כך נראתה המשלחת שיצאה להביא את אח"י דקר - מעיניי הצוללן

השבוע אנו מציינים את יום האזכרה השנתית לחללי אח"י דקר, שאבדה לפני כ-53 שנים בים התיכון בדרכה לחופי ישראל, וכל 69 אנשי הצוות שהיו עליה נספו.

טרם ההפלגה על הצוללת אח"י דקר לארץ, נשלחו אנשי הצוות לבריטניה, שם היו שותפים לשיפוץ הצוללת, השתלמו והתמקצעו בהכרת מערכותיה, נבחנו בהפעלתה ולקחו חלק בהכנתה לקראת המסע לישראל.

סמל יוסף (ג'וג'ו) פרחי ז"ל, שהיה חלק מצוות הצוללת אח"י דקר, תיעד את אותם חודשים בסדרת מכתבים ששלח למשפחתו בארץ. במכתביו הוא מתאר את שגרת היומיום במשלחת, קשרי החברות שנרקמו בין אנשי הצוות, הבילויים הייחודיים והגעגועים הביתה. דרך המכתבים הללו, ניתן להתחקות אחר חוויותיהם של בני המשלחת בחודשים שקדמו לאסון.

את המסע מתחיל יוסף ב-23 באוגוסט, שנת 1967. אז הגיע לראשונה לעיר הנמל פורטסמות' שבאנגליה, שם שופצה הצוללת. על ההגעה לפורטסמות' כתב יוסף להוריו:

"לאבא, אמא ויודי שלום רב!
סוף סוף הגענו לאנגליה. (אני) מרגיש טוב ומתרגל לאט לאט לחיים החדשים האלה. מזג האוויר נאה מאוד ואפשר בשקט ללכת עם מכנסיים קצרים. האנגלים האלה מצחיקים מאוד ובהזדמנות אספר לכם חוויות. תשמרו את כל הגלויות האלה כדי שנוכל לתלות אותן על הקיר כשאחזור. ד"ש לכולם, ג'וג'ו."

באחד מימיה הראשונים של המשלחת באנגליה, פתחו תושבי פורטסמות' את הנמל וספינותיו לקהל הרחב. צוות אח"י דקר הצטרף בשמחה לחגיגה המקומית. יוסף תיאר זאת במכתבו כך: "כל העיר פורטסמות' הייתה בנמל, וכל החנויות סגורות. שמחה גדולה בכל מקום. עצר אותנו זקן אחד ושאל מאיפה אנחנו, וכשענינו שאנחנו מישראל כל כך התלהב וקרא לכל המשפחה שלו, שהזמינה אותנו אליו הביתה. האנגלים מעריצים מאוד את ישראל, ובייחוד כשאומרים להם 'Israeli Navy'".

יוסף לא מרבה לספר על העבודה בצוללת החדשה. אולם כשלושה שבועות לאחר הגעתו לאנגליה, קיבלו ממנו הוריו מכתב מפורט על קורות בנם מעבר לים. במכתב מתאר יוסף את המגורים והאוכל בבסיס, הבילויים בעיר בזמן החופשי והתאקלמות חברי הצוות בביתם החדש.

המגורים בבסיס הצי הבריטי, כפי שמתאר אותם יוסף, מזכירים במעט חווית שירות בבסיס צה"לי: "לכל אחד מיטה עם מזנון נהדר, ארבע שמיכות צמר לבנות, ארון אישי ומפתח לכל ארון. השירותים פחות או יותר נוחים, אין מקלחת אבל יש אמבטיה, ולזה לא רגילים כל כך".

האוכל, לעומת זאת, מתחיל להימאס במהירות: "(אני) חושב שכשאחזור לארץ יהיו לי בבטן כמה טונות של תפוחי אדמה. השיטה פשוטה: באנגליה אוכלים מבוקר עד ערב צ'יפס, צ'יפס ועוד פעם צ'יפס". דבר אחד אולי כן כדאי לנו לאמץ מהצי הבריטי: "מה שטוב פה, שיש בצהריים גלידה וזה משגע את כולם".

בימי שבת, כשהתאפשר לחברי הצוות לצאת מהבסיס ולבלות, הם כובשים את העיר: "אותנו הישראלים, ISRAELI NAVY, מכירים כולם. בשבת שעברה, למשל, היינו ב-Mecca Dancing, מועדון הריקודים הגדול ביותר בפורטסמות', אותו אנו מבקרים 3 פעמים בשבוע. אף על פי כל הנימוסים שקנינו לעצמנו, מרגישים עלינו שאנו זרים".

חודש לאחר שיוסף וחבריו הגיעו לפורטסמות', הגיעו חגי תשרי והם נאלצו לבלות אותם הרחק מחיק משפחותיהם. הם החליטו לערוך מסיבה גדולה לכבוד ראש השנה: "בערב ראש השנה תערך פה מסיבה לכל החבר'ה שלנו באנגליה, וכרגיל אני מופיע בתור מנחה", מספר יוסף במכתביו. "אמא, אני לא צריך כלום. לא חסר פה". בערב החג עצמו הוא כותב: "אני מקווה שקבלתם את כרטיס הברכה עם סמל הדקר ששלחתי לכם. אם לא, אאחל לכם שנה טובה ומבורכת מג'וג'ו הנמצא באנגליה, מקווה להתראות בקרוב".

יום לאחר מכן סיפר יוסף: "אתמול, יום חמישי ראש השנה תשכ"ח, ערכנו פה מסיבה שעוד לא נראתה כמוה הרבה זמן (כך אמרו הוותיקים). כוכב הערב כרגיל הייתי אני. את מחיאות הכפיים אי אפשר לתאר. הקהל שכלל את כל הקצינים, המפקד והחברה - היו מתחת לשולחנות".

בשבועות הבאים ממשיך יוסף לספר על מזג האוויר ההולך ומתקרר, ועל מסעות הקניות בהם הוא מחפש עבור אמא את הסוודר שהיא ביקשה. לאחיו הקטן, יהודה, הוא כותב :"אני מצטער שעד עכשיו לא הזדמן לי לכתוב לך, פשוט אין זמן. אנחנו כחודש כבר באנגליה והתאקלמנו די מהר. לא הייתי אומר שלא עושים חיים, אך גם לא מלקקים דבש!".

בסוף חודש אוקטובר 1967, מקבלים בני המשלחת את החדשות הקשות על טיבוע אח"י אילת: "בצער רב שמענו על האסון שפקד את חיל הים בשבת. אין לכם מושג כמה מחכים ליום בו נוכל להפליג ארצה. פשוט אי אפשר לשבת פה שאננים, בזמן שבארץ מתחוללים קרבות". מספר יוסף על הלך הרוח בין חברי הצוות.

ב-10.11.1967, לאחר תקופת השיפוצים בפורטסמות', הפליג הצוות לסדרת אימונים בבסיס הצי בסקוטלנד, אך לא לפני שנערך לכבודם מסדר פרידה: "ביום שישי היה לנו מסדר פרידה על הרציף בנמל, כשכל היהודים של פורטסמות' עומדים ברציף ומברכים אותנו. הרב של פורטסמות' התפלל עבורנו, ולאחר ראיון שערך כתב מטעם "קול ישראל" עם כמה מהחבר'ה, נתקנו קשר עם החוף ויצאנו לקול תזמורת של הNAVY-."

עם חלוף הזמן, מתחזקת תחושת הגעגוע לבית ולמשפחה. "מיום ליום מתגעגעים יותר, מחכים בקוצר רוח ליום בו נגיע ארצה", כתב יוסף להוריו. "אני מקווה ששמעתם בעיתונות על הדקר. הגיעו אלינו כתבים של "ידיעות אחרונות" וראיינו מספר חבר'ה, וכן הופיעו צילומים בעיתונות".

בסקוטלנד הוקדש רוב זמנם לעבודה אינטנסיבית, ובכל זאת הספיקו חברי הצוות לטייל באזור: "השעה 11 בלילה, ואנחנו חזרנו זה עתה מביקור בעיר שמולה אנו עוגנים. הנוף מקסים ביותר, פסגות ההרים מושלגות והשמש זורחת. בערב כל הרחובות התכסו בשלג, והרבה מאיתנו החליקו באמצע הרחוב. למען האמת לא כל כך קר. כדאי לכם שאצלכם בארץ חמים ונעים, לפעמים אני מקנא בכם".

על האימונים עצמם יוסי לא מרבה להרחיב. ב-9.12.1967 הוא כותב: "חזרנו היום בצהריים לאחר שבוע ממושך של אימונים בים הגדול.... רבותי, סקוטלנד היא קרה. הטמפרטורה של המים מתחת לאפס. אני לא יודע אם הרגשתם פעם את מה שהרגשתי אתמול: כאילו שלא היו לי ידיים ורגליים. הן ממש קפאו וזה לאחר משמרת של שעה וחצי על הגשר (גשר הפיקוד של הצוללת)".

ב-23.12.1967, סיים הצוות את תקופת האימונים בסקטולנד וחזר לתקופה קצרה לפורטסמות': "... הגענו סוף סוף לפורטסמות', לאחר חודש וחצי של שהיה ממושכת במימי סקוטלנד הקרה. הגענו בערך בשמונה בערב, קיבלנו מיד מגורים בבסיס האנגלי, 'הרבצנו' מקלחת מהירה וכל אחד לבש את 'בגדי החמודות' שלו. כמובן כולם נהרו למועדון הריקודים.."

בהמשך אותו מכתב חותם יוסף: "אנו מתקרבים יותר ויותר לתאריך היציאה שלנו, לו מחכים כולם בקוצר רוח... אני אסיים פה, שלום ולהתראות בקרוב, ג'וג'ו".

יוסף פרחי אבד עם חבריו ב-25 בינואר 1968. יהי זכרם של יוסף וחבריו, אנשי צוות הצוללת אח"י דקר, שמור לנצח.