אחות החלל שנפל בעזה מצלמת את סוף הסיפור מחדש

בשיחה האחרונה שלה עם אחיה, אביב, נוי לוי הייתה רק בת 15. שניהם ישבו באותה הרכבת - היא בארגונים אחרונים לקראת הטיסה לאיטליה, והוא ירד לתפוס קו בדרום כלוחם בגבעתי, בתקופת ההפגנות האלימות על הגדר בגבול רצועת עזה. כשהגיע תורה של נוי לרדת, היא חיבקה אותו ועצרה לרגע: "לא ידעתי אם להגיד לו שישמור על עצמו, אם זה יעזור או לא - אבל הייתה לי תחושה רעה".

בסוף אותו שבוע אביב לוי נהרג מירי צלף. משפחתו, שמיהרה לחזור מחו"ל בעקבות הבשורה המרה - נעטפה בחבריו מהצבא, ובעיקר בסיפורים - שהראו לאחותו הקטנה את אחיה הגדול באור שלא הכירה עד אז. 

"באחד הימים בשבעה, מישהו סיפר לי שאביב היה שם שעון מעורר ומתעורר באמצע הלילה, כדי לדבר עם חיילים שקשה להם בזמן השמירות", נוי משתפת, ומודה שלפני שנהרג, בתור ילדה בכיתה ט' - לא הפנימה את המעלות של אחיה: "הייתי עסוקה בעצמי, לא הצלחתי להבין עד כמה הוא אהב את הצבא, וכמה הוא גונן עליי".

בגלל תחושת הפספוס מהקשר שלא מומש עד תום, ועל הדברים שהייתה אומרת לו יכלה - החליטה נוי לכתוב מחדש את סוף הסיפור. "מיד אחרי אותו קיץ התחלתי את התיכון, ובמסגרת מגמת קולנוע התבשל אצלי הרעיון - שסרט הגמר שלי יתעסק בסיפור של אביב", היא מספרת, "זה דרש חודשים של עבודה מנטלית - להבין שאני רוצה להתעסק בפצע הזה. אבל החלטתי שאני הולכת על זה".

נוי רק בת 17, אבל בעודנו מדברים, אי אפשר שלא לחוש את הבגרות בה היא מתמודדת עם השאלות הרגישות ויודעת להגיד גם את המילים הקשות. כנראה בגלל זה, כשהיא אומרת שעברה מסע ארוך בעשיית הסרט, שעזר לה להכיר את אחיה ואת המקום שלה בתוך השכול - ברור שזה מגיע מהלב. 

בעזרת חברים ומשפחה היא יצאה לדרך. תחילה הייתה צריכה להבין במה להתמקד. "לא יודעת איך אפשר לסכם קשר של חיים שלמים בסרט קצר, אבל עם הזמן ידעתי שאני רוצה לדבר על הפגישה האחרונה שלנו - ולנסות לעבד אותה מחדש", היא משחזרת.

הדרך לבנות את דמותו של אביב מחדש הייתה קדחתנית, כמו שמתארת נוי: "רצינו להשאיר אותו בדיוק כמו שהוא, כל פרט, כל חיוך. ידעתי שזו משימה כמעט בלתי אפשרית - לכן ערכתי תחקיר עמוק בעקבות האדם שהיה, ושאלתי אנשים רבים שהכירו אותו". למזלה, כך היא מעידה, מי ששיחק את אביב ידע להגיע לדיוק מדהים - שהשאיר גם את אמא של נוי המומה.

משפחתה של נוי ליוותה מקרוב את ימי הצילום, כל צעד ושעל. אם המשפחה אף גילמה את תפקיד האמא בסרט, כשהיא משחקת לצד דמותו של בנה שנפל, מדויק ככל האפשר. "אני לא יודעת מאיפה הכוחות האלה", תוהה נוי, "להצליח לחייך - כשברור שזה מחזיר אותה לעבר".

על כל הדברים שלא הצליחה לומר נוי לאח שלה, ניסתה לפצות בסרט. את רגעי השתיקה באוטו, אחרי שאביב אסף אותה, היא החליפה בתהליך של היכרות מחדש, כשהיא מקבלת פרופורציות ומבינה מי היה אחיה. 

לפני סיום אני שואל את נוי מה הייתה אומרת לאביב לו הייתה מספיקה. "שאני אוהבת אותו ושאני גאה בו", היא משיבה בפשטות, ומוסיפה שאם היה רואה את הסרט, "הוא כנראה היה גאה בי - על התהליך שעברתי לבד וכמשפחה, ועל ההזדמנות שיצרתי - להגיד לו את כל מה שאי פעם רציתי, גם אם זה אחרי מותו".

לאחרונה, הסרט שיצרה נוי עם מגמת הקולנוע של בית הספר "אחד העם" בפתח תקווה - זכה בפרס הסרטים הקצרים של משרד החינוך.