צוות הטנק הראשון שחצה את הליטאני משחזר את ההיתקלויות בדרום לבנון

מרגע שלבנון חזרה להיות חלק מרכזי מהשיח הישראלי, שוב עלו גם לא מעט שמות מהמור"קים של מלחמות העבר: מהסלוקי, דרך הבופור ועד נהר הליטאני. עבור לוחמי פלוגת 'וולקן' מגדוד 77, אלה הפכו בחודשים האחרונים למקומות שקרמו עור וגידים - כאלה שחוצים עם טנקים, נלחמים, תופסים בהם אחיזה, ובעיקר משנים מציאות.

"קיבלנו את המשימה אחרי כחודש וחצי של תמרון בצפון, אחרי לא מעט היתקלויות, תנועה בין כפרים והשמדת תשתיות אויב", משחזר סרן א', מפקד פלוגת וולקן. "הליטאני זה סמל, גם בחברה הישראלית וגם בצבא. מבחינתנו זו נקודה שהייתה בסיפורים, ופתאום אתה מבין שאתה בדרך לשם - וחוצה את הנהר עם טנקים".

אלא שבתוך הטנק הכול מקבל פרופורציה: כשאתה נלחם בזמן אמת, אתה לא מתעסק בסמליות של הפעולה, אלא בלהכריע את הקרב. "היה ריגוש וסיפוק אדיר כשזה קרה, אבל במשימה אתה לא עוצר לפרק את המשמעות ההיסטורית שלה, אלא חי משעה לשעה, מתקדם לאט לאט - עד שאתה עומד פתאום מול הליטאני", מודה סגן נ', מ"מ הצוות שהוביל את הכניסה.

ועבור המ"פ, המשימה הזו לא התחילה רק בפקודה בקשר, אלא עוד משלב ההכשרה. "אני חונכתי בחיל לפני המלחמה, והקרבות שהיו לנו בראש הם בעיקר אלה של לבנון השנייה", הוא מוסיף. "למשל בסלוקי, שם הכוחות עמדו במשימה, אבל הקריבו ואיבדו הרבה. כל השנים האלה פיתחנו תו"ל איך מתחבלים את האויב, איך עובדים נכון יותר - ואני חושב שכאן ראינו איך הלמידה הזאת מגיעה לידי ביטוי".

כשנשמעת הפקודה והכוח התחיל לרדת לכיוון הנהר, סרן א' הוביל כמעט בקצה הקדמי של התנועה. "המ"פ לא חייב להיות הטנק הראשון - בשביל זה יש מפקדים תחתיו, ויש מ"מ שמוביל", הוא מסביר, "אבל המקום שלך כמפקד הוא להיות צעד מאחורי הראשון: כדי לראות, להבין, לנהל את הקרב ולהיות שם ברגעים שבהם הדברים משתנים".

מה שרואים ברגעים האלה מהטנק, לפחות בהתחלה, רחוק מאוד מהדימוי הקלאסי של שדה קרב. "אמרו לנו שאנחנו יורדים לליטאני", מספר רב"ט ה', אחד הלוחמים בצוות, "אבל אני לא חושב שמישהו באמת הבין שפתאום נראה נהר זורם דרך הפריסקופים. לא יצא לנו להשתכשך במים, אבל צעקתי לצוות מהכיפה: 'תראו, תראו', וזה היה אושר מאוד גדול".

אותו מראה פסטורלי מתגלה תוך רגע כמתעתע, כשמתחילות להיחשף שכבות הטרור במקום. "ביומיים הראשונים לא חווינו היתקלות עם אויב, מה שעשוי לייצר תחושת ביטחון מזויפת. אבל גם אחרי שנלחמנו במחבלים במרחב הנהר פנים אל פנים זה לא הפתיע אותנו. למרות שהיופי של האזור מהפנט אותך, ידענו כמה שחיזבאללה מבוססים שמה", מתאר המ"פ.

האתגר המרכזי, הם מסבירים, הוא לא רק האויב - אלא גם השטח. "צריך לזכור שאתה נלחם בתוך סבך, צירים צפופים, הרים וגבעות", מתאר סמ"ר י', לוחם נוסף בצוות. "אתה צריך לחשוף עוד תא שטח ועוד תא שטח, ואתה לא יודע מי או מה מחכה לך שם".

מכאן, הלחימה מקבלת קצב אחר. לא הסתערות אחת קצרה, אלא תנועה איטית, זהירה ושיטתית. "הטנק מתקדם, יורה כשצריך, החי"ר נכנס לכבוש איתורים, וכל פעם מתקדמים עוד קצת. לקח בערך יומיים עד שהייתה אחיזה מלאה במרחב", מסביר סגן נ'.

אחרי שזו מתבססת, מתגלה גם עומק התשתית שחיזבאללה בנה במרחב. "בלבנון, בניגוד לעזה, זה מטעה", אומרים הלוחמים. "שם הכול מדברי ושטוח. כאן אתה רואה מקום יפהפה, שבמבט ראשון אולי היית שואל את עצמך למה נלחמים בו, ואז אתה נכנס לבית הכי תמים ורואה כמויות אמל"ח, רחפני נפץ, RPG, קלצ'ים, מטענים, מדים ודגלים. אתה מבין כל פעם מחדש שבנוף הזה יש מערכת חיזבאללה שלמה".

לצד כל זה, הם עדיין צוות טנק: צפופים, עייפים, מצחיקים אחד את השני, ומנסים לייצר לעצמם עולם קטן בתוך מרחב עוין. "יש לנו נהג עם אחד הקולות הכי טובים במדינה", הם מתבדחים. "אין רגע בטנק שאין שיר, מנגינה או סיפור, והדברים הקטנים האלה מחזיקים אותך".

הם צוחקים כשהם נזכרים בכל זה, גם כי עד לא מזמן, אף אחד מהם לא יכול היה לספר על כך בבית. "ההורים שלנו בכלל לא ידעו איפה אנחנו במשך שבוע או שבועיים", הם מספרים. "אין קליטה, אין טלפונים, וגם היה אסור להגיד. רק כשהתמונה של הטנק פורסמה, היה כיף לזהות אותו ולומר - 'כן, זה שלנו'".

אבל מתחת לצחוקים, ברור שגם הם נושאים איתם לא מעט. חלקם התגייסו זמן קצר לפני 7 באוקטובר, אחרים נכנסו למלחמה בעיצומה של ההכשרה. "זה מפחיד", מעיד סמ"ר ה', "אבל זה גם נותן משמעות. אנחנו רואים את יישובי הצפון מול העיניים - משגב עם, מרגליות, קרית שמונה, ומבינים בדיוק למה אנחנו נלחמים".

את הדיסוננס שבקרבה של לבנון וישראל, הם מרגישים דווקא כשהם מספרים על רגע של התרעננות, רחוק מהליטאני - אבל עדיין קרוב מספיק כדי להבין את האבסורד. "יצאנו לאיזה נחל באזור", אחד הלוחמים נזכר, "ישבנו שם, שיחקנו כדורגל, במרחק של קילומטרים מלבנון, ואז הבנו שאנחנו אלה שמאפשרים את השקט הזה. אתה נלחם ונותן מעצמך כדי שאנשים יוכלו לחיות ככה".

עבור הצוות כולו, זו השורה התחתונה: לא רק תמונה של טנק ליד נהר, ולא רק רגע שמחזיר את החטיבה אל אחד הסמלים הגדולים של לבנון. "לתושבי הצפון אני אגיד שאנחנו עושים הכול כדי להגן עליכם", משתף המ"פ בכנות, "לפעמים אין שקט, ולפעמים יש אירועים קשים. אבל גם יש כאן אנשים שמוכנים לעשות כל שיידרש כדי שיהיה לכם ביטחון, ושזו המשימה העליונה שלהם".