"גל עולה בקשר, ואז - בום. זו הפעם האחרונה ששמעתי את הקול שלו"

בסוף השיחה שלי עם רס"ל (במיל') דודי, לוחם בפלוגת החוד של 'צבר', הוא מבקש ממני להישאר רק לעוד רגע אחד. הוא שולף את הטלפון ומונה מרשימה ששמר 15 חברים, אלו שאיבד בלחימה ברצועת עזה. חשוב לו לא לפספס אף שם.

"ארבעה ימים אחרי הכניסה הקרקעית, בתשע בבוקר, אנחנו שומעים פיצוץ חזק, לא רגיל ולא של טנק מוכר", הוא משחזר. "הסמ"פ עולה בקשר, כל המחלקות עונות חוץ מאחת - מחלקת החוד. אני הייתי בחפ"ק מ"פ. הגענו לזירת האירוע, יצאנו מהכלי, ומולנו מראה נורא, נמ"ר הפלוגה שרוף לחלוטין".

"ראינו את סמ"ר דניאל מזביץ', השורד היחיד מהאסון, הנס שלנו, מנסה לצאת מהנמ"ר. משכנו אותו ישר לכלי שלנו, ויצאנו מאזור הכלי השרוף", מספר דודי וקולו רועד. "אכלנו כאפה. אין דרך אחרת לתאר את זה. אבל אחרי מה שחווינו ביישובי העוטף, מבינים שאנחנו פשוט חייבים להיות שם, אז ישר נכנסים להילחם".

באסון הנמ"ר של פלחו"ד צבר נפלו 11 לוחמי גבעתי: סמ"ר איתי יהודה, סמ"ר רועי דאוי, סמ"ר עדי ליאון, סגן פדיה מרק, סמ"ר שי ארוס, סמ"ר עדי דנן, סמ"ר איתי יהודה, סמ"ר הלל סלומון, סמ"ר ארז מישלובסקי, סמ"ר רועי סרגוסטי, סמל עידו עובדיה וסמל ליאור סימנוביץ' זיכרונם לברכה.

מספר שבועות אחרי האירוע הקשה, פשטה הפלוגה על בית החולים רנתיסי שבעיר עזה. הלוחמים איתרו אמל"ח רב ומנהרות תת-קרקעיות. "צמוד לשם הייתה אינדיקציה לאיתורים רבים המוחבאים בתוך מבנה. ניסינו לפרוץ את הדלת, אבל הלום נתקע בידית. ראינו שיש כניסה מסביב, נכנסנו משם וחשפנו מנהרה באורך 22 מטרים בעלת חשיבות גדולה לחמאס", מסביר הלוחם.

"סמ"ר גל מישאלוף ז"ל, לוחם בפלוגה, עולה בקשר, ושנייה אחרי אני שומע שריקה ובום חזק. זה היה הטיל הראשון שפגע בקיר הסמוך. כמה שניות אחריו הגיע השני. זאת הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את הקול שלו. השלישי ששוגר, פצע אותי".

בהמשך הלחימה נפלו סרן איתי סייף ז"ל, מפקד המחלקה, ורס"ן יפתח שחר ז"ל, המ"פ. בהמשך, נפל גם סמ"ר רון אפשטיין ז"ל, סמל המחלקה. רס"ל (במיל') דודי, זוכר ומספר לי על כל פציעה, כל אירוע, וכל שם שיישאר חלק מהפלוגה לעד.

כששאלתי אותו איך ממשיכים להילחם אחרי אובדן שכזה, הוא הסביר שכל לוחם נכנס עם מטרה ברורה, ויודע למה הוא נלחם: "נכון, אנחנו לא רובוטים, וזה קשה מאוד. הכאב מלווה אותך כל הזמן, אבל אנחנו מעכלים את זה יותר טוב כשממשיכים להילחם, במיוחד למענם".

"למרות, ואפילו בעקבות כל מה שעברנו, אני מאמין שאנשים כן רוצים להגיע לפלוגה הזאת ספציפית", הוא אומר בחיוך עדין, "אם הייתי מתגייס עכשיו, הייתי רוצה להגיע לפלוגה. יש לנו מורשת ענקית, שירי פלוגה, מדבקות הנצחה, מור"קים, ושלטי הנופלים שאנחנו תולים בפלוגות".

"הלוחמים הצעירים לומדים כל כך הרבה מסיפורי הגבורה האלה, שילוו את פלוגת החוד לנצח", משוכנע לגמרי רס"ל (במיל') דודי, "זו המורשת שלנו, 'בלב ובנשמה רובאית צבר', אנחנו עושים הכול כדי להנציח אותם. אני בטוח שהחברים שאיבדנו היו רוצים שלא נוריד את הראש לרגע, שנמשיך קדימה, שנמשיך להילחם גם בשבילם".