"באותו רגע אין זמן לחשוב, אני מוציא רימון וזורק. ואז יש שקט"

במשך חודש שלם הם חיו ברמאללה, מכתרים את המוקטעה של ערפאת, וחוסמים את יציאתו ויציאת המבוקשים הרבים במבנה. לפני מספר שבועות, 20 שנה אחרי, הם עלו לאותו קו היסטורי, אל הגזרה שנשארה חמה מאז ועד היום.

"לא היו אז שו"ב או משואה" (מערכת טכנולוגית שמסייעת למפקדים לקבל החלטות בשדה הקרב - י.מ), משתף אל"ם יצחק בן בשט, מח"ט 11, בנאומו בערב מורשת חטיבת המילואים של אגוז, "אבל הייתה לנו רוח לחימה ותחושת מחויבות אדירה. אותה התחושה שהייתה אז ללוחמי הפלמ"ח ומלווה אותנו עד היום".

לקראת העלייה שוב לקו באיו"ש, קפצו מפקדי החטיבה על ההזדמנות והחליטו לקיים בבא"פ לכיש ערב מיוחד בסימן 20 שנה ל'חומת מגן'. הגיעו לשם כל חיילי החטיבה - מלוחמים שחוו על בשרם את המבצע ועד למילואימניקים שזה עתה השתחררו ובאו לשמוע אודות מורשתם.

במהלך הערב הם שיתפו אינספור סיפורים מהמבצע - קראו קטעים, הציגו סרטים, שרו שירים וקיימו פאנל לוחמים. אך סיפור אחד חזר על עצמו מספר פעמים ותפס את הקשב שלי במיוחד - הקרב על המוקטעה.

"אחרי חודש שלם בשטח סוף סוף יצאנו הביתה לחגוג את ליל הסדר עם המשפחה", נזכר סמ"ר (במיל') עטר חדד, לוחם באגוז, ברגעים שלפני היציאה למבצע, "אבל החגיגות היו מאוד קצרות - ובשש בבוקר ביום שלמחרת כבר הוקפצנו בחזרה ליחידה".

'מרץ השחור', כך כונתה התקופה הקשה שלפני 'חומת מגן' - כשהאינתיפאדה השנייה הייתה בשיאה. בערב ליל הסדר כבר הבינו כולם לאן נושבות הרוחות, לאחר שהפיגוע במלון 'פארק' בנתניה גדע באכזריות את חיי 30 ישראלים שבאו לחגוג.

"עלינו על ציוד ויצאנו לכיוון המוקטעה שברמאללה", משתף סמ"ר (במיל') חדד, "התחלנו תנועה רגלית ענקית והובלנו את המשימה, כשלצדנו לוחמי גולני, צנחנים ועוד כוחות רבים". 

ככל שהתקדמו הלוחמים אל המטרה, כך מספר העננים מעל ראשם גדל והטמפרטורות החלו לצנוח. ערפל כבד עטף אותם וטווח הראייה עמד על מטרים ספורים בלבד. "בכל רגע היה שינוי בתוכניות. בקושי יכולנו לראות את האויב, אלא רק לשמוע את הכדורים ששרקו מכל כיוון". 

הם מגיעים לרמאללה ומגלים אינספור מחבלים שרק חיכו לבואם. ההיתקלויות לא פוסקות והקרבות קשים, עד שמגיחה מכונית לבנה ונשמעת צעקה: "זה אמבולנס, לא לירות"! הירי נפסק והרכב נעצר מטרים ספורים מהלוחמים. לפתע קופצים ממנו ארבעה חמושים והירי מתחדש מיד.

"בתוך כל זה מישהו מהצוות שם לב שמגיע ירי גם מלמעלה", מסביר סמ"ר (במיל') חדד, "הסתכלנו על הבניינים הסמוכים ומרוב ערפל לא יכולנו לראות אפילו את גג המבנה. לא זיהינו את מקור הירי, רק ידענו שכדורים נוחתים על הכוחות שלנו מכיוון השמיים".

ניתנת הפקודה לפרוץ למבנה והלוחמים מטפסים את גרמי המדרגות. במרפסת אחת הקומות העליונות אורב מחבל חמוש, ויורה עליהם צרורות כדורים שפוצעים כמה לוחמים. 

"אני מחליט להיכנס למרפסת. אני רץ פנימה, שובר חזק ימינה ומסתתר מאחורי עמוד. באותו רגע המרחק ביני לבין המחבל הוא לא יותר משני מטרים. אני ממתין בשקט לרגע הנכון, מזהה אותו, מכוון אליו את הנשק, לוחץ על ההדק ופתאום, כנראה מרוב הקור - מעצור בנשק".

"המחבל קולט אותי, יורה לעברי צרור - ואני עף אחורה. באותו הרגע אין לי זמן לחשוב, אני מיד מוציא רימון וזורק. ואז יש שקט".

סמ"ר (במיל') חדד מתפעל את המעצור ומצטרף לשאר הלוחמים. הם סורקים את המבנה ומוודאים שהשטח אכן נקי, ומהר מאוד הם מבחינים בגרם מדרגות אחד נוסף ומחליטים לבדוק גם אותו. "פומרנץ המפק"ץ שלנו עולה ראשון. פתאום מגיע צרור מלמעלה והוא נופל. אני מיד יורה לכיוון המחבל והורג אותו".

כמה דקות אחר כך נקבע מותו של סגן בעז פומרנץ ז"ל, וסמ"ר (במיל') חדד, שהיה סמל הצוות, תפס את מקומו בתור המפקד. "אף פעם לא חשבתי שאצטרך להיכנס לנעליים של פומרנץ, וגם כשהיום הזה הגיע לא האמנתי שאני יכול למלא את מקומו. הוא היה אדם מיוחד במינו - אופטימי, חייכן, מפקד טוב בעיקר חבר מדהים. אני חושב שעד שלא יצאנו מרמאללה אף אחד מאיתנו לא הצליח לעכל שאיבדנו אותו".

"כשתפסתי את הפיקוד עשיתי את זה בצורה אוטומטית מתוקף התפקיד ולא עצרתי לרגע לחשוב מה זה אומר. אחרי האירוע, כששהינו במוקטעה, ללוחמים היה נורא קשה לדבר עליו. להתייחס למישהו שהיה בשר מבשרנו בזמן עבר זה דבר בלתי נתפס. גם היום, 20 שנה אחרי, אני לא בטוח שבאמת הצלחנו לעכל את כל מה שקרה שם".

ביום שלמחרת יצאה המחלקה אל הלוויה ומיד לאחר מכן חזרה למוקטעה. שבועות שלמים הם היו שם בלי חשמל או מים זורמים, ורק חודש ארוך לאחר מכן שבו הביתה.

סמ"ר (במיל') חדד קיבל צל"ש ממפקד חטיבת גולני על לחימתו בחומת מגן - על נטילת הפיקוד על הצוות לאחר נפילתו של בעז פומרנץ ז"ל, על חתירתו למגע והורדת המחבלים. 

"השבוע תסיימו את ההכנות ותעלו לקו", מסכם המח"ט בן בשט את נאומו בערב המורשת, "אנו זוכרים את העבר, מתכוננים ופועלים בהווה ונחושים ונכונים לכל מה שצופן לנו העתיד. תגנו על הבית, אני בטוח בהצלחתכם".