סיפורו של הנער שישב בכלא - והפך למפקד בסיירת גולני

את מנשה אני פוגשת בתחנת האוטובוס בעפולה ביום חמישי בצהריים. הוא לבוש במדי הא' הייצוגיים ותיק הגב הגדול שלו מונח על הכתפיים. בכל שבוע אחר, מזמן היה חוזר הביתה - אבל את היום הוא מקדיש לנסיעה לחוות השומר.

אנחנו מגיעים לשער הבסיס ומקבלות אותנו המפק"ציות של החיילים איתם מנשה הולך לדבר. הן מספרות לנו ששלושה מהם, שהוא מכיר מהשכונה באשדוד, לא הפסיקו לדבר עליו - ואחד אפילו בחר לספר את הסיפור שלו במסגרת משימה בטירונות.

"אני לא יכול להסביר לך כמה אני מתרגש להגיע לפה", הוא משתף אותי כשאנחנו הולכים על הדשא בדרך לכיתה. את הדרך הזאת הוא מכיר היטב, ועל רקע אותו הנוף הירוק בילה את החודשים הראשונים בשירות שלו.

אנחנו נכנסים לחדר והחיילים כבר יושבים במעגל. בחצי השעה הקרובה ינסה מנשה לספר להם על המסע שלו, בתקווה לעורר השראה אפילו באחד מהם. "לפני כמה שנים הייתי כמוכם, וישבתי במעגל כזה בדיוק", הוא פותח. מאז כומתת הבקו"ם שהייתה לו כבר התחלפה לאחת חומה, והחלום שגרם לו לעבוד קשה התגשם - כשהפך ללוחם בסיירת גולני ב-2018.

"המבט של אמא שלי כשהיא ראתה אותי עם אזיקים, גרם לי להבין שזו ההזדמנות האחרונה שלי"

רס"ל מנשה טקלה היה בן 13 כשעבר לבית ספר חדש, אז דברים השתנו. "זה התחיל משטויות קטנות - הברזות משיעורים, אירועי אלימות ואנשים שהכרתי שהשפיעו עליי לרעה", הוא מדבר והחיילים שסביבנו משתתקים, לא רוצים לפספס אף פרט, "משם הגעתי לסמים. אהבתי את הכוח שאני מקבל מלהסתובב עם אנשים שכל הסביבה שלהם היא פשע. הפסקתי להגיע לבית הספר, התחלתי לגנוב ולחשוב איך אני משיג כסף". 

בכיתה ט' כבר היה המשפט הראשון שלו, על מקרה אלימות בו היה מעורב. הוא עבר בין הוסטלים ומסגרות, כשנדמה שאף אחד לא מאמין בו: "כבר ידעו במשטרה מי אני ומה השם שלי. ביום הראשון, באחד המקומות שהגעתי אליהם, המנהל אמר לי לא להיכנס לכיתה. הוא לא היה שם בשביל לעזור לי, הוא רק רצה לוודא שלא אעשה לו בעיות. ואני הייתי מבסוט מזה, לא רציתי להשתנות".

"נעצרתי על עוד איזושהי שטות שעשיתי, והפעם זה היה מול כל המשפחה. נאזקתי ליד ההורים ואמא שלי לא הפסיקה לבכות, המבט שלה כשהיא ראתה אותי עם אזיקים, גרם לי להבין שזו ההזדמנות האחרונה שלי. הגעתי לכלא "שקמה" לנוער. אחרי שהבנתי שהמשפחה שלי היא זאת שסובלת מהמצב, החלטתי לעשות שינוי", הוא נעשה רציני יותר. אחרי עוד משפט, מנשה נשלח לפנימיית "נירים", כשהשופטת מבהירה לו שזאת ההזדמנות האחרונה שלו.

בסוף י"ב קיבל מנשה פטור משירות, אבל החליט ללכת למכינה קדם צבאית כדי לבטל אותו. "כשהסתכלתי על העבר שלי, הבנתי שעשיתי בעיקר נזק לסביבה. הרגשתי שזאת החובה שלי לתרום את השנים האלה למדינה - ובעיקר רציתי להוכיח לעצמי שאני לא אותו בן אדם שהייתי", מסביר מנשה את ההתעקשות שלו להתגייס, "לא רציתי שמה שהיה יקבע לי את המשך החיים, והבנתי שאני חייב להתגייס".

אחרי מאבק ארוך, שנמשך לאורך כל שנת המכינה, הצליח מנשה להתגייס ולהגיע לחוות השומר. "לא ראיתי בעיניים - מהרגע הראשון ידעתי שאני רוצה להיות חייל קרבי. אתם יודעים איך זה, לפעמים קשה להחזיק את עצמך, כשהחברים מסביבך מרשים לעצמם להיות בעייתיים", הוא פונה אליהם, "אבל המטרה הייתה לנגד עיניי - ולא נתתי לאף אחד לעצור אותי".

"רוב מי שנמצא כאן לא מאמין בעצמו - הם חושבים שהם לא מתאימים למסגרת ולא מתארים לעצמם שיצליחו להשתלב. אני כאן בשביל לבטל את הסטיגמה, להיות דוגמה אישית ולהראות שאפשר להיות כל דבר אם עובדים קשה בשביל זה"

הוא עבר את הגיבוש של גולני והגיע לסיירת, ואפילו יצא לקורס מ"כים: "זו הייתה הגשמת חלום. מאיפה שאני מגיע, אשכרה להתקבל לסיירת, ועוד להיות מפקד? זה נתן לי הרבה ביטחון".

מנשה היה בצוות עם עמית בן יגאל ז"ל, ויצא איתו למבצע בו נהרג. "הוא תמיד חייך, גם כשהיה לו קשה. כשאני נמצא במצב לא פשוט, אני נזכר בו ובדרך שלו", הוא מתרגש וניכר שגם החיילים שאיתנו, "אני ממשיך להנציח את הדרך שלו, לדבר עליו ועל השמחה שתמיד הייתה סביבו".

"הצוות נמצא בקשר עם המשפחה של עמית וזה מחזק את כולנו - אני מגיע אליהם הביתה תמיד, הם לגמרי חלק מהמשפחה שלי", הוא מחייך, "לפני חודש בערך, נאווה, האמא, הזמינה אותי לדבר עם נערים מהוסטל, שיש להם רקע דומה לשלי. אנחנו מאוד קרובים וזה משמח".

היום מנשה בקבע, אחראי על הלוגיסטיקה של הסיירת: "אני אוהב את היחידה וחשוב לי לדאוג ללוחמים - שיהיה להם הכי טוב, בלי לזלזל בהם או לסמן וי".

כשאחד החיילים שואל את מנשה אם היה מעדיף להתגייס ישר לסיירת גולני, בלי הזמן בחוות השומר, הוא מיד עונה: "בכל מקום שהייתי בו בשירות נשארתי תמיד עם כיסוי הדיסקית של החווה. זה המקום שעיצב אותי, ואני מודה על כל רגע שהייתי בו - לא משנה שום דבר. אני עוד בקשר עם המפקדת שהייתה לי פה, וגם אם זה לא נראה לכם ככה עכשיו, הן לגמרי פה בשבילכן, ורוצות רק שיהיה לכם טוב".

מחיאות הכפיים נמשכות דקות גם לאחר שמנשה מסכם את השיחה. אם לא היה לו"ז צפוף, נדמה שהם היו יכולים לשוחח גם שעות. אנחנו יוצאים להפסקת צהריים, ובדרך לחדר האוכל ניגשים אלינו לפחות שלושה חיילים. "אני גם רוצה להיות לוחם", משתף אותו אחד מהם בעיניים בורקות. כששאלתי למה היה לו חשוב לפנות למנשה, השיב מיד: "הוא מזכיר לי אותי".

באוטובוס חזרה מנשה מספר לי, קצת בדרך אגב, שקיבל חנינה מהנשיא, וזו מבחינתו - החותמת הסופית למסע הארוך שלו - שרחוק מלהסתיים.

"אני חושב שזו לגמרי החותמת לדף החדש שפתחתי, וזה מוכיח שלא משנה מאיפה הגעתי ומה הרקע שהיה לי לפני - ברגע שאני לובש מדים אני שווה בין שווים, ומסוגל לעשות הכול"