מח"ט גבעתי זוכר את המפקד המיתולוגי

האלוף, מה שלומך? זה דדו, זוכר?

דיברנו פעם וסיכמנו שניפגש, שתבוא לדבר בפני המפקדים אצלי בעזה, טוב עכשיו אני כבר בגבעתי ואנחנו לפני סדנת יעדים עם הפורום הבכיר של החטיבה, זו נראית לי הזדמנות טובה שתבוא אלינו, קצת להכווין ולתת מניסיונך לומר מהם בעיניך הערכים המובילים לארגון לוחם כמו חטיבת גבעתי, להעביר לנו מעט מן המורשת של הקרבות אותם חווית עם לוחמיך במרחבי פלשת. מה אתה אומר? תוכל?

את השיחה הזו לא הספקנו לקיים, כמה חבל, איזה פספוס, אתה האלוף כבר לא תהיה אתנו בסדנה, אנחנו לא נזכה יותר לשמוע מפיך ישירות את סיפורי המורשת והקרבות, לא נזכה לקבל ממך את העצות הישנות, הטובות והכה רלוונטיות שהפכו את פקודיך במרוצת השנים למעריציך הנלהבים.

"היו לי חיילים מתל אביב שלא היה להם זוג נעליים, שבמקום חגורה קשרו את המכנסיים בחבל. אבל האמונה שלהם הייתה גדולה" – כך סיפרת, על גדוד 53 בגבעתי עליו פיקדת, שם בגדוד המיוחד הזה האמינו בדרך, האמינו במשימה, האמינו בך.

רק רציתי לספר לך יצחק, רציתי קצת להשוויץ בפניך ולא הספקתי, רציתי שתדע שבגבעתי מחנכים ומגדלים דורות של מפקדים חדורי שליחות שאוהבים את מה שהם עושים ומטפלים באנשיהם ממש כפי שפעלת אתה.

רציתי שתראה בעיניך בכנס המפקדים שכבר לא תשתתף בו את שורת המפקדים של החטיבה שלנו לומדים את סיפור הקרב בניצנים, אך יותר מהסיפור עצמו לומדים שיעור חשוב על עוז הרוח והענווה לומר שגיתי, טעיתי, לא מספיק עשיתי כפי שאמרת בביקורתיות נוקבת כלפי עצמך, "כשבאתי למח"ט שמעון אבידן והודעתי לו שניצנים הולכת ליפול, עמדו במפקדת החטיבה ארבעה תותחים וסוללת מרגמות 120 שבקלות אפשר היה לקדם ולירות אתם על המצרים שתקפו את הקיבוץ. זה לא נעשה. התחלתי לצעוק, הסבירו לי למה לא מפעילים את הנשק, ובמקום לשבור להם שם את הראש, שתקתי".

ממש באותו עניין, מרשימה עוד יותר הייתה נסיעתך לארה"ב בכדי לבקש סליחה ממי שהיה מפקד פלוגה ג', אצלך במלחמה ואותו הדחת. נסעת אליו לאחר שגילית שנים מאוחר יותר כי נפלה טעות וכי מ"פ זה לא זו בלבד שלא היה אמור להיות מודח, אלא היה מקום להעניק לו מדליה, התעקשת להגיע אליו ללב מנהטן למרות סירובו הראשוני להיפגש ובוודאי למחול על החלטתך החריפה מהעבר. אציל נפש אתה יצחק, מדויק וקפדן.

האלוף, רציתי שתשמע את מפקדי החטיבה, דנים במימוש הערכים המובילים ניצחון אחריות ומצוינות, ערכים עליהם דיברת אותם מימשת והם ממש עד היום מהערכים המובילים בחטיבה. ההבנה "שיחד ורק יחד ננצח", ערבות הדדית ורעות לוחמים ממש כמו זו שאתה ובני דורך חלמתם עליה טרם קום המדינה, בשורה התחתונה רציתי להראות לך בגאווה חטיבה של לוחמים עזים אשר עושים יומם וליל למען ביטחון ישראל, מפקדים ולוחמים מטובי בנינו תחבולנים יוזמים ורבי פעלים יוצאים למערכה וממנה לא שבים עד שמבצעים.

בגיל 100 הוענקו לך דרגות האלוף, במחווה של הצדעה ותיקון היסטורי. בשבילנו נולדת אלוף אך היו אלו דרגות ששיקפו את ההערכה של כלל האומה לפועלך והשפעתך על צה"ל והמדינה בכלל. היום לאחר 104 שנות עשייה עצומה ייחודית ומיוחדת אנו נפרדים. דרכנו, לנצח תשארנה שזורות זו בזו, לעולם תישאר חלק מאתנו חלק מחטיבת גבעתי.

המפקד, אנחנו מפקדי ולוחמי החטיבה שכה אהבת, מצדיעים לך בדרכך האחרונה, ומבטיחים להמשיך ולהוביל את החטיבה קדימה לאור הערכים אותם הנחלת ולאור  המורשת והרוח ששמה הוא גבעתי.

מוקירים, זוכרים וכבר מתגעגעים!

דדו בר כליפא, אל"מ

מפקד חטיבת גבעתי

בשם המפקדים והלוחמים הסגולים!