מה גרם לי לעלות על תומ"ת באמצע הלילה, קילומטר מגבול לבנון?

האמת… הכתבה הזו נוצרה ממש במקרה, כשיצאתי בכלל לסקר אירוע אחר בצפון. סידרו לי מיטה בבסיס מרוחק שנמצא כקילומטר מגבול לבנון, כדי שלא אצטרך לנסוע חזרה בחושך. בזמן ארוחת הערב, שמעתי כמה חבר'ה בשולחן לידי מדברים על הקפצה שהמפקדים שלהם מתכננים בלילה.

הכומתות בצבע טורקיז הסגירו אותם, והחלטתי לגשת אליהם כדי להבין במה מדובר. התותחנים סיפרו לי שהם מסוללה 55, ושבגלל שרק לאחרונה עלו לקו, מתקיימת בכל לילה הקפצה להעלאת הערנות והכשירות המבצעית שהקו בגבול לבנון דורש. זה נשמע לי משהו מגניב, ואם אני כבר כאן, שווה להפסיד גם כמה שעות שינה בשביל זה.

אני מבקשת להצטרף, והם מיד נרתמים למשימה ומראים לי איפה נמצא התומ"ת (תותח מתנייע) של הצוות שלהם - 1ב'. "אבל איך אדע מתי לבוא?", אני שואלת בתמימות, והם משיבים שאין להם מושג באיזו שעה יקפיצו אותם - פשוט צריך להגיע במהירות ברגע שאני שומעת סירנה. "גם ב-3 לפנות בוקר הרעש הזה יעיר אותך", הם צוחקים. אני קצת פחות.

כל אחד ממשיך לדרכו. חושך יורד על השטח, וההרים הירוקים שסובבים אותו נעלמים אל תוך הלילה. עוברת בערך שעה מאז שדיברתי עם התותחנים, וכשהבסיס הופך לזירה שמדמה אירוע אמת, והקריאה "הקפצה! הקפצה!" נשמעת בווליום אדיר בכריזה של המחנה - אני מבינה בדיוק למה הם התכוונו.

אני רצה לעבר התומ"ת שהראו לי קודם לכן, ומוצאת שם את כל חברי הקפסולה - סמל רועי אורן, סמל שחר מזרחי, סמל בן כהן, סמל יותם כספי וסמל שחר יוסף - עולים על שכפ"צים, ומתכוננים להיכנס לתוך הכלי.

"ההקפצה תפסה אותי באמצע הביס", אומר לי יותם בחצי חיוך, ובן משתף שהיה בכלל באמצע אימון כוח. בזמן שהם מתכופפים אחד אחרי השני לתוך התומ"ת, אני מבקשת שיסבירו מה בעצם עושים בהקפצה כזו. הם מצביעים על פגז התרגול, שמונח על הקרקע: "רואה את זה? אין בו חומר נפץ ואנחנו לא יורים אותו, אלא רק מדמים את סד"פ (סדר פעולות)  ההכנסה שלו לתותח".

"מפקד הצוות בעצם מחכה לקריאה מהמסו"ל (מפקד סוללה), שיושב בנגמ"ש שלו שנקרא 'מפיק'", מלמד אותי רועי תוך כדי התרגיל, "הוא מוריד לכל כלי פקודת אש, ולפיה הכוון מכוון את הקנה למטרה מדומה". 

כשאתה בקו כזה, אתה לא יכול לדעת מה מצפה לך

הסוללה של גדוד 55 מחטיבה 215 ממוקמת ליד גבול לבנון, והקנים שלה מוכנים להפעלה 24 שעות ביממה - בין אם כדי להוות מעטפת ארטילרית לכוחות שעובדים על הגדר, ובין אם לביצוע ירי חי לעבר מטרות על הגבול בזמן פקודה. "אנחנו כל הזמן עושים תרגולים, כי חשוב מאוד לשמור על כשירות - כשאתה בקו כזה, אתה לא יכול לדעת מה מצפה לך", הם מסכימים פה אחד. 

אני שואלת אותם אם הם רגילים להקפצות כל לילה ולפעילות כזו אינטנסיבית, והם מפתיעים אותי בתשובה שלהם. "זו לא פעם ראשונה שאנחנו עוברים משהו כזה. בשנה שעברה, 'חגורה שחורה' תפסה אותנו באמצע אימון בשבטה, כשפתאום הקפיצו אותנו לעזה עם כל הכלים, וירינו פגזי עשן", הם מתארים בהתרגשות נוסטלגית את הזכרונות שלהם מהאירוע. 

אני ממשיכה לדבר עם רועי על התרגיל, ובינתיים הכוון מתחיל להזיז את הקנה לפי הנתונים שהמפקד מקבל מהמסו"ל בקשר. אנחנו מתקשים לשמוע אחד את השני בגלל הרעש, אבל נראה שהם די רגילים לזה. "תכניסו פגז תרגול!", צועק בין ההמולה שחר, מפקד התומ"ת, ורועי ממלא אחר הפקודה.

 למרות שרועי הוא באופן רשמי הטען, הוא פועל כ'אחראי ערום קרקע' - התותחן שתפקידו להרים את הפגזים. בצוות כזה של פז"מניקים - כל אחד מהם מוכשר לכלל התפקידים בכלי. 

"הפגז לא קל כמו שהוא נראה", רועי צועק לי תוך כדי שהוא סוחב את גוש הברזל הארוך ומעביר אותו במהירות לבן, שמתפקד בתור הטען, "בטירונות שלי לא הצלחתי לנתק את זה מהקרקע, ועכשיו אני יכול לעשות עם זה ג'אגלינג. הוא שוקל בין 35 ל-50 קילו". 

גם אחרי השחרור לא ניפרד, ונמשיך להיפגש בסופי שבוע. זו משפחה

אחרי שבן מדמה את הכנסת הפגז לקנה בהצלחה, ואני מצליחה סוף סוף לשמוע את עצמי, רועי דואג לפרגן לו. "אז איך הקשר ביניכם?", אני מנסה לחלוב מידע. "ביני לבין הצוות?", רועי עוצר ומחפש את המילה המדויקת: "עמוק. אנחנו אחים בדם, עד הסוף. עברנו דרך כל כך ארוכה ביחד, בחום, בגשם ובבוץ - הגענו לפה צעירים ולא ידענו שום דבר, ועכשיו אנחנו ותיקים, צוות אורגני שפועל יחד כבר שנתיים. גם אחרי השחרור לא ניפרד, ונמשיך להיפגש בסופי שבוע. זו משפחה". 

בהפוגה שבין "ירי" הפגז השלישי לרביעי, הצוות מזמין אותי להיכנס אל התומ"ת ולחוות את התחושה בעצמי. הראש שלי כמעט נתקע בפתח, ובפנים קצת צפוף, קצת רועש וקצת קר, אבל האווירה הכללית היא מה שמשנה פה - ובסופו של דבר, אני ממש נהנית.

"זה הסדן", הם מצביעים על מעין מוט מעוקל, "כשמושכים אותו, הפתח של הקנה נגלה, ודרכו משחילים את האמל"ח. גם לגד"סרניקים הכי חזקים בצבא קשה לפתוח את הדבר הזה", הם צוחקים תוך כדי הדגמה מהירה של תפעול הסדן.

אחרי שהצוות חוזר על הסד"פ שוב ושוב, אני מתחילה להרגיש קלסטרופובית, ויוצאת מהכלי לאוויר הפתוח, אבל מבחינתם, התרגיל עוד לא נגמר, ההקפצה נמשכת, וחברי צוות 1ב' נשארים בתומ"ת שעות ארוכות. 

רגע אחרי שאני נפרדת מהם כדי להתארגן לשינה, אני מצליחה לתפוס את מפקד הסוללה בגדוד 55, רס"ן טל קדר, לשיחה קצרה: "הקו הזה הוא קו עם משימת הגנה ואש, כלומר אנחנו 7/24 במוכנות לשגר פגז לאוויר תוך מספר דקות. הלוחמים פה ישנים על מדים ומתורגלים בהקפצות".

"אנחנו ערוכים לבודד במיסוך עשן, להאיר בפצצות תאורה ולירות ירי נפיץ במקרה הצורך", הוא מסכם איתי את התרגיל. "היום, אף מח"ט לא מוותר על סוללה בגזרתו - ובצדק. אנחנו עושים כל מה שצריך כדי לשמור על הכשירות והמוכנות בקו הזה". 

את הכתבה הזו אני כותבת שבוע אחרי אותו לילה, עם כמה תובנות חדשות: אחת - שאני כנראה יותר כתבת מתותחנית, שתיים - שלפעמים הספונטניות שווה הרבה יותר מעוד שעות שינה, ובעיקר - שאפשר לסמוך על הלוחמים שלנו בגזרה הצפונית, שדורשת חיילים מקצועיים ומסורים לפחות כמו צוות 1ב'.