"ידעו שנלך עד הסוף, לא צפו את המהירות". מעיני הגולנצ'יקים בלבנון

כשמסתכלים היום על מפת הלחימה של הגולנצ'יקים בלבנון, ניתן לאתר בקלות כמה נקודות מוכרות: הבופור, הליטאני, הסלוקי ורכס יוחמור. כשליש שנה בעומק השטח, הלוחמים פוגשים את האתרים המוכרים האלו בנסיבות חדשות - שלא נראות אותו הדבר מעיני כל גדוד.

בזמן שסיירת גולני הייתה ממובילות כיבוש הבופור ופעלה יחידנית בליטאני, גדוד 12 התקדם מא-טייבה ועד רכס יוחמור, וגדוד 13, מהכוחות הראשונים שחצו את הגבול, העמיק דרך קנטרה עד הסלוקי. כפי שמסבירים קציני האג"ם, המשימות הגדודיות אומנם היו שונות גיאוגרפית ומבצעית - אבל כולן חלק מאותו מאמץ חטיבתי.

בראש החץ אל הליטאני והבופור - הסיירת

רק כשעמדו לראשונה על גדות הליטאני, נפל ללוחמי הסיירת האסימון לגבי הדרך שעשו במשך חודשים, מהישמע הפקודה 'היכנסו ללבנון'. אבל כדי להבין איך הגיעו לשם, נצטרך לחזור קצת אחורה.

"את רגע ההחלטה אני זוכר טוב מאוד", פותח סרן א', שהיה עד לפני כמה שבועות ק' האג"ם של הסיירת. "היינו ברפיח, עוד עמוק במשימת המרדף אחרי מה שנותר מקני הטרור בדרום הרצועה, ואפשר להגיד שהרגשנו את השינוי מתקרב". בתור דור שגדל על סיפורי הגבורה מרצועת הביטחון, הציפייה המבצעית השתלבה בתחושות עמוקות יותר. 

האחריות של א' הייתה עצומה: כקצין האג"ם של היחידה, הוא היה אמון על תכנון וניהול המבצעים מתחילתם ועד סופם. כשאני מבקשת ממנו לפרוס בפניי את המסלול שהוביל ליעדים ה'גדולים', הוא בוחר ללכת לפי הסדר הכרונולגי, ממש מהכניסה הראשונה לכפר א-טייבה, הממוקם לא רחוק ממשגב עם.

"זה היה הקרב החטיבתי הראשון", הוא משחזר, "כיבוש מלא של הכפר, היתקלויות, השמדת הקסבה על המחבלים והתשתיות שנבנו בה". שם, החלו להבין דפוס שעוד יחזור על עצמו  - הטרור חבוי בתוך הבתים, במקומות הנחשבים אזרחיים. "אתה נכנס ונתקל בהמון אמל"ח, כמויות שאי אפשר בכלל להסביר, וסממנים רבים של חיזבאללה". 

אחרי שהשלימו את משימתם בא-טייבה, המשיכו לכפר דיר סיריאן, הממוקם מדרום לליטאני, כחלק מההכנה לקראת הפעולה מעבר לנהר עצמו. כבר בדרך, חוו קרבות שבדיעבד ניתן להגדיר בין המורכבים שראתה הסיירת בשנים האחרונות. 

אחרי דיר סיריאן הגיעו מרכבא וקנטרה שבדרום לבנון. הכניסה לקנטרה התקבלה בהתראה קצרה במיוחד, כחלק מההחלטה להרחיב את מרחב השליטה. אחד הממצאים שנחרט בזיכרונו של קצין האגם מאותה פעילות היה אמל"ח שהוסתר בתוך אמבולנס. "זה כבר לא באמת מפתיע, אבל בכל פעם אתה מקבל את אותה הכאפה מחדש. להבין עד כמה יש כאן עיוות מוסרי, ובעיקר פער של שמיים וארץ בינינו לבינם".

בשלב מסוים, הסיירת התקרבה לאחד האתרים אליהם כיוונה מהרגע הראשון - נהר הליטאני. "התנועה הייתה מורכבת מאוד. לא רק הליכה, אלא פתיחת צירים בתוך סבך צפוף ואיתור איומים בדרך. כל מטר תוכנן מראש. אחרי כ-36 שעות, כשהיינו מול המים - זה היה בין הרגעים החזקים שהרגשתי כלוחם ואדם".

למרות ציון הדרך המשמעותי, זו ממש לא הייתה נקודת הסיום: "כבר למחרת בבוקר היינו בהיתקלות עם 2 מחבלים, ובהמשך בקרב נוסף של שעות ארוכות מול 5 שהתבצרו בתוך מתחם תת-קרקעי". אחרי ההתבססות על גדות הנהר, הגיע שלב הכשרת המעברים לרק"ם, וההכנות לקראת כיבוש הבופור.

המבצע הובל על ידי הצק"ח החטיבתי כולו, אך על הסיירת הוטלה משימת ההשתלטות על המבצר עצמו. "התקדמנו דרך יוחמור, מתמודדים עם ירי בלתי פוסק של רחפני נפץ ופצמ"רים, ובדרך גם חיסלנו 2 מחבלים שחיכו כ-150 מטרים בלבד מהחומות". במתחם עצמו, נמצאו כל הסימנים לשהות ארוכה של כוחות חיזבאללה, מעמדות לחימה מוכנות דרך מזרנים ואוכל, אבל המחבלים עצמם כבר ברחו.

בסיום השיחה שלנו, סרן א' מבקש להפנות את הזרקור גם לעבר אלו שבזכותם ולאורם הם פועלים: "חשוב לי להזכיר את חללי היחידה, את הפצועים, את המשפחות השכולות ואת המשפחות שלנו שמחזיקות אותנו עם הרבה רוח גבית. כבר חודשים שכל מה שאנחנו עושים הוא בשביל דבר אחד - להגן על תושבי הצפון, ולהבטיח שפעם הבאה שיחזרו הביתה, יעשו זאת במציאות אחרת".

מהראשונים בקנטרה, דרך הסלוקי ועד ע'נדוריה  - גדוד 13

עוד לפני כיבוש הבופור, לוחמי גדוד 13 כבר היו עמוק בתוך רצף המבצעים תחת צק"ח 7. מהכוחות הראשונים שחצו את הגבול עם פתיחת התמרון הקרקעי, הם עברו בין עשרות כפרים, חצו את הסלוקי והליטאני, העמיקו עד ע'נדוריה, וחיסלו יותר מ-50 מחבלים בהיתקלויות פנים אל פנים.

"בלבנון אין באמת זמן לעצור", קובע רס"ן נ', קצין האג"ם של הגדוד, שהגיע לתפקידו הנוכחי בהמשך ישיר ללחימה ב-7 באוקטובר. "אתה מסיים מבצע אחד ובמקביל מתכנן את הבא. אם המג"ד חשב על המשימה החדשה לפניך - כנראה שאתה לא רלוונטי. התפקיד שלנו הוא כל הזמן להיות צעד אחד קדימה, לשמור על הגדוד בתנועה".

את הדרך שלהם בצפון, החלו לוחמי 13 ברב א-ת'לאת'ין. משם המשיכו לטייבה, ובהמשך לקנטרה. ולמרות השוני בין המקומות, בכל כפר אליו נכנסו נחשפה תמונה דומה: "ככל שהעמקנו, הבנו עד כמה חיזבאללה התכונן. לא היה מתחם שלא מצאנו בו אמל"ח או תשתית מבצעית". 

אחת המשימות המשמעותיות ביותר של הגדוד הייתה דווקא בקנטרה. במשך ימים ארוכים פעל הגדוד לצד לוחמי הנדסה ויהל"ם להשמדת אחת ממערכות תת-הקרקע המשמעותיות שאותרו בגזרה. "זו עבודה מאוד סיזיפית", הוא מתאר, "יורדים שוב ושוב לתוואים, סורקים, מכניסים חומרי נפץ ומוודאים שכל מטר מטופל. רק אז אפשר להגיד שסיימנו, וגם זה באזור ספציפי אחד". בסיום המבצע, שני תוואים מרכזיים יצאו מכלל פעולה, באורך כולל של כמעט 3 ק"מ.

מקנטרה המשיך הגדוד אל הסלוקי - שם לא הסתפק בהגעה לנחל, אלא חצה אותו, פרץ צירים למעבר, ועם רדת השמש יצא להתקפה רגלית לעבר ע'נדוריה, כשהלוחמים מנצלים את שעות החשיכה המעמיקות את יתרונותיהם בשטח. בהמשך, הצטרפו לסיירת בליטאני. "אלו מקומות שלא חשבנו שנגיע אליהם כל כך מהר", מודה רס"ן נ', "גם לפי המודיעין היה ברור שהאויב הופתע. הם ידעו שאנחנו נלך עד הסוף, אבל לא צפו את המהירות".

לאורך כל חודשי הלחימה, המשיך גדוד 13 לבצע כמעט מדי יום פשיטות, סריקות, וסגירות מעגל על יותר מ-50 מחבלים. "אופי הלחימה היום שונה מאוד ממה שאנשים מדמיינים", הוא מסביר, בתור מי שחזר ולמד את הקרבות מלבנון השנייה, והבין מקרוב את ההבדלים. "ברוב המקרים המחבל לא מחכה לך בעמדה: הוא מסתתר בתוך מבנה, מנסה לעקוץ ולברוח, עושה הכול כדי לא להתמודד מולך באמת. לכן, הרבה מהעבודה שלנו עוסקת באיתור מקדים".

וגם עכשיו, כשהם כבר מכירים את דרום לבנון על בוריה, עדיין קשה להסתכל על התקופה בדיעבד: "אני חושב שרק בעוד שנים נבין באמת מה עשינו כאן. כרגע אנחנו עדיין בתוך המשימה, יש עוד יעדים, עוד מבצעים ועוד עבודה לעשות. אבל אין לי ספק שיום אחד נבין בדיוק עד כמה הפעולות האלו משנות מציאות".

החי"רניקים היחידים לטפס את היוחמור - גדוד 12

מא-טייבה, דרך דיר סיריאן ועד הליטאני ורכס יוחמור - כבר 4 חודשים פועל גדוד 12 כמעט ללא הפסקה, ומוביל שורת משימות התקפיות והגנתיות בלב דרום לבנון. "12 לא אומרים לא למשימות", פוסק סרן ש', קצין האג"ם של הגדוד, "זה משפט שהמג"ד אמר לי בתחילת הלחימה, והפך להיות דרך החיים שלנו. קודם אומרים כן - אחר כך מבינים איך לבצע".

עבורו, הכניסה ללבנון הגיעה זמן קצר בלבד אחרי שעבר לתפקיד. "זה היה חד מאוד", הוא נזכר, "פתאום אתה מוצא את עצמך אחראי לתכלל את כל הפעילות המבצעית של הגדוד, איך כל הכוחות מתחברים כדי שהמבצע יצליח מהרגע הראשון ועד לאחרון".

היעד הראשון של הלוחמים היה הכפר א-טייבה, הממוקם סמוך לגבול, ולו היסטוריית קרבות ארוכה. גם כאן, חזר על עצמו אותו הדפוס: מתחמים שחיזבאללה פיתח במשך שנים, ללא הבדל בין 'אזרחי' ל'צבאי', ופירוקם שלב אחר שלב, יום אחר יום. אותן פעולות המשיכו בכפר דיר סיריאן, ולמעשה כמעט בכל מקום אליו התקדמו.

כבר בשבוע הראשון ללחימה, פגש הגדוד את אחת ההיתקלויות המשמעותיות שלו. "8 מחבלים חוסלו באותו אירוע, בלי נפגעים לכוחותינו", משחזר סרן ש', "זו הייתה סגירת מעגל מדויקת מאוד, אבל מעבר לזה, היא המחישה לנו איך נראית הלחימה בלבנון - עם האויב שמסתתר ומנסה לפגוע מרחוק". 

בהמשך, לוחמי 12 הגיעו לנהר הליטאני. שם השתנתה המשימה מהתקפה רציפה נטו, להחזקה והגנה על המרחב - פשיטות יזומות ואבטחת הצירים שאפשרו את המשך התקדמות החטיבה. "בהתקפה ברור לך כל הזמן לאן אתה מתקדם", מסביר קצין האג"ם, "בהגנה העבודה אפילו מורכבת יותר. אתה חייב להכיר כל בית, גבעה וציר, ולהגיע למצב שאין נקודה ממנה יכול האויב להפתיע אותך".

המשימה הבאה הייתה גם אחת ההיסטוריות ביותר - רכס יוחמור. "היינו הגדוד הראשון שהגיע לשם", הוא מספר בגאווה, "וגם היחיד שטיפס אליו רגלית. זו הייתה התקדמות מורכבת מאוד, בתוואי קשה, אבל מבחינתנו זו הייתה עוד חוליה בשרשרת שהתחילה חודשים קודם בא-טייבה".

מבחינתו, הסיפור של הגדוד ואולי של החטיבה כולה לא נמדד רק בקרבות 'גדולים'. "אנשים זוכרים את רכס יוחמור או את הליטאני והבופור, אבל בסוף האתגר האמיתי הוא לקום כל בוקר מחדש ולעשות את אותו הדבר ברצינות ויסודיות. עוד פשיטה, עוד סריקה, עוד מתחם לטהר - היו ימים בהם עברנו בין 15 ל-20 איתורים שונים. ככה גולני משנים את המציאות בשטח, ועושים הכול כדי שתושבי הצפון יחזרו לבית בטוח יותר".