגנת המדינה. מלש"בים, שלא חוו אירועים דומים ושומעים את אותם הסיפורים לעתים מתקשים להרגיש חיבור ולהבין את הערכים על פיהם פעלו הלוחמים.

כדי להנגיש להם את המור"קים, מעביר סרן (מיל') יעקב שה-לבן לחיילים העתידיים את הסיפורים בצורה קצת שונה, כחלק מ"יום בעקבות לוחמים" המתרחש מדי שנה בהשתתפות כ-30,000 תלמידים מרחבי הארץ. את האירוע מוביל האגף ביטחוני-חברתי במשרד הביטחון, יחד עם זרוע היבשה, ובשיתוף עם "עוצבת הבשן" וחטמ"ר 474.

בכל שנה מתקיימים כחלק ממנו מעגלי שיח עם לוחמים, מורשות קרב באתרי מורשת שונים, מיצגי חילות מגוונים ותצוגת אש מרשימה. מטרת האירוע היא לחשוף את התלמידים למגוון אפשרויות שיבוץ, לעודד גיוס לתפקידי לוחמה ולהכווינם לשירות משמעותי.

אז מה בכלל גרם ליעקב להתחיל בהרצאות? "מ'צוק איתן' היו כמה נקודות שגרמו לי להרגיש חיבור חזק למורשת, וכשהשתחררתי התחלתי לעסוק בהסברה, שם הבנתי כמה חשוב להתעסק בעידוד גיוס ובמורשת קרב", הוא מספר. "לפני כשנתיים פנו אליי בבקשה שאצטרף ל'יום בעקבות לוחמים'. פה הרגשתי שיש לי מה לתת - שאוכל להפוך את המור"קים לרלוונטיים ולהראות למלש"בים את העוצמה של החיבור ללוחמי העבר".

"התחנה שאני מוביל עוסקת בחטיבת השריון 188, בה שירתי", משתף יעקב ופותח בסיפורו הראשון מתוך שלושה: "במלחמת יום הכיפורים החטיבה הגנה על הגבול הדרומי וספגה את המכה הראשונה. לאחר 24 שעות, שרשרת הפיקוד כולה נפלה והחטיבה נמחקה, אך החבר'ה הצעירים המשיכו להילחם - אחד מהם, שפיקד בהתחלה על שלושה טנקים, הפך להיות מפקד על 14 טנקים, ואחרים לקחו את המושכות לידיים לאחר שהמפקד שלהם נפגע, אך הטנק נשאר כשיר ללחימה".

"אני לוקח מהסיפורים הללו את רוח הלחימה והתושייה של הלוחמים הצעירים", הוא מוסיף, "זה מיוחד בעיניי שהם קיבלו על עצמם את האחריות ובנחישות המשיכו להילחם".

בסוף, כשיעקב שואל את המלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון) מה דעתם על המור"קים זו התשובה בה הוא נתקל: "חלקם עונים שאלו סיפורים חשובים, אך יש כאלה שאומרים שזה משעמם ולא רלוונטי אליהם - אז אני מספר להם את המור"ק של מי שהיה חייל שלי ונלחם ב'צוק איתן', בקרב בסג'עייה".

אותו לוחם, שמבקש להשאיר באילום שם, היה בצוות הטנק של יעקב כשהיה מפקד פלוגת מסלול. כשסיים את ההכשרה, הוא עלה לאחד הגדודים, ולחם במבצע "צוק איתן". "הוא לחם בטנק בסג'עייה כשהמפקד שלו נפגע", משחזר יעקב. "בזמן שפינה את מפקדו וחיכה שיגיע מחליף, הוא שמע קולות בקשר, שבהסתכלות לאחור היו מאסון הנגמ"ש המוכר. על דעת עצמו הוא החליט לתפוס פיקוד על הטנק ולהמשיך להילחם".

"המפקד שלו, ומפקדים נוספים שנכחו באירוע ודיברו איתי לאחר מכן, סיפרו לי את האפקט המנטלי העצום שהיה לאירוע הזה עליהם - כשאתה נמצא במלחמה אתה במשבר וקצת מאבד את הביטחון, ופתאום כשהוא צץ הם הבינו מי מפקד על הטנק, ושאמנם הם בסיטואציה מורכבת, אבל אם אלה האנשים שאיתם - הם יהיו בסדר. הוא השרה ביטחון נוסף, וקיבל על כך את צל"ש הרמטכ"ל".

"כשאתה שומע את הסיפורים מפעם זה נשמע רחוק ממך, אבל באמצעות הסיפור הזה אתה מבין שהחייל בקצה זה אותו חייל, שמתמודד עם אותה דילמה, והוא צריך לקבל החלטה", מסביר יעקב ומוסיף כי בשיחתו עם החייל לאחר המבצע, הוא אמר לו משפט שתפס אותו: "החיילים של פעם הם החיילים של היום, והם יעשו מה שיידרש".

"בשיחה הוא אמר לי: 'תמיד הייתי שומע מור"קים וחושב שאלו חבר'ה מדהימים ושזה רחוק ממני, אך באותו רגע אני מבין שזה אני, ועכשיו אני צריך לפעול - אני אותו חייל וזו אותה הסיטואציה, אז הערכים הם אותם ערכים', את זה אני אומר למלש"בים", הוא מדגיש.

לקבוצות שמבקשות לשמוע, יעקב משתף אף את הסיפור האישי שלו ממבצע "צוק איתן": "הייתי אז קצין אג"ם בגדוד 'סער'. יום לפני הכניסה לעזה חבר טוב שלי נהרג, וביום הכניסה נהרג אחד נוסף. זו הייתה מכה קשה ונכנסתי למבצע עם הרבה מטען נפשי".

"בלילה הראשון שלי בעזה הייתי עם ראש מחוץ לטנק, מוקף בניינים", הוא משחזר, "כשתלמידים שואלים אותי אני חושב איך אפשר להתמודד עם זה, התשובה שלי היא ההבנה שנכון, זה מפחיד פחד מוות, אבל בסוף יש אנשים שעשו את זה לפניי והצליחו להתגבר על הפחד - זה אומר שגם אני יכול".

את התחנה יעקב מסיים בסיפור החביב עליו ביותר: "בצוק איתן, כשיצאנו מעזה, החלטנו לעשות מקלחת מגבונים, היינו כמעט שבועיים בלי מקלחת, בחום של הקיץ. כל מה שרציתי לעשות הוא להחליף תחתונים, כשפתאום הגיעה משאית עם תרומות. בין הקופסאות מצאתי שקית תחתונים, עליה הייתה מדבקה עם סמל החטיבה 188 והכיתוב: 'ללוחמי חטיבה 188, בחיבוק אוהב, מלוחמי החטיבה במלחמת יום כיפור, 1973'."

"אני מסביר למלש"בים שיש שתי דרכים להסתכל על השקית - בן אדם שלא מחובר להיסטוריה ולמורשת שלו יתעניין בפרטים שוליים על התחתונים, אבל בן אדם שיודע שהוא חלק ממשהו, ומה המורשת שלו - ירגיש שיש מי שמבין מה הוא עובר", מתרגש יעקב, "אני חווה צמרמורת כל פעם שאני מספר את זה - זה נתן לי חיזוק מדהים".

"כאב לי לראות חוסר כבוד של צעירים כלפי המור"קים, אבל הבנתי את האתגר שלהם להתחבר לזה", מסכם יעקב, "לכן אני עושה את זה. אני מאוד נהנה והם יוצאים עם ההבנה שיש פה שרשרת של דורות - משהו שממשיך ושהם צריכים לפעול לפי הערכים והכלים בהם השתמשו הגיבורים בסיפורים".