מפקד פלס"ר 7, רס"ן איתמר מיכאלי בטור אישי מיוחד

מאז שסביי עלו לארץ לאחר השואה, כל המשפחה התמידה בחיים בגליל מתוך אהבה לנופי הצפון והשליחות שבפיתוח הגליל.

גדלתי בכרמיאל והתחנכתי בפנימייה הצבאית בחיפה (הריאלי העברי). את שירותי הצבאי התחלתי בחטיבה 7 מבחירה ויצאתי לקצונה. נהייתי מ״מ צעיר ויצא לי להילחם עם גדוד 75 בו שירתתי במבצע עופרת יצוקה. בשלב מתקדם יותר יצאתי ללימודי תואר ראשון בבר-אילן במסגרת הלימודים במלט״ק. חזרתי לפקד על פלוגה ח׳ (גדוד 77) למשך שנה וחצי, ולאחר מכן סגרתי מעגל ופיקדתי על פלוגת קורס קציני השריון למשך שנה במהלכה לחמנו במבצע צוק איתן יחד חטיבת הצנחנים. בסיום תקופה זו שבתי לחטיבה כסגן מפקד גדוד 82 ועתה אני מפקד פלוגת הסיור של חטיבה 7 מזה שנה וחצי.

סבא שלי, יצחק (איטק) רוגובין ז״ל, נולד בהורדוק שבבלארוס. כנער צעיר נכפתה עליו מלחמת העולם השנייה במהלכה נמלט מהגטו ליערות והצטרף לגדוד ״הנוקמים״ של הפרטיזנים. ארבע שנים לחם ביערות ופיצץ למעלה מ-40 קרונות של הצבא הגרמני בעורף האויב. על לחימתו הוא קיבל את אות הגבורה (הכוכב האדום).

אחרי שנה בשירות הסוכנות החשאית של ברית המועצות, החליט סבי לארץ ישראל. עם עלייתו גויס מיד לחטיבה 7, גדוד 79, למחלקת החבלה. סבא לחם בלטרון בשנת 1948 וכן בקרבות לשחרור הגליל, במהלכם הגיע לבית הכנסת העתיק בברעם. בתום המלחמה השתקע סבי בעכו לאחר שנקראו יוצאי החטיבה ליישבה, ומאז ועד היום המשפחה מתגוררת בגליל. סבתי רחל שתיבדל לחיים ארוכים, עדיין מתגוררת באותו הבית עד היום.

הקשר שהיה ביני לבין סבא איטק היה מיוחד, חם וקרוב. שלוות הנפש, הדמיון והפשטות הם שחיברו בינינו. הזמן יחד תמיד היה איכותי ומהנה. דרכו של סבי, ייחודית כשלעצמה, מתחברת עם סיפוריהם של לוחמים רבים בעם שלנו, כאלו שהמילה ״קושי״ לידם מתגמדת.

כשהתבגרנו והפכתי נער, שאלתי את סבי מהיכן הגיעו כוחותיו לעלות ארצה ושוב להיות בלב ליבה של מלחמה. זכור לי חיוכו הצנוע וההסבר כי עתה המלחמה היא אחרת - היא על חירותה של ארצנו. אני מאמין שעבורי ועבור לוחמים רבים זוהי צוואה שיש לקיימה יום יום.

זו גאווה גדולה להיות לוחם ומפקד בחטיבה 7, וגם היום, 70 שנה אחרי שסבי שירת ולחם בחטיבה, אני מקפיד לתלות את תמונתו מתום קרבות השחרור במשרדי כדי לקבל תזכורת לפרופורציות.