איך הגיעה חבורת "ג'ובניקים" ללב הקרב הקשה ביותר במלחמת יום כיפור?

לקחו לי לפחות חמישה ימים ושלושה היסטוריונים כדי להאמין לסיפור של 'אשנב 3'. מש"ק החינוך, פקיד השלישות ואחראי הבונקר שנסעו לרמת הגולן, עלו על טנק עם קצין במילואים ומצאו את עצמם במרכזו של אחד הקרבות הקריטיים ביום כיפור. מהגלידה בבאר שבע, דרך ניווט בודד בחושך מוחלט ועד הפגז שפגע במדויק

13.09.21
ינון שלום יתח, מערכת אתר צה"ל

"הסתכלתי דרך עינית הנהג וראיתי מאות טנקים סורים. חלקם יורים, חלקם שרופים - שמעתי שריקות של פגזים. ההבנה שאתה טנק בודד משתקת: בלי גדוד, בלי פלוגה ובלי מחלקה", אמנון נעצר, ונדמה כי בדמיונו הוא חוזר לאותו הרגע - הבוקר השלישי של מלחמת יום כיפור. "כשפגע הפגז השני בצריח הייתי בטוח שזהו. כאן נגמר הסיפור של 'אשנב 3'".

"פורצת מלחמה ואני, מש"ק החינוך של הגדוד, לא אקפוץ?!"

כשצפירת החירום נשמעה באותו יום שבת של אוקטובר 73' - סמ"ר אמנון כפכפי זינק מהספה בביתו. הוא ניסה להרגיע את אימו ש'יהיה בסדר' ובמקביל כבר החל להתארגן. "פורצת מלחמה ואני, מש"ק החינוך של הגדוד, לא אקפוץ?", מגחך אמנון, ומספר שכבר באותו הערב התייצב בבסיס האם שלו - מחנה נתן בבאר שבע. 

בזמן הזה יצאו לדרך גם שלום בורשטיין (פקיד השלישות) ויוסף שץ (אחראי בונקר הנשק). השלושה, מפקדי טנקים לשעבר בגדוד 82 של חטיבה 7, קיבלו תפקידי מעטפת לקראת שחרורם הקרב. בכניסה לשערי הבסיס גילו שהגדוד כולו כבר יצא ללחימה ערב קודם, ואילו הם נותרו כמעט לבדם עם קצין השלישות. 

ביממת הלחימה הראשונה הם עוד עסקו בהוצאת אספקות החירום מהמחסנים, כשהתחילו לזרום דיווחים מהחזית: "שמענו על מה שקורה ועל מספר הנפגעים הגבוה, וידענו שאנחנו לא מתכוונים להישאר מאחור". אולם השליש סירב לבקשתם בטענה שישנם מספיק כוחות בחזית. המט"קים לשעבר החלו לחפש דרכים אחרות להצטרף לחבריהם ברמת הגולן. 

אמנון בצעירותו (קרדיט: ארכיון משפחתי)

אמנון החליט שהוא מקיים בדיקה נוספת, ונכנס באישון לילה ללשכת המג"ד. הוא הרים טלפון למפקדת הגיס - שם הודיעו לו בנחרצות:"כוחות נוספים נחוצים. כל מי שיכול - שיעלה".

כשהערב ירד ביקשו השלושה מהשליש לצאת להפסקת התרעננות ב"גלידה מונטנה" הסמוכה לבסיס. "אין בעיה ואל תשכחו להביא גם לי כשתחזרו", ענה להם, ואלה מיד חצו את הכביש והחלו לתפוס טרמפים צפונה.

בין מובילי טנקים לרכבים הגיעו שץ, כפכפי ובורשטיין אל חלקה הצפוני של המפה, ובדרך למחנה פילון בראש פינה נדחסו בטרמפ בין משטחי מנות קרב. "תגיד, אתה יודע מה קורה בגולן? שמעת קצת חדשות?", שאל כפכפי את נהג המשאית רגע לפני היעד, והנהג השיב: "הסורים בנפח". 

"'אבל איך? נפח זה פה, במרחק כמה דקות נסיעה', נבהלתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את משמעות הביטוי 'פיק ברכיים'", מודה כפכפי, ומבקש שאשים לב איך באחת סומרות שערותיו. אחרי ניסיון לשוחח עם חמ"ל המבצעים של פילון, הבינו שלא יצליחו לקבל מידע אודות טנקים זמינים או הגדוד בכלל, והחליטו להמשיך למחנה נפתלי - בעקבות שמועה על טנקים תקולים שהגיעו לשם.

"יש להם הכשרה? צריך אותם קדימה"

בשונה משלושת מפקדי הטנקים לשעבר, שעלו זה עתה מבאר שבע - שמוליק זמל היה מ"מ בחטיבת מילואים שנלחמה מהיום הראשון, והוא חזר לעורף בשביל לאסוף טנקים חדשים שיבואו לתגבר את הכוחות בחזית. לבוש בסרבל מוכתם בדם, עם ידיים מפויחות וללא דרגות, הגיע גם הוא למחנה נפתלי - שם נתקל בשלישייה. 

חיילי מילואים מגיעים לימ"ח צפון (צילום: ארכיון לע"מ)

"נשלחתי להביא תגבורת, וכשפגשתי בחבורת "הג'ובניקים" האלה בכלל לא הייתה שאלה אם הם עולים. יש להם הכשרה? צריך אותם קדימה", גורס זמל. צוות הטנק השלם, שהיה מורכב כולו ממפקדים, הגיע אל המוסך וקיבל את טנק ה"שוט-קל" המיוחל - ללא תחמושת, מפה או אמצעים חיוניים אחרים. 

"זה כאילו הוא יצא עכשיו מבית החרושת, השלמנו את החלקים החסרים מטנקים תקולים בצידי הדרך", משחזר כפכפי.

בלי לבזבז זמן, ארבעת מפקדי הטנקים לשעבר איישו את התפקידים השונים: כפכפי - לתא הנהג, שץ - לעמדת התותחן, בורשטיין - טען קשר ואחרון עלה מפקד הטנק - זמל. בדרך קיבלו את אות הקריאה בקשר: "אשנב 3", כך נחתם בטפסי הקשר. (משמעות המילה אשנב היא איש שלישות. צירוף מקרים מדהים בהתחשב שרק אתמול חלקם עוד היו אנשי שלישות בעצמם - י.ש.י).


טנק ה"שוט-קל" המיוחל - ללא תחמושת, מפה או אמצעים חיוניים אחרים
(צילום: דן וגמן)

פנייה אחר פנייה, עברו חברי 'אשנב 3' בין הרי הגולן הירוקים לכלי המלחמה השרופים שהחלו להצטבר בשטח. חלקם עוד מחפשים את גדוד הבית, ואחרים שועטים אל הגבול במהירות, בעזרת קול הקשר של "משבצת", מח"ט 7 דאז, יאנוש בן-גל ז"ל.

במשך לילה שלם אנחנו נעים בין עמדות שונות בצידי הדרך, כשאף אחד מאיתנו לא רואה כלום. אתה שומע רחשים וקולות - ורק מתפלל שהם יהיו ישראליים, או לפחות עיוורים כמונו

בתוך קופסת הפלדה הכבדה חוסר הוודאות המשווע הורגש היטב, והחוסרים שליוו את הטנק בהתחלה הפכו לקריטיים, כשירדה החשכה ומסביבם אפלה מוחלטת: "לא היו לנו אמצעים לראיית לילה, זה היה כמו לנסוע עם עיניים קשורות. אחרי כמה קילומטרים הבנו שמוטב לעצור ולחכות לזריחה".

יאנוש בן-גל ורפאל (רפול) איתן במלחמת יום כיפור (ארכיון צה"ל)

עם אור ראשון חזר הכוח לדהור אל פתחת קוניטרה, והתחיל להרגיש את סערת המלחמה מתקרבת: "מטר של ארטילריה צפופה שיטח את הדרך בה עמדנו לנסוע, כמה עשרות מטרים לפנינו. שמעתי תקתוקים קטנים באותו זמן וחשבתי שהשתחרר איזה פין. כשביקשתי לעצור שמוליק צעק לי מלמעלה: 'אלו לא נקישות של זחל - יורים עלינו!'"

אחרי היתקלות עם שני מסוקים של הקומנדו הסורי, הצוות המשיך לנסוע לנקודת תצפית. כשהגיע למיקום גבוה הוא נעצר, ולפתע, לעיניי 'אשנב 3' נגלה מחזה סוריאליסטי לחלוטין: כחמישה טנקים ישראליים עומדים ומנהלים קרב בלימה - מול עשרות רבות של כלים סוריים. 

בלי לדעת, טנק ה"ג'ובניקים" מצטרף למרכזו של קרב, שייחשב לימים לאחד הקרבות הקשים ביותר בתולדות המלחמה: "עמק הבכא" (עמק הדמעות). "לא היה זמן לחשוב על כלום - ראינו את הטנקים המעטים סביבנו מנסים בכל כוחם למנוע מהסורים לפרוץ את החזית", מעידים כפכפי וזמל, "תפסנו עמדה והתחלנו לירות". 

"על מה לירות?", שץ קרא בקשר. 
"לא משנה – תירה!" השיב זמל.
"איזה סוג פגז?" שאל.
"זה לא משנה – פשוט תירה!"

45 טונות שקופצות כמו כדור גומי

במשך דקות ארוכות טען פקיד השלישות בורשטיין פגזים במהירות, אחראי בונקר הנשק שץ הצליב מטרות וירה, ומש"ק החינוך כפכפי שיפר עמדות. תחת פיקודו של קצין המילואים זמל הם פגעו בהצלחה בטנקים רבים: "בין ירי אחד למשנהו הצלחנו לראות את ההתקפה הסורית נשברת, וכוחות האויב התחילו לסגת - עד ששמענו את יאנוש מודיע בקשר על גל שני".

"שימו לב, ניסיון פריצה נוסף, כ-80 'כבדים' נעים לכיוונכם", הודיע המח"ט ברשת הקשר. תוך רגעים ספורים, שיירה ארוכה של טנקים התקדמה במהירות אל תוך העמק.

תחת מעטה של אבק ועשן מנועים, החלו הכוחות הישראליים להפגיז את השיירה שמילאה את המקום. "הם היו בכל עבר, קרובים כרחוקים, ומלבדם גם עשרות טנקים הרוסים", מעיד זמל, "כבר לא ניתן להבחין מה תקול ומה יכול לשחרר פגז".

"כבר לא ניתן להבחין מה תקול ומה יכול לשחרר פגז", טנקים סוריים במזרח עמק הבכא. ארכיון צה"ל

אחד הטנקים הישראליים שיפר עמדה מאחוריהם, כל פגז שנורה עף ממש ליד ראשו של זמל: "אם היה רגע שפחדתי - זה היה זה. שם נחתה עליי ההבנה שאני יכול למות בכל רגע, כל תזוזה קטנה הייתה יכולה לסיים לגמרי את הסיפור".

כשהם קרובים במיוחד לאויב, הבינו חברי הצוות שהם חייבים להתקדם למדרון על מנת להנמיך את הקנה, ונותרו חשופים לחלוטין מול הסורים. "פגז ראשון שכוון אלינו, כמעט מטווח אפס, פגע באדמה מתחת לטנק והעלה ענן אבק כבד. לא הצלחתי להבין מי יורה עלינו ומיד ניסינו לסגת לאחור".

אלו רגעים איומים, המחשבות על הפחד מתחלפות בכעס: 'אחרי כל מה שעברתי כדי להגיע לפה, ככה זה מסתיים?! אני בחור צעיר, יש לי עוד חיים שלמים לפניי', אבל הייתי בטוח שזהו. כאן נגמר הסיפור של 'אשנב 3'

הניסיונות של מפקד הטנק לחמוק מהכוונות הסוריות עלו בתוהו והפגז השני פגע בצידו השמאלי של הצריח. "הטנק זינק באוויר - 45 טונות שקופצות כמו כדור גומי", אמנון משחזר איך נתקע בתא הנהג כשהחלל התחיל לבעור, והצליח להיחלץ דרך מדפי הטנק שנתקעו.

"עם הפיצוץ דפקתי את הראש בכידון הנהג, ניסיתי לקרוא להם בקשר ואף אחד לא ענה. הסתובבתי אחורה וראיתי הבזק צהוב. זה היה חם כמו השמש, הבנתי שהטנק בוער - ואם לא אצא עכשיו או שהתחמושת שנשארה תתפוצץ או שנחטוף עוד פגז", הוא מספר.

"מחוץ לתא הנהג מהומת אלוהים, כל עוצמת המלחמה עוברת מול העיניים. ראיתי איך האדמה מלבינה מקליעים שעברו לי בין הרגליים", משחזר אמנון. כשהוא וזמל, שעף עם הפיצוץ דופן הטנק, חשופים לחלוטין בחזית עמק הבכא - השניים מנסים להבין מה עלה בגורלם של חברי הצוות האחרים: "אחרי כמה דקות, שץ יוצא החוצה לבדו. ניסינו לשאול אותו - מה עם בורשטיין, אך מתוך מבטו ההמום הוא הצליח להשיב במלמול: "נהרג".

שלום בורשטיין ז"ל בטיול לשומרון, כחצי שנה לפני המלחמה. (צילום: אמנון כפכפי)

למעשה, זו הייתה הפעם האחרונה ש"אשנב 3" היו יחד כרביעייה. חברי הצוות שנותרו חילצו את עצמם לאחור על גבי טנק שעבר במקרה. שץ חזר לחזית מאוחר יותר והאחרים מצאו דרכם לבתי החולים. על נפילתו של שלום בורשטיין ז"ל נכתבו אומנם רק כמה משפטים לקוניים. אך הם טומנים בחובם סיפור לחימה הרואי, וגיבור - שניצב עד נשימתו האחרונה מול פני האויב.

להשלים את פאזל הקרב

אז איך הסיפור הזה נשאר מתחת לרדאר? אף אחד ממאות המסמכים המאובקים שנפתחו בשבוע שעבר בלטרון לא הצליח להסביר איך צוות טנק שלם לא תועד במשך ימים שלמים. גם אוצרי ארכיון יד לשריון הטילו ספק ביכולת למצוא עדויות ממשיות לאותו טנק בודד, היות ובצל ערפל המלחמה - כמעט ולא נותרו רישומים. 

ההסתברות ש-45 טונות של פלדה יגיעו לשדה הקרב, יילחמו ויצליחו בסוף גם לחמוק מתחת לרדאר של חוקרי המערכה קלושה, וכשמסתכלים על קרב מפורסם שכזה - על אחת כמה וכמה. לא סתם החוקרים, שקיבלו ממני טלפון בימים האחרונים, הגיבו בפליאה למשמע הידיעה. 

זו הייתה מעין עבודת נמלים, למצוא ממשקים בין עדויות שעברו עליהן השנים ולהוכיח את קיומו של 'אשנב 3', ממש עד הרגע האחרון. אבל בשישי אחר הצהריים, יומיים לפני פרסום הכתבה, הצלחתי להשיג את קצין השלישות החטיבתי, שלמה כהן, שהשלים את החלק הסופי בפאזל הקרב: "אני חיכיתי להם על הכביש ונתתי אות קריאה לטנק בשם 'אשנב 3'. וכן, הם היו לבד במערכה". 

כעת, עם בירור הפרטים המלאים, אפשר להוסיף עוד פרק לסיפור קרב "עמק הבכא", ולעדכן את הרשימה המפוארת בעוד טנק - הטנק של 'אשנב 3'. 

הסיפור יוצא לאור בזכות עדותם של אמנון כפכפי ושמוליק זמל, ומוקדש לזכרם של שלום בורשטיין ויוסף שץ ז"ל