שייטת 13 חוזרת לרגעי ההשתלטות על ספינת הנשק האיראנית בלב ים

השעה 20:00 בערב, בשבעה בדצמבר 2002,  הטלפון מצלצל במשרדו של אל"ם א' - דאז מפל"ג מודיעין בשייטת 13. מצידו השני של הקו נשמע קולו של קצין מודיעין בזרוע הים, האומר: "לאוזניך בלבד, יש אוניה המתכוונת להבריח ציוד, וחשוב להדגיש - לא ידוע מה, לא ידוע לאן ולא ידוע מתי".

באותו הרגע, כדור השלג מתחיל להתגלגל, בניסיון הכוחות לדלות את הפרטים אודות האונייה המסתורית, שרב הנסתר בה על הגלוי.

המידע הגיע בטפטופים קטנים ,אשר לאט לאט שפכו אור על אוניית הקארין איי - מה טמון בחובה? מה יעדה? מה הוא גובהה? ומהי צורתה? על לוחמי השייטת ומפקדיה הוטלה המשימה למצוא את הדרך הטובה ביותר לסכל את הגעת הספינה, בכל דרך אשר תידרש מהם.

לצורך קבלת פרטים מהימנים, וממקור ראשון, ערכנו פאנל עם אנשי מפתח במבצע:

אלוף במיל' רם רוטברג - דאז מפקד שייטת 13 ולימים מפקד זרוע הים

תא"ל במיל' דרור פרידמן - דאז מפל"ג הלוחמים בשייטת 13, ולימים סגן מפקדת העומק

אל"ם במיל' א' - דאז קצין המודיעין של שייטת 13

סא"ל במיל' ארז בן שאנן (אב"ש) - דאז מפל"ג פח"ע (פעילות חבלנית עויינת) ולימים מפקד ביה"ס ללוחמה בטרור בצה"ל.

אל"ם במיל' שלומי דהן - דאז מפל"ג הדרכה בשייטת 13, אשר לימים נפצע קשה בתאונת דרכים, נכח גם הוא בפאנל כאות הערכה להשתתפותו ותרומתו הרבה למבצע.

"הבנו שהאונייה המדוברת מבצעת הברחה, תמונת המודיעין עוד לא אישרה זאת,

אך אנחנו שיערנו שמדובר באמל"ח, האמור לשמש את הרשות הפלסטינית כנגד ישראל, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה", מוסיף אל"ם א'. "בדיעבד, הבנו שהיה מדובר בכמות אמצעי לחימה שאם הייתה מגיעה לאויב, הייתה עלולה לשנות את המצב הבטחוני".

לכוחותינו היה ברור שחייבים למנוע את ההברחה אשר הסתמנה כחריגה במיוחד, משום שהתבהר כי היא נתמכת וממומנת על ידי גורמים איראנים. "יש לציין שכל תכנוני המבצע התבצעו במקביל לפעילות מבצעית שעשינו ביהודה ושומרון", מדגיש האלוף רוטברג.

תחילה היה עליהם לפעול בשני צירים - הראשון בתוך השייטת, להביא את הכוחות למוכנות המרבית על ידי תרגול השתלטות על כלי שיט גדול בתנועה. ובציר השני בניית תוכנית צבאית של הפיקוד הבכיר בזרוע הים.

מפקדיה הבכירים של הזרוע, תכננו לבצע את ההשתלטות על האונייה לאחר שתעבור את תעלת סואץ' ותגיע לחופי הים התיכון, משום ששם לישראל ולצה"ל יש יכולות מבצעיות רבות, ואפשרות לצרף תגבורת ימית ואווירית.

אך בכירי השייטת ובראשם המש"ט, האלוף רוטברג, האמינו ביכולתם לנצח גם בים האדום והעדיפו אופציה זאת. על פי ראות עיניהם, לשייטת יכולת לנהל קרב מסוג זה גם ללא תגבורת, ובאמצעות תכנון מדויק, והודות לאפקט ההפתעה אף יוכלו להשיג יתרון מבצעי חשוב, שיוביל אותם אל הניצחון.

בנוסף, סברו מפקדי השייטת כי מסוכן מידי לחכות שאוניית הטרור תגיע לאזור הים התיכון, משום שלא ידוע היכן היא מתכננת לפרוק את האמל"ח אותו היא נושאת, ואם תפרוק אותו קודם לכן, הקרב יהיה חסר תכלית.

אל"ם א' מסביר: "מפקד זרוע הים והרמטכ"ל סמכו על הכוחות שלנו, על המוכנות שלהם, על המודיעין, הידע הרב והיכולת המקצועית הענפה. על כן הם נתנו לנו לבצע את המשימה כפי שראינו לנכון. בפעילות מבצעית, הביטחון בכוח הוא מעל הכל. הרמטכ"ל האמין בנו ואמר: 'אני, אל מול סיכוי ההצלחה, לא רוצה לתפוס אוניה ריקה בים תיכון'".

הצעד הבא הוא תכנון הגעת הכוחות לאוניה כאשר היא נמצאת במימי הים האדום. סא"ל בן שאנן שופך אור על ההתלבטויות והקשיים איתם התמודדו: "חשבנו על שתי דרכי הגעה אפשריות לאונייה – אחת דרך האוויר והשנייה דרך הים. תחילה נשללה האופציה האווירית, משום שהיא הייתה מורכבת מידי - המטוס צריך דלק רב וכדי להגיע לים האדום דרושים תדלוקי ביניים.

כמו כן, הגעה אווירית הייתה דורשת מהכוחות להשתמש בטכניקת 'פאסט רופ' (גלישה ממסוק באמצעות חבל), וחיל האוויר לא תרגל פעולה זאת בשמונה השנים שקדמו למבצע".

לכן, הוחלט על הגעה ימית אל האונייה באמצעות סירות המורנה השייכות לשייטת 13. הכוח המשיך להתאמן אך הגיע למסקנה שאי אפשר לוותר על דרך ההגעה האווירית. פיקוד המבצע הגיע להבנה כי להגעה דרך מימד נוסף וממספר כיוונים שונים ערך רב.

"מהר מאוד פיתחנו את היכולת הזאת מאפס. המזל שלנו היה שזמן מה לפני כן, התאמנה השייטת עם יחידה מקבילה אשר תרגלה מיומנות זו, לכן היא הייתה הכוח היחיד בצה"ל עם ידע בביצוע פעולה מסוג זה", מרחיב האלוף רוטברג.

התכנון היה ששני הכוחות יגיעו בתזמון הרצוי - הכוח הימי, שהוא הכוח השקט, יעשה זאת בעזרת היצמדות לדופן האונייה, והכוח האווירי שהוא הרועש יגיע באמצעות ה"פסט רופ".

תא"ל פרידמן משתף: "היו תחזיות על סערה קיצונית בלב הים, רצינו לתאם המפגש הרחק ממיקום הסערה ולפני שהיא מיועדת להתחיל, משום שבים סוער לא היינו יכולים לעלות על גבי האונייה מהסירות הנמוכות. היה צורך לתזמן את ההגעה האווירית והימית, וגם לקבוע נקודת מפגש רחוקה מין הסערה, כאשר העדיפות היא לבצע את הפעולה בחושך.

שקלול כל האילוצים השאיר לנו טווח זמן של 20 דקות לביצוע המשימה. דיוק התזמון היה שם המשחק, ידענו שאם נצליח לדבוק ללוח הזמנים נוכל ליצור ולשמר את אלמנט ההפתעה אשר ישמש כיתרון הגדול שלנו", מחדד תא"ל פרידמן.

הקרב הזה היה ייחודי - כדי לצלוח אותו היה צריך להשתמש במיומנויות רבות בעת ובעונה אחת. על מנת ללמוד את האונייה על שלל פרטיה, הוכן דגם מיניאטורי של האונייה וכן מודל בגודל אמת, גייסנו אנשי מילואים של השייטת, אדריכלים במקצועם, אשר בנו דגם ומודל של האונייה, אלו אפשרו ללוחמים להתאמן ולהכיר את האונייה עד אחרון ברגיה. בתום תקופת האימונים הלוחמים ידעו כמה צעדים הולכים מהסיפון עד שמגיעים לחלון, לאיזה כיוון נפתחת הדלת וכו", מפרט אל"ם א'.

סא"ל בן שאנן מוסיף, "כשאתה נלחם בטרור, אתה לומד להתמודד עם הלא ברור והלא ידוע, להשתנות לפי הקצב של האויב ואף מהר ממנו".

"הלוחמים הבינו שהם יוצאים למבצע חייהם"

כשנשאלו מה החשש הגדול ביותר איתו התמודדו, האלוף רוטברג ענה: "עיקר החששות שלי היו עד שהגיעה הידיעה שהלוחמים עלו על כלי השיט, ושהם עלו למקום הנכון. עד אז היה הרבה חוסר ודאות - כשהכוח הגיע לסיפון אפשר היה להירגע, כי יש לנו אמון מלא בו וביכולתיו".

ממשיך אותו תא"ל פרידמן, "התורפה המבצעית שלנו הייתה בשעת הטיפוס על כלי השיט, משום שבנקודה הזאת, אנחנו נמצאים מבחינה פיזית ומילולית בנקודה נמוכה יותר מהאויב. אחרי שנעלה נוכל להשוות כוח, ואם נגיע בהפתעה, היתרון יהיה בצד שלנו. אחרי שנצלח את השלב הזה נעבור מנחיתות לעליונות".

האלוף רוטברג מספר: "הלוחמים הבינו שהם יוצאים למבצע חייהם, היה ברור לכולנו שמדובר במבצע מורכב שלא ביצענו כמוהו מעולם, שהוא הראשון מסוגו בהיסטוריה של שייטת 13, ושהוא מימוש היעוד המבצעי שלנו כשייטת – שילוב ושימוש בכל הכוחות והאמצעים אותם למדנו. הכל מתלכד למבצע אחד".

מגנים על הבית

לאחר שסיימו את הפשיטה, הלוחמים חיפשו את האמל"ח ולא מצאו אותו. "במשך שעה לא מצאנו את הנשק וחששנו שהכל ריק ושאין על הספינה אמל"ח, זו הייתה שעה של מתח ודפיקות לב", נזכר אל"ם א'.

האלוף רוטברג מדגיש: "אחרי חיפושים ארוכים מצאנו את האמל"ח מוחבא בסדר מופתי. הוא הגיע עם פתקיות שמסבירות איך להשתמש בכל כלי נשק, איך לפתוח אותו, מה הוא עושה וכמה חומר בערה יש בו – הוראות שימוש שלמות".

ברגעים האלו, נגלתה לפניהם כמות אמצעי לחימה העולה על 50 טון, כמות שאם הייתה מגיעה אל ידי האויב, הייתה עלולה לשנות את תמונת המצב המבצעית. "במבצע 'תיבת נוח', ראינו במה עינינו את משמעות "המשפט להגן על הבית". כאשר ראינו את כמויות האמל"ח העצומות שיצאו מבטן האונייה, ידענו שאם לא אנחנו, הנשק הזה היה נורה על אזרחי ישראל", מספר סא"ל בן שאנן.

"אנחנו שמחים היום, ומחר חוזרים להילחם"

האירוע המרגש ביותר על ספינת הקארין איי קרה עם סיום ההשתלטות עליה - שני לוחמים עלו לראש תורן הספינה ועליו תלו את דגל ישראל. "זה רגע ששווה להזיל בו דמעה, לתת חיבוק גדול ללוחמים ובאמת להיות גאה באנשים שהוציאו לפועל את המבצע", מתאר האלוף רוטברג.

עת הגיעו הלוחמים לחופי אילת כבר הגיעה הידיעה על המבצע לאזרחי ישראל, ותושבי אילת הגיעו בהמוניהם לנמל, להודות ללוחמיה ולהוקירם. אל"ם א' מספר בהערכה על שיחה שקיים האלוף רוטברג עם הלוחמים: "הוא נאם את נאום "הצנע לכת" המפורסם שלו – 'אנחנו חיילים במדים, לוחמים אחרי משימה, אנחנו שמחים היום, ומחר חוזרים להילחם'".

מהמשפט הזה נשקפת דמותם של היושבים בפאנל, ומשתפי המבצע ככלל - אנשים שהקריבו מחייהם, הגדילו ראש, יזמו ופעלו תחת אש וסיכון חיים, הכל על מנת לשרת את המטרה העליונה – שמירה על ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה.

עם סיכום המבצע, נזכיר שני גיבורים נוספים אשר לחמו בו ונפלו בקרבות שבאו לאחריו:

רס"ל ניר קריצ'מן - נהרג בקרב בשכם חודשיים בלבד לאחר מבצע "תיבת נוח" בתאריך ה22.4.2002.

סרן מורן ורדי - היה חברו הקרוב של ניר ובחר להתגייס בשנית לאחר שחרורו, על מנת להגשים את צוואת חברו להמשיך לשרת את המולדת. נפל בקרב בשכם, בתאריך 6.7.2004.