100 שעות על האמר בלב מדבר עם היחידה הנעלמת

פק"ל הקפה המבעבע מסמל את הערב שיורד על אחד מהמצוקים במדבר יהודה. מזוודה שחורה יוצאת מתא המטען של רכב "הסופה" ועושה את דרכה לכיווני כשבתוכה אמצעי ראיית לילה (אמר"ל) מתקדם. 

תוך כדי דקלום הוראות הבטיחות, מפקד המסלול מרכיב לי את המשקפת המיוחדת על הקסדה. "זהו, מעכשיו אתה יכול לראות רק בירוק ושחור - אחרת לא רואים כלום", הוא מלמל לעברי.

"למה צריך אמר"ל? אנחנו נוסעים עם אורות, לא?", שאלתי בתמימות, ומפקדי סגל המסלול החלו לגחך: "אתה יודע מה אומרים על היחידה שלנו? 'רואים ואינם נראים, שומעים ואינם נשמעים'". באותו הרגע הבנתי - שיירת ההאמרים בה אחצה את המדבר הלילה מוחשכת לגמרי, כך לא יוכלו לזהות אותם בחסות החשיכה. 

כשאני חוגר את עצמי בהאמר המוביל, מתקבלת הפקודה בקשר: 'הנעה אחידה' והמפקד משלים לי את התמונה המלאה: "המטרה שהשיירה תהיה כמה שיותר צמודה. איפה שהרכב הראשון עובר - שם כולם יעברו. שומרים על אחידות בנהיגה, כל הרכב מושחר ואין גורמי אור - הכול כדי שלא יזהו אותנו ואת היכולות שלנו מרחוק".

"הותקלנו, מחבלים יורים על גלגלי הרכב"

הצטרפתי ליממה אחת בלבד מתוך חמישה ימים של נהיגה ללא הפסקה בתרגיל המסכם של היחידה. להשלמת החוויה, כך מספר לי אחד מהיושבים בהאמר, הם הפקידו את הטלפונים והשעונים - ונשארו בחוסר ודאות מוחלט, רק הם והמדבר: "אנחנו תלויים בצוות שלנו בכל דבר. מספיק שאחד יעשה טעות על דוושת הגז - ונסכן את עצמנו".

השעה כבר כמעט 11 בלילה, ובכל פעם שאני מוריד את האמר"ל מהעיניים אני שוכח לשנייה שישנם עוד צבעים מעבר לירוק והשחור. אבל בלעדיהם לא ניתן לראות את הנוף המרהיב - מפסגות ההרים לוואדיות - כשכולם חולפים על פניי במהירות עצומה. שיירת המסלול שומרת על קצב גבוה ועל מרווחים שווים. "גלגל אחר גלגל", לדבריהם. 

"זו מיומנות שלא רוכשים ברגע", מתגאה מ"פ המסלול, סרן אלמוג מרדכי, כשהוא מביט על סגל המפקדים - אותם הכשיר בעצמו כמדריך בלנ"ם צעיר. "בשביל להכשיר את כל הצבא לנהוג בצורה מבצעית, בשדה קרב ובתנאי שטח קשים, כשהמהירות חייבת להיות גבוהה - אתה מוכרח להיות הטוב ביותר".

השעה כמעט 01:00, במהלך נהיגה באחד הנקיקים הצרים - המפקד המוביל עולה על קו הקשר ומכריז: "הותקלנו, מחבלים יורים על גלגלי הרכב". תוך 15 שניות מתפזרת עננת האבק שמשאירה שיירת ההאמרים - ופתאום אני לא רואה אף אחד. עכשיו הם שוכבים ומחפים אחד על השני מסביב לכלי הרכב.

"המדריכים של הבלנ"ם הם קודם כל לוחמים", מצהיר מ"פ המסלול, "לפני שהם מגיעים אלינו הם עוברים טירונות קרבית בבא"ח צנחנים. בעבר הם היו מתמיינים מתוך חטיבת הנח"ל - אבל היום אנחנו מאתרים אותם בעצמנו עוד לפני הגיוס". 

את שילוב התכונות הייחודי אותו מחפשים ביחידה לא תמיד ניתן למצוא אצל לוחם חי"ר ממוצע. היכולת להדריך כלי רכב בנהיגה מבצעית, להכיר אותו על בוריו, ויחד עם אלו גם להיות לוחם חוד - היא נדירה, וצוות בית הספר לניוד מבצעי דואג לסנן בקפידה את המתמיינים. 

"תסתכל על הלוחמים שנוסעים שם", המ"פ מצביע על פסגת ההר הסמוכה, אותה חוצה שיירת כלי רכב במהירות עצומה שכמעט פספסתי, "יש להם אחריות גדולה על כל מי שנוסע איתם - אני חייב לסמוך על כל אחד ואחד מהם בעיניים עצומות".

"איפה שהכביש נגמר - אנחנו מתחילים"

בסיום של נסיעה בעלייה תלולה - הלוחמים נערכים לעצירה על הצוק. רגע אחרי שדוממו את המנועים (באחידות, כמובן) הם עוצרים להפוגה קלה מול גבול ירדן וים המלח, שנגלים מבעד לעדשת האמר"ל. "את המקום הזה רק אנחנו מכירים", מסביר לי מילואימניק של היחידה, שהשתחרר לפני כמה שנים, אבל מקפיד לחזור לעיתים תכופות - ואפשר להבין למה.

הבלנ"ם עובד עם כל סוגי כלי הרכב ובכל הגזרות - ממרומי הר החרמון ועד למדבר פארן והרי אילת. כשהנוף המרהיב מאחורינו, חניכי המסכם מספרים לי בהתלהבות על שבוע "דרום-צפון" בהכשרה: בו יוצאים מבסיס האם בצאלים ונוסעים עד החרמון, ובחזרה להרי אילת - רק דרך השטח. "איפה שהכביש נגמר - אנחנו מתחילים", משפט לי אחד מהם.

"בוץ בנעליים, אבק על הפנים ועשן של מדורה בעיניים"

כמה רגעים לפני האור הראשון, אנחנו מגיעים אל מצודה נטושה מתקופת המנדט הבריטי, "רוג'ום-א-נקה" שמה - שם אנחנו הולכים להעביר את שעות הבוקר ולצבור כוחות ליום הבא. רגע אחרי פריסת שקי השינה קוראים לי מקצה המצודה. רס"פ היחידה הכין מרק ירקות חם והדליק לקראת הגעתנו מדורה - אחרי לילה קשה, בקור של 5 מעלות, לא יכולתי לבקש סיכום טוב יותר ליום שלי. 

ליד המדורה אני מרגיש צורך לשאול: 'איך אתה מסבירים לאנשים מה אתם עושים כאן?' וסרן מרדכי חושב לרגע ומשיב: "עד שבן אדם לא מגיע אלינו, הוא לא מצליח להבין מה קורה כאן - ומחפשים פה אנשים מאוד ספציפיים: מדריכים בנשמה, כאלה שממש לא מפחדים מבוץ בנעליים, אבק על הפנים ועשן של מדורה בעיניים".