"דוד הדר, אני כאן"

דוד הדר,
שנתיים וחצי חלפו מאז שדיברנו לאחרונה. רציתי לספר לך שאני כאן, עומד בטקס סוף המסלול בגדס״ר גבעתי, היחידה שלך. זו שכל כך הערצת. אני עומד כאן, על הארץ שכל כך אהבת; חורש אותה על ווסט, נשק ותיק לואו. היא קוראת לך, מתגעגעת.

גם היחידה מתגעגעת. דע שאתה מורגש פה ביומיום. אנחנו חיים, מחייכים, רצים וזוחלים את הערכים שכל כך קידשת. עם כמה שקשה להיות לוחם בגדס״ר גבעתי, אנחנו זוכרים לחייך, לשמור על הרעות ולכבד אחד את השני. מורגשת פה החיות שלך, העוז והענווה.

כמעט בכל מור"ק שמועבר, אתה, בניה וליאל מוזכרים - כי אתם היחידה. אתם הכתבתם לנו את הדרך שמובילה אותנו לפסגה, למצוינות.

אבל המסר החשוב מכולם, יותר חשוב מהכבוד ההדדי, יותר חשוב מהשאיפה למצוינות, הדבר שהכי קשה להסביר לאנשים שלא איבדו מישהו קרוב - זאת ההערכה.

להעריך את הסובבים אותנו. ואני מודה, דוד יקר - גם אני חוטא בזה מפעם לפעם, כי משום מה זה לא הטבע שלנו. לפעמים מתוך שגרה של לחץ, בין אם בצבא, בעבודה או בלימודים, מתוך שגרה של לרדוף אחרי עצמנו, אנחנו שוכחים לעצור, להסתכל מסביב ולאהוב את האנשים הקרובים אלינו.

כן, לאהוב. זו לא מילה גסה. אנחנו נוטים לקחת אחד את השני כמובן מאליו, כי התרגלנו שנהיה פה גם מחר, אז מטבענו לא לייחס חשיבות.
דוד הדר, תמיד ידעת לראות את הטוב בכל אחד ואחת.

אז רק שתדע בתור התחלה שאני, כמו שכל אחד צריך, לוקח לעצמי דקה בכל יום. דקה לעצור את הטירוף, לעצור את המירוץ, להסתכל מסביב ולהעריך, לאהוב, לראות את הטוב בכל אחד.

אוהב, מעריך ומתגעגע,
יוגי