נפרדים מאח"י קשת, ספינת המלחמה הוותיקה של שייטת 3

ב־26 בינואר 1982 ירדה אח"י קשת לראשונה למים. היא רק יצאה ממספנות ישראל, ספינת טילים חדשה ומשודרגת, עדיין בלי צוות משל עצמה. תריצו קדימה 44 שנים, על פני היסטוריה של מלחמות, מבצעים וזמן ים מהגבוה בשייטת, עד למעמד האחרון בשבוע שעבר. כאן דורות של לוחמים מפקדים הגיעו להיפרד. 

אבל כדי לספר את סיפורה של קשת, צריך להתחיל מההתחלה: מהמפקד הראשון שבנה אותה כמעט מאפס, והמלחמה שנכנסה אליה עוד לא לגמרי מוכנה.

משימתו של בני חזן, המפקד הראשון, החלה אומנם בליווי שלב הבנייה - אבל התמקדה לא בברזלים ובמערכות, אלא בגיבוש הצוות שיעשה מהם בית. מהרגע הראשון, הוא הקפיד על שילוב בין־דורי - כלומר, בחירת לוחמים בשלבי הכשרה שונים, כדי שהידע והניסיון ימשיכו לעבור בין המחזורים. לצד המקצועיות, חיפש גם אנשים עם יכולות חברתיות, ספורטאים, נגנים ואנשים עם 'נשמה' קבוצתית. את הגיוס ביצע בזהירות, כדי שלא לפגוע בכשירות הספינות האחרות מהן 'ליקט' לוחמים.

כמעט מייד החלו ניסויי הים, אבל מהר מאוד התברר שהזמן לא עומד לרשותם. מלחמת לבנון הראשונה פרצה כשהספינה עדיין במספנה, בלי כשירות טכנית מלאה ובלי כשירות מבצעית חתומה. באותו יום ממש, התקשר מפקד בסיס חיפה, תא"ל בן שושן, למפקד הספינה ושאל תוך כמה זמן היא יכולה להיות מוכנה למלחמה. התשובה מהמספנות הייתה 4-5 ימים. בן שושן קבע יעד אחר: "עד מחר בחצות - הספינה בבסיס חיפה, מוכנה ליציאה למלחמה". וכך היה.

אח"י קשת השתתפה בהפגזות על יעדי מחבלים בחוף, לקחה חלק במצור על ביירות ובפעילויות נוספות. אך עבור בני חזן, דווקא הצוות היה ההישג הגדול ביותר של אותה תקופה: "אנשים שבקושי הספיקו להשלים שתיים־שלוש הפלגות אימון עמדו במבחן האש המורכב ברמה גבוהה מאוד".

כמה שנים חלפו, והמפקד השלישי של הספינה היה אל"ם גיורא ירדן. אחד האתגרים שלקח על עצמו היה לגרום לאנשי המחלקות השונות, ביניהן מכונה, נשק, גילוי, ניווט וקשר (גנ"ק) - להכיר את העבודה זה של זה. לכן, במספר הזדמנויות, החליף ביניהם את משימות הניקיון.

"מסדר הניקיון במכונה הוא הכי קשה. אז הייתי מחליף ככה שגם מדורים אחרים יתנסו בו", הוא מספר. לצד חשיבות השילוב בין חלקי הספינה, גיורא הדגיש גם את עיקרון העצמאות - הצוות חייב לדעת לתפקד גם בלעדיו, וגם ללא סיוע מהיבשה. היכולת האחרונה עמדה למבחן באחת ההפלגות המבצעיות. 

קשת יצאה להפגזה בחופי לבנון, והחוף השיב באש. הספינה עלתה למהירות מרבית ותמרנה בין הפגזים שנפלו בים. העומס על המנועים היה עצום, ומנוע מספר ארבע נשבר. "מנוע של סטי"ל הוא לא חלק שמחליפים במהירות, זה חלק בגודל של מכונית", הוא מסביר. במקום להעביר את הספינה לטיפול ממושך במספנת חיל הים, הוא והצ'יף החליטו שהצוות יעשה את העבודה בעצמו, מתוך ולמען ההיכרות הרבה עם הכלי.

ארבעה עשורים מאוחר יותר, סימני הגיל כבר ניכרו באח"י קשת. הדור הבא של ספינות הטילים כבר הגיע, והמערכות הישנות לא נעשו קלות יותר לתפעול. בכל זאת, עם טכנולוגיות נוספות, קשת המשיכה לצאת לים בקצב שהפתיע אפילו את אחיותיה הצעירות. בשנת 2025 דורגה הספינה במקום השלישי בשעות ים מכלל ספינות השייטת, ונכון לשנת 2026 היא מובילה בשעות הים מבין כלל מקבילותיה בסדרת ה'ניריות'.

"אני חושב שזה היופי שלה, שילוב בין אמינות מפעם לחידוש עכשווי",  מתאר סגן ל', סגן קצין אלקטרוניקה ששירת עד היום בקשת. אבל כששואלים אותו מה הדבר הראשון שעולה לו בראש כשהוא חושב על השירות עד כה, הוא לא מדבר על מערכות. "זה בעיקר בית וחברים. בסוף אני גדלתי בספינה הזאת כלוחם, ממש משפחה חדשה". התחושה הזו קיימת גם במסורות הקטנות שנשמרות עם הזמן, כמו שיר ההשכמה שנצעק ברמקולים מדי בוקר, עוד משנות ה-90.

בשנים האחרונות, למרות היותה אחת הוותיקות בשייטת, המשיכה הספינה לבצע משימות מבצעיות בהצלחה. מפקדה האחרון, רס"ן מ', מספר על לילה בו התקבלה התרעה מודיעינית על כטב"ם שחדר לשטח ישראל ובדרכו לאחת האסדות. כמעט מיד הוחלט לרדת דרומה לסייע בהגנה.

"יש נעילה, זיהוי כטמ"ם ודאי. נשלל מאויש. דקות בודדות לאחר מכן, טיל בודד יוצא מהספינה ומיירט את המטרה", הוא משחזר, "ברגע זה בדיוק היה ברור: אח"י קשת ביצעה משהו שרבים לא האמינו שתעשה. ללא תפיסת משימה רשמית, היא ידעה להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, בזכות חתירה למגע של 60 לוחמים".

אחרי 44 שנות פעילות בים, עם הפלגות עד היום האחרון, אח"י קשת הגיעה לסוף דרכה. "אני חושב שאנשים לא יכולים להבין איזה תפקיד מופלא זה להיות מפקד ספינה בקשת. חוויה יוצאת דופן, לפעמים מסוכנת, לפעמים מהנה", מתאר גיורא, מפקדה ה-3, "ועכשיו היא עומדת לצאת מכשירות. אנחנו מקווים ששמה יוענק לספינה מהדגם הבא, והשלדה תהפוך לאתר צלילה. אבל כך או כך, הסיפורים לא ייעלמו, הם יישארו אצל החיילים שהכירו אותה כבית".