מעיני הסמל, דקה אחר דקה - כך השיגו מרץ 20 את הסגולה

"אף אחד לא מכין אותך לקראת מסע הכומתה השני שלך. ההתרגשות בבטן בזמן ההכנות מזכירה את הפעם הראשונה, רק שבמקום לקבל כומתה - אני הולך לתת אותה למישהו.

רגע לפני שאנחנו יוצאים, אני מכנס את המחלקה סביבי: 'צמצמו אליי'. זה צמד מילים שמעלה חיוך על פני כל חייל במחלקה - הם עוברים מ-ח' מרוחקת למעגל צמוד, מחכים לשמוע מה יש לי לומר ומנסים לגנוב חיבוק קבוצתי. ייאמר לזכותם, שהם הצליחו פעם או פעמיים. 

'זו הכשרה שלמה, שמונה חודשים שמתנקזים ל-40 קילומטרים אחרונים. שמרו על האווירה ותישארו ביחד, דבוקים אחד לשני - זה מה שחשוב. מי שקשה לו מבקש דחיפה ממי שמאחוריו ומושיט יד למי שלפניו. תזכרו שהסגולה היא לא המטרה, אלא סמל ללוחמים שהפכתם', אני אומר להם בדקות האחרונות לפני שאנחנו מתחילים.

21:50 - יוצאים לדרך

אייל המ"מ קורא: 'מספרי ברזל להתפקד', וכולם חוזרים אחרי הפקודה וצועקים בתורם את המספר שלהם. אנחנו מוודאים ירוק, כולם כאן - והמסע מתחיל.

המחשבה הראשונה שעולה לי בראש כשאנחנו מתחילים לנוע, היא ששוב שכחתי לחזק את השרוכים בנעליים. לפעמים נדמה לחיילים, שכמפקדים כלום לא מזיז לנו - אבל כן, גם לנו מפריעים דברים קטנים, ושרוכים הם אחד מהם - לפחות אצלי. בזמן שאני חושב על זה, בנימין, הקשר שלי, מספר לי בקול שהשרוכים שלו לא הדוקים מספיק.

מהר מאוד הגוף מתחמם, ומזג האוויר הקר כבר לא מפריע לנו. כסמל מחלקה, התפקיד שלי הוא לאחד את הכוח, לצמצם פערים ולוודא שאף אחד לא נשאר מאחור - וכל זה תוך ניסיון לשמור על מורל גבוה ועל אווירה טובה, למרות הקשיים. 

המסע הזה מתחלק לשלושה: בהתחלה ההתרגשות עולה על כל מכשול, קל להניע את החיילים ולא צריך להתאמץ - הם מבינים שזה זמן האמת, שהכומתה מחכה להם והם בדרך אליה. כבר רואים את היעד - ברגע שהאלונקה הראשונה תיפתח ויישארו חמישה ק"מ בלבד, המצלמות, שמעבירות למשפחות בבית את רגעי השיא אליהם לא יכלו להצטרף בגלל הקורונה, יתחילו לפעול - וכולם ירצו להיות בראש הטורים.

 אבל לקראת האמצע, כשרואים את אורות הר קרן - בסיס אימון מתקדם של בא"ח גבעתי - רק כנקודות בודדות באופק, הקושי מתחיל לתפוס מקום. בשלב זה מאוד תלוי איזה חייל מגיע אליך, ואיך אתה מגיב. צריך לדעת מה להגיד כדי לגרום לו להמשיך ללכת ולא לוותר.

לפעמים מספיקה מילה טובה ולפעמים דחיפה, ויש פעמים שבהן צריך גם להרים את הקול. בין קושי של חייל אחד לשני, צריך לזכור ש-40 ק"מ לא באים בקלות לאף אחד. גם כשהרגליים שלך שורפות, אתה חייב להיות שם בשביל החיילים ולא לוותר או להתלונן - אלא להמשיך לדחוף קדימה.

באחת העליות במהלך המסלול בו אנחנו צועדים, אני מרגיש יד דוחפת אותי מאחור. אני מביט ורואה שזה בנימין, הקשר שלי. אנחנו ביחד מספיק זמן כדי שיזהה אותי ברגעי קושי. ברגע שהורדתי קצב, הוא ידע לשים את היד ולדחוף. אבל להיות מפקד נותן כוחות, ובאותו הרגע אני תופס לו את היד ומושך אותו למעלה - הוא בא לתת ויצא מקבל.

00:00 - חצות הלילה, עצירה

אחרי כ-18 ק"מ, הבא"ח מפנק אותנו בפריסה קטנה - פירות, סנדוויצ'ים ומיץ פטל קר. אייל המ"מ תופס את כל הסגל הפיקודי לשיחה קצרה: 'אנחנו נכנסים לחלק הקשה במסע - הציר עצמו מלא בחול ים ואנחנו בערך בחצי הדרך - כאן אנשים עלולים להתחיל להישבר. תהיו חזקים, אל תוותרו לאף אחד ואל תפתחו פערים. תהיו צמודים אחד לשני'.

00:20 - חזרה לתנועה

אנחנו ממשיכים ללכת, ובשלב זה נדמה שהר קרן רק מתרחק ממך. החיילים שקטים, אולי כי ההתרגשות ההתחלתית ירדה, אולי בגלל השעה - העייפות נופלת על כולנו לאט לאט. אני מצליח לדמיין את הציר שבו הלכתי כחייל במסע הכומתה שלי, ומספר לבנימין שזה מסע שנחרט בזיכרון. 

התגייסתי לחטיבת גבעתי בעקבות סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל, והלכתי אחריו לאורך השירות. גם הוא היה סמל מחלקה, ועשה דברים אחרת - הוא האמין שהחיילים צריכים לחייך תמיד. האמונה הזו דבקה בי, וכמו שליאל היה שולח את הקשר שלו כדי לוודא שכולם מחייכים - גם אני שלחתי את בנימין.

התחלתי לחשוב ביני לבין עצמי מה להגיד במעגל ההענקות לבנימין, כשאתן לו את הכומתה שלי. הוא עבר דרך אדירה בעיניי, וליווה אותי לאורך כל תקופת הפיקוד. הייתי המ"כ שלו בטירונות, והוא היה הקשר שלי כבר ממסע 6. הוא נכנס לי ללב.

01:00 - 25 ק"מ אל תוך המסע

חייל מגיע אליי עם דמעות בעיניים: 'כואבת לי הברך, המפקד, אני לא מצליח לדרוך על הרגל'. כלוחם אתה מגלה כל פעם אזורים חדשים בגוף שיכולים לכאוב, ולמרות זאת - לעצור זו לא אופציה, ולפעמים חייבים להישיר מבט ולהמשיך ללכת.

'הסגולה מחכה לך', אני אומר לו, והוא ישר עונה: 'כן המפקד'. שני חברים שלו באים ותומכים בו מהכתפיים, ואנחנו ממשיכים ללכת, עד שהוא יכול שוב לצעוד בעצמו. אתה נתקל בהרבה מקרים כאלה, ואף אחד לא מלמד אותך איך להתמודד איתם נכון. צריך להחליט מה הגישה הנכונה לכל חייל, וכשקולעים בול זו ההרגשה הכי מספקת.

03:00 - עדיין הולכים בשקט

ברגעי השקט האלו, אני מתחיל לסכם בראש את שמונת החודשים האחרונים - מהרגע שהבאנו אותם מהבקו"ם והיינו צריכים ללמד אותם לשים חגורה, לשיר את ההמנון של גבעתי ולהיות לוחמים. זו הרגשה כל כך מיוחדת בתור מפקד, לראות את הידע והניסיון שלהם גדלים - משיעור על מיקרו תבור ועד תרגיל המחלקה הראשון, שבו אתה רואה אותם רצים ומסתערים זה לצד זה.

05:40 - 5 הק"מ האחרונים

בעצירה הבאה אנחנו פותחים אלונקות - ההתרגשות מתחילה למלא את החיילים מחדש, וגם אותי. בשלב הזה אין יותר מדי שיחות, מלבד כמה חיילים שמרגישים בנוח להריץ חיקויים שלי מההכשרה. פתאום אני מגלה שלא היה להם משעמם לרגע, וכשהלכו לישון הם היו מעלים מופעים פרטיים שמבוססים על אמירות מצחיקות שלי.

תוך כדי הליכה, שני הטורים, שעמדו ביציבות כל המסע, מתמלאים פתאום בדגלי גבעתי סגולים ובדגלי המדינות שהחיילים הבודדים הגיעו מהן. '1-2-3 אלונקה גובה מותניים הרם, גובה כתפיים הרם', המ"מ צועק ואנחנו ממשיכים בקצב מהיר.

גם אצל המפקדים ההתרגשות ניכרת - כמיטב המסורת, הכומתות הסגולות שלנו נחבשות על הראשים ואנחנו נכנסים יחד איתם אל מתחת לאלונקות, מפקדים עם חיילים - אנחנו איתם וחלק מהם במסע אל עבר הכומתות.

החיילים שרים ולא מוותרים לעצמם לרגע. הכאב בכתף מהאלונקה הוא לא סתם - עוד רגע הוא יתחלף בכומתה שלהם.

06:50 - 50 מטרים אחרונים

כל האלונקות של הפלוגה מסודרות בקו ישר על רחבת המסדרים. 'פלוגת צבר תנו הכול, הגענו', צועק המ"פ ופותח בריצה - וכולם אחריו. 

על רחבת המסדרים מתנגן ההמנון של החטיבה, ומי שחלם גבעתי - מתעורר היום עם הסגולה.

פלוגת צבר מרץ 20', מחלקה 3 היקרה שלי, עכשיו זה רשמי - ברוכים הבאים למשפחת גבעתי. אין גאה ממני".