הרס"ר האגדי של זרוע הים משתחרר אחרי 29 שנים

כבר בטיול השנתי של כיתה ד' לחיפה, החליט אילן אטיאס - "כשאגדל אהיה לוחם בספינה". האהבה לים והרצון לשרת בקרבתו לא דעכו, ובשנת 1991 הוא עלה על מדי זרוע הים, ונכנס לראשונה כטירון בשערי הבה"ד. 

לאחר הטירונות, לימודי י"ג בביה"ס ללימודי ים במכמורת וקורס חשמל - שובץ סוף-סוף במקום עליו חלם שנים, סט"יל סער 4.5 - אח"י עליה. "השנים האלה בסדיר היו לא פשוטות  - גיליתי שאני פלאטי, כלומר נוטה למחלת ים בהפלגות, והיה קשה להתרגל לתנודות הספינה", משתף אילן שלושה עשורים אחרי, "אבל האווירה בין הלוחמים הייתה משהו מיוחד - הרי באותה תקופה לא היו טלפונים, ואם היינו בבסיס 28 יום, אז חודש לא דיברנו עם המשפחה והיינו רק אנחנו - הצוות". 

את אשתו, עינת, הוא הכיר בבסיס ממש לקראת סוף שירות החובה, "מסתבר שההורים שלנו גרו במרחק של 200 מטר זה מזה בקריית שמונה, אבל היינו צריכים להתגייס, ולנסוע עד חיפה כדי למצוא אחד את השניה", הוא מספר בחיוך.

ב-95' כבר גזר חוגר, אבל בציפייה שממש עוד רגע הוא כבר חוזר לשרת בקבע, וארבעה חודשים לאחר מכן, כשכל המסמכים נחתמו, הוא הפך להיות רס"ר על סער 4.5, "זה לא נחשב שהשתחררתי, תקופת האזרחות הקצרה הזו סוג של מתבטלת בשלושים השנים שביליתי בצבא", הוא צוחק.

הוא נישא לעינת והתיישב איתה בעיר הולדתם - קריית שמונה. כמו בבית של ההורים שלו, גם את חמשת ילדיו הוא חינך לאהבת המולדת, והפעם גם לאהבה לים. "כשהבן הראשון שלי, ירין, היה בן כמה חודשים, הייתה לנו הפלגת משפחות בסטי"ל (ספינת טילים) ששירתי בה ולקחתי אותו על הידיים שלי, איתי אל הים", נזכר אילן. 

"ביום בו הוא קיבל את דרגות הסמ"ר, הייתה בדבורה שלו הפלגת משפחות - עליתי איתו לאונייה, הענקתי לו יחד עם המפקד שלו את הדרגות ומן הסתם התרגשתי מאוד. זה מחזיר אחורה, כשהיינו על אח"י גאולה וירין היה רק בן כמה חודשים בידיים שלי, ועכשיו פתאום הוא עומד פה בזכות עצמו, מקבל דרגות. זו סגירת מעגל מאוד משמעותית בשבילי", קולו קצת חנוק בחלק הזה של הסיפור, וההתרגשות ברורה לי.

מחר, יעלה אילן לטקס פרידה מהתפקידים הרבים שמילא בזרוע לאורך השנים, מדורות על גבי דורות של טירונים וחיילים אותם חינך לאורך השנים, ויחזור הביתה. "מה הלאה? אני רוצה להיות עם המשפחה שלי הרבה, להתחיל ללמוד לתואר שני במשאבי אנוש, להמשיך להתעסק באנשים, למצוא איפה לתת עוד - פשוט במקום קצת אחר", קולו מתמלא בציפייה.

"בסוף, הדבר שעושה את התפקיד זה האנשים שאיתך - ומהם אני לא באמת נפרד", אילן חולק את מחשבותיו לקראת סוף שירותו, "אני רוצה להגיד תודה מיוחדת למספר אנשים שליוו אותי תמיד: לנגדי המשמעת האחרים בבה"ד שיחד הצבנו רף גבוה, לאל"ם נדב תורג'מן, ראש מספן כוח אדם ומפקד הבה"ד לשעבר, איש משכמו ומעלה שאני מוקיר לו תודה מיוחדת. לסא"ל מורן בלחנס, סגנית מפקד הבה"ד, שתמיד עזרה להתגבר על קשיים ואתגרים, ולכל אנשי המטה שלפעמים מתייגים אותם כ'שקופים', אבל הם עושים את העבודה שלהם באופן מרשים יום-יום מאחורי הקלעים".

רגע לפני שהוא פושט את המדים בפעם האחרונה, הוא מסיים את שיחתנו במשפט הבא: "אני עוזב את הבסיס בראש מורם, חוזר הביתה למשפחה שלי - מלא ציפייה להתחיל את החיים באזרחות, ללמוד תואר שני ולהשקיע את הזמן שלי בדברים קצת אחרים".

הרצון לתרום כמה שיותר, קיבל משמעות גדולה יותר עם הכניסה לתפקיד החדש שלו כרס"ר הבט"ש בבה"ד: "רגע לפני כל השבעה הייתי אומר לטירונים משפט אחד: 'אתם עולים עכשיו לרחבת המסדרים להישבע על התנ"ך, כי אין לנו ארץ אחרת - וזה תורכם להגן על הבית', הם היו עולים עם עיניים נוצצות וצועקים בכל הכוח את השבועה".

אבל הטירונים הנלהבים הם גם לוחמים, ובתקופת שירותו, אילן לקח חלק לא פעם בשגרה מבצעית מורכבת: עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, הוא עלה הביתה לקריית שמונה לפנות את משפחתו דרומה, ומיד חזר לבסיס. "במהלך היום לא הייתה אפשר לצאת מהאזור המוגן. בערב היה יותר רגוע, ואז היינו דואגים לרווחת הלוחמים בחזית ולהמשך ניהול תקין כמה שאפשר של השגרה", הוא מספר.

"הילדים בבית, אז היו לי שניים, מאוד דאגו, הם היו אומרים כל הזמן: 'אבא נמצא איפה שיש קטיושות', אבל הבנתי שאני נמצא איפה שזקוקים לי יותר מכל", הוא מסביר. 

במשך השנים עברו תחתיו דורות של טירונים, שהגנו על הגבול הימי של ישראל בכמה מערכות, וב-10 ביוני 2010 הודיעו לאילן שהוא נכנס לתפקיד רס"ר הבה"ד: "הייתי באוטובוס הביתה כשהתקשרו אליי ופלטתי צעקה מרוב התרגשות - כולם הסתכלו עליי מופתעים - זה היה אחד הרגעים הכי שמחים בחיים שלי. ארבעה ימים אחר כך נכנסתי כבר רשמית לתפקיד". 

"תראי, להיות רס"ר זה תפקיד מאוד אינטנסיבי וחשוב, במיוחד בבסיס של הכשרה", הוא מבהיר. "אתה שער הכניסה של החיילים לצבא. חייל שיסדר את המיטה שלו כל בוקר - יהיה בהכרח חייל טוב יותר, כי תהיה לו משמעת והוא ידע לפתח הרגלים. שאני מתעקש על דברים, זה רק מתוך אהבה ורצון לחנך הכי טוב שאפשר - לא לוותר על אף אחד".

הבן שלו, ירין, המשיך את המורשת המשפחתית והתגייס גם הוא לזרוע הים. "הוא היה סגן מפקד דבורה, השתחרר לא מזמן ועכשיו לומד לתואר ראשון", הגאווה האבהית קורנת מפניו, והוא מוסיף: "לא, לא הייתי עושה לו הנחות על דיגום. לא היה בזה צורך - הוא בא עם חינוך של נגד עוד מהבית".

"ביום בו הוא קיבל את דרגות הסמ"ר, הייתה בדבורה שלו הפלגת משפחות - עליתי איתו לאונייה, הענקתי לו יחד עם המפקד שלו את הדרגות ומן הסתם התרגשתי מאוד. זה מחזיר אחורה, כשהיינו על אח"י גאולה וירין היה רק בן כמה חודשים בידיים שלי, ועכשיו פתאום הוא עומד פה בזכות עצמו, מקבל דרגות. זו סגירת מעגל מאוד משמעותית בשבילי", קולו קצת חנוק בחלק הזה של הסיפור, וההתרגשות ברורה לי.

מחר, יעלה אילן לטקס פרידה מהתפקידים הרבים שמילא בזרוע לאורך השנים, מדורות על גבי דורות של טירונים וחיילים אותם חינך לאורך השנים, ויחזור הביתה. "מה הלאה? אני רוצה להיות עם המשפחה שלי הרבה, להתחיל ללמוד לתואר שני במשאבי אנוש, להמשיך להתעסק באנשים, למצוא איפה לתת עוד - פשוט במקום קצת אחר", קולו מתמלא בציפייה.

"בסוף, הדבר שעושה את התפקיד זה האנשים שאיתך - ומהם אני לא באמת נפרד", אילן חולק את מחשבותיו לקראת סוף שירותו, "אני רוצה להגיד תודה מיוחדת למספר אנשים שליוו אותי תמיד: לנגדי המשמעת האחרים בבה"ד שיחד הצבנו רף גבוה, לאל"ם נדב תורג'מן, ראש מספן כוח אדם ומפקד הבה"ד לשעבר, איש משכמו ומעלה שאני מוקיר לו תודה מיוחדת. לסא"ל מורן בלחנס, סגנית מפקד הבה"ד, שתמיד עזרה להתגבר על קשיים ואתגרים, ולכל אנשי המטה שלפעמים מתייגים אותם כ'שקופים', אבל הם עושים את העבודה שלהם באופן מרשים יום-יום מאחורי הקלעים".

רגע לפני שהוא פושט את המדים בפעם האחרונה, הוא מסיים את שיחתנו במשפט הבא: "אני עוזב את הבסיס בראש מורם, חוזר הביתה למשפחה שלי - מלא ציפייה להתחיל את החיים באזרחות, ללמוד תואר שני ולהשקיע את הזמן שלי בדברים קצת אחרים".