"זה הרגע שבו הבנתי - וואו, אני בגולני"

"אני חושב שהרגע שבו הבנתי "וואו, אני בגולני", קרה בתרגיל המסכם של שבוע השדאות. הסמ"פ בא אלינו ואמר: 'כל הכבוד, סיימתם - תישארו עם האלונקות מורמות ותרוצו לכיוון הטיולית'. פתאום אנחנו רואים במרחק זיקוקים ומיסוך עשן, היינו בטוחים שזה לכבודנו. מיהרנו לשם ואחרי כמה שניות הבנו - זה גז מדמיע שהמפקדים פיזרו, כחלק מתרגיל פינוי פצועים בזמן מלחמה. חושך, קוצים, אמצע הלילה - וכל מה שעובר לך בראש זה לטפל במי שצריך כמה שיותר מהר".

בדיוק במילים האלה מתאר ליאל בן דוד מראש העין, שהתגייס בנובמבר האחרון לגדוד 12 בגולני, את החוויה בה ממש הפנים שהוא חלק מהחטיבה הראשונה בצה"ל. יחד עם חבריו לפלוגה ט', כבר הספיק ליאל לעבור טרום טירונות, שבועות קליעה, וכמובן את שבוע השדאות. "באתי לפה כדי להתחיל מסורת", הוא מכריז.

"אני מרגיש חלק ממשהו גדול יותר"

לעומתו, רועי פלס מתל מונד התגייס לגולני כדי להמשיך מסורת ישנה. דוד שלו, נעמן שני ז"ל, היה מפקד מחלקה בגדוד 51, ונפל בקרב במלחמת יום הכיפורים. שניהם נולדו באותו התאריך - 22 בפברואר - במקרה גם יום ההולדת של החטיבה. "כל החיים חשבתי על הסיפור שלו", הוא משתף, "שמחתי מאוד לגלות שאני מתגייס לגולני. אני מרגיש חלק ממשהו גדול יותר".

הסיפור הבא מתחיל במרחק 12,106 ק"מ מבא"ח גולני. טוביה קריימר עלה לארץ מלוס אנג'לס לפני שנה, וממחווה אלון הגיע לחטיבה החומה: "כשהייתי קטן, היה לי שכן שעלה לישראל כדי להצטרף לצבא, ולחם ב'צוק איתן'. כבר אז כשהוא נכנס לעזה, הבנתי שזה משהו שאני חייב לעשות. אני הראשון במשפחה שמתגייס, זה היה החלום שלי. כל בוקר אני מתעורר וחושב עליהם ועל מה שעזבתי - אבל אני מאוד שמח, כי רציתי את זה כל החיים".

"כשאנחנו הולכים ברחוב אף אחד לא יודע שכל השבוע היינו בשטח ועשינו דברים משוגעים"

ביום רביעי האחרון, בסיום מסע בתל פאחר שברמת הגולן, קיבלו הטירונים את התג המרובע - ובחמישי כבר נשבעו אמונים לצה"ל. בעיניהם, לענוד את התג על הכתפיים מסמל את היותם חלק מהמשפחה. "כשאנחנו הולכים ברחוב רק עם תגיות אף אחד לא יודע שאנחנו בגולני, שכל השבוע היינו בשטח ועשינו דברים משוגעים", אומרים לי הטירונים בשיחתנו יום קודם. 

אחד הגולנצ'יקים לעתיד חוזר אחורה לשבוע השדאות, ומספר שבין אקט אחד לאחר, הספיק לכתוב יומן מסע באורך של 41 עמודים. "למדנו שם הרבה מאוד על מה שלוחם עושה בתוואי שטח לבנוני", מצטרפים ליאל, רועי וטוביה, "זה היה שבוע שלם שדימה מלחמה - אכלנו מנ"קים, הדלקנו רק פנס אדום, ולא דיברנו בכלל - רק המפקד דיבר. בלילה ישנו בתוך שיח, זו חוויה לכל דבר".

"לגמרי מכינים אותנו להיות לוחמים", מחדד אלמוג, "בימים הראשונים לעמוד בשלשות בבא"ח היה נראה לי סתמי, אבל אז הבנתי שחשוב ללכת מסודר ולהיות ייצוגי. אנחנו עושים כל מה שאומרים לנו, כי זה מתחיל פה - ונגמר בקרב". 

אלמוג משתף אותי שהוא התגייס לגולני בעקבות בן דודו הקרוב, ששירת גם הוא בגדוד 12 - אומנם גיוס נוב' 09, אבל כנראה שיש דברים שלא משתנים: "הוא אמר לי שהאנשים והמפקדים מצוינים, וזה נכון. בשבת הראשונה היה לי קשה, אז אחד המפקדים ישב איתי, הכניס אותי לעניינים והסביר לי מה אני עומד לעבור. זה פיקס אותי והכול התבהר". לדברים שהוא אומר מצטרף גם רועי: "ברור שיש דיסטנס וכבוד למפקדים, אבל הם מדברים איתנו בגובה העיניים".

"אולי יום אחד גם אנחנו נהיה על הקירות האלה"

לסיום, אני מבקשת שיסתכלו על התמונות שתלויות בחדר המורשת בבא"ח, בו קיימנו את השיחה, וישתפו אותי במחשבות שלהם: "אולי יום אחד גם אנחנו נהיה על הקירות האלה. יש תחושת המשכיות, אנחנו חלק מהיסטוריה ארוכה". 

ביום חמישי ליאל, רועי, טוביה, אלמוג ומאיר נשבעו לגולני יחד עם חבריהם למחזור נוב' 20. אומנם לא היינו שם כדי לשמוע את התחושות שלהם ברגע שאחרי, אבל החיוכים הגאים בתמונות - פשוט אומרים הכול.