הם סטו מהמסלול כדי להציל את חבריהם. זו הייתה הפעם האחרונה שקולם נשמע

12.08.2006, פאתי בינת-ג'בל בלבנון.

שתי פלוגות טנקים מגדוד 53 עושות את דרכן לרכס הרים עליו נמצאים כוחות חי"ר של חטיבת גולני, כדי לתגבר ולסייע להם בלחימה. תוך כדי תנועה, נורה מטח טילים כבד אל עבר הכוחות, ואחד הטנקים, 3א', נפגע מהאש. 

מפקד הטנק נפגע ושיירת הטנקים נעצרת מאחוריו, בלי יכולת לעקוף אותו או להתקדם - כשמצד אחד מצוק ומהצד השני סלע, שיוצר מעין קיר טבעי שאי אפשר לעבור. מטנק המ"פ מתקבלת פקודה בקשר לנוע אחורה, וכשהוא סוטה ממסלולו, הוא נופל מהמצוק ויוצא משימוש. 

כך, עם שני טנקים פגועים, מתחילים שאר הכוחות לחפות על השטח. הטען של 3א', שמפקדו נפצע, לוקח פיקוד ומנסה לכוון את הטנק לאחור, אך ללא הצלחה. 

מתוך הבנה שלהישאר במקום ייסכן את הלוחמים, מחליט מפקד טנק 3ב', סמ"ר עוז צמח ז"ל, לסטות מהשיירה ולהיכנס לנקודה חשופה וסבוכה בצד הדרך, כדי לכוון את טנק 3א' החוצה מכלל סכנה. 

הצוות מתמרן את הכלי בתיאום ומקצועיות, וסמ"ר צמח ז"ל מכוון את טען 3א' לאחור, כשבזמן הזה שאר הצוותים מנהלים את האש מול חוליות הנ"ט.

שום פקודה לא ניתנה לצוות 3ב' לשנות את נתיבם. מתוך רעות ואומץ לב, הם החליטו לסכן את חייהם כדי להגן על חבריהם לטנק הסמוך. רק כשידעו בוודאות ש-3א' יצא מכלל סכנה, הודיע הצוות בקשר על חזרה למסלול: "קודקוד, כאן 3ב' סוגר בתנועה, סוף". זאת הייתה הפעם האחרונה שקולם נשמע.

תוך כדי הלחימה, בזמן שמפקד טנק 3א' מקבל סיוע רפואי וטנק המ"פ מתקשה לחלץ את עצמו, יוצא הסמ"פ, סגן מאיר וידרמן, להוביל כוח דחפורים שיעזרו בחילוצו. בדרך חזרה, 200 מטרים לפני טנק המ"פ, הוא רואה את טנק 3ב', עדיין באותה נקודה חשופה בצד הדרך, כשצריח הטנק, ששוקל עשרות טון, נמצא במרחק עשרות מטרים ממנו. הטנק נפגע מירי נ"ט וכל חבריו נהרגו.

אל"ם מאיר וידרמן, מח"ט הבקעה, אז היה סמ"פ. הוא מצא את הצוות וליווה אותו בדרכו האחרונה לקבורה בארץ. "גם 15 שנים אחר כך, לא עובר יום שאני לא חושב על עוז, הרן, דן וינון - צוות 3ב'", הוא משתף בכאב, "האירוע הזה השפיע עליי כאדם וכמפקד, הוא המחיש לי את האחריות שיש לי, לפקודים שלי, למקצוע ולמדינה". 

אחרי האירוע, הוא מתאר, האווירה בפלוגה הייתה קשה, רוחה נפל. "הם היו כולם דמויות דומיננטיות, לוחמים אהובים ואמיצים. חסרונם הורגש מיד, בכל מקום", הוא נזכר, "ידענו שהם עשו מעשה גבורה, של רעות. ידענו שעל זה גדלנו והתחנכנו, ושזאת דרכו של צוות 3ב'. הם נפלו תוך כדי לחימה, תוך שהם סיכנו את עצמם כדי להציל צוות אחר".

"הכאב היה גדול יותר משמילים יכולות להכיל", הוא משחזר, "אבל ידענו שהמשימה לא נגמרה. אנחנו עדיין נדרשים להגן על הבית ועל המשפחות, ולהמשיך לעמוד בכל משימה, כי בשביל זה אנחנו כאן. הם גרמו לי ולכולנו להבין בעבור מה אנחנו נלחמים".

גם היום, כמח"ט, הוא לוקח את התובנות ואת רוח הלחימה מאז איתו לכל מקום: "בזכותם אני מבין את הכוח של לכידות, גם בזמן שגרה, כי ראיתי כמה זה השפיע על הלך הרוח בקרב. אני מאמין שזה גרם לי להיות מפקד אחראי יותר, מקצועי יותר וערכי יותר. בזכותם".