תמונות הלפני ואחרי של גלי מוכיחות - כך נראית תותחית אמיתית

כולנו מכירים את הרגעים האלה שמהווים נקודת תפנית, ומסמנים שינוי אמיתי בחיים שלנו. אותם הרגעים שבלעדיהם - כנראה היינו אנשים שונים לגמרי. לסמל גלי רוזנשטיין, בת 21 מתל אביב, היו שתי נקודות כאלה בדיוק: האחת, היום בו הגיעה לאימון ראשון באקרובטיקה, והשנייה, הרגע בו החליטה להיות לוחמת בחיל התותחנים.

הרומן שלה עם עולם ההתעמלות מתחיל בגיל 5. "ההורים שלחו אותי לנסות כל מיני חוגים, עד שיום אחד קיבלתי בגן עלון לחוג אקרובטיקה. כבר מהאימון הראשון מאוד נהניתי, ואחרי שנה עליתי לקבוצה מתקדמת יותר", היא משתפת אותי ומוסיפה, כמעט בדרך אגב, שבגיל 10 כבר נכנסה לנבחרת ישראל, ובגיל 11 לקחה חלק באליפות אירופה.

סדר היום של גלי, שהספיקה בגילה הצעיר להשתתף כבר בשלוש אליפויות אירופה ובשלוש אליפויות עולם, תמיד היה שונה מזה של רוב בני הנוער: "הייתי מתאמנת 5-6 פעמים בשבוע, כל פעם 5-6 שעות, וזה היה משתנה בהתאם לתחרויות. היו גם פעמים שעמדתי על הרגליים 7 שעות ברצף". 

"מאוד התחשבו בי בבית ספר. הייתי ממש משקיעה בזמן שעות הלימודים, כדי שאוכל להקדיש את כל אחר הצהריים והערב לאימונים", היא מספרת ומוסיפה בחיוך: "היה לי יחסית קל, והצלחתי לשלב את רוב הזמן שלי באקרובטיקה, בלי ליפול בלימודים".

אפילו את סופי השבוע הייתה גלי מבלה באימונים, והולכת לישון מוקדם בימי שישי כדי לקום אליהם בשבת בבוקר. העבודה הקשה השתלמה, וכשהייתה בת 17, הגיעה לעוד פסגה בקריירה הספורטיבית שלה: היא קטפה את המקום השלישי באליפות אירופה, בקטגורית 'זוג בנות', עם חברתה בת ה-13: "היה בינינו קשר ממש חזק, וזה דבר חשוב בספורט הזה, שמערב בתוכו המון הדדיות ואינטראקציה".

באותה השנה, החלו לרוץ אצלה תהיות לגבי הגיוס הקרב. כבר בכיתה י"ב, המאמנת שלה הגישה עבורה בקשה לשרת בצה"ל כספורטאית מצטיינת. "כל החיים ידעתי שאני הולכת להמשיך עם האקרובטיקה, ושהצבא לא עומד לעצור את האימונים שלי", היא מעידה. אבל בשלב מסוים, גלי התחילה לחשוב על לשנות כיוון בחיים, ולהתגייס למסלול רגיל.

"הספורט היה מעצים ומרגש - אבל בסופו של דבר, רציתי שכל יום שלי יראה אחרת", היא משתפת אותי בסיבה העיקרית שבגללה החליטה לוותר על מעמד מיוחד, "ללמוד דברים חדשים על עצמי ולשנות 'פאזה'. כבר אז בער בי הרצון להיות לוחמת ולצאת לפיקוד - חיפשתי תפקיד שיאתגר אותי ויתן לי סיפוק".

על אף שגלי כבר כמעט שנתיים בצבא, נשמע שהיא מתקשה להיפרד מאותה התקופה: "אני זוכרת את כל התחרויות, ושמרתי את כל המדליות. זה היה כל החיים שלי, מבין הדברים הכי חשובים שעשיתי".

אבל אל תטעו  - זה לא הדבר החשוב היחיד. במעבר חד וכמעט סמלי, היא קוטעת את שיחת הטלפון לרגע.  "מי פותח את המשגר?", אני שומעת מהצד, ונושא השיחה בינינו עובר בהתאם לשלב הבא בחיים שלה - הגיוס לחיל התותחנים, גדוד 334, בנובמבר '18. 

לאחר שמונה חודשים של טירונות והכשרה אינטנסיבית, אותם גלי מתארת כמאתגרים ומהנים בו זמנית, היא יצאה בהקצאה 0 לקורס מפקדים, ושובצה כמפקדת בסוללה א', על ארבעה חיילים. "אני על הסוללה הכי טובה", היא מספרת בגאווה מעט משוחדת, "סיימנו עכשיו 4 חודשי אימון בשבטה - ביצענו המון ירי חי, התעסקנו בכלים, וההווי היה מטורף ומקצועי".

"בקו מבצעי אני עולה עם החיילים שלי למשימות, סיורים ומעצרים, ובאימון הם נמצאים איתי על הכלי ואנחנו יורדים לשטח ומתאמנים ביחד. אני שם בשבילם לכל מה שהם צריכים - קיים מרחק פיקודי מסוים, אבל זה ממש לא כמו בטירונות", היא מספרת באותה התלהבות בה הסבירה לי על עולם האקרובטיקה.

"יש הרבה יותר הווי בסוללות מאשר בהתעמלות שלי", גלי מציינת, "שם, הכול הרבה יותר נוקשה ומלחיץ. אבל פה אנחנו מצליחים לשלב בין עבודה רצינית על הכלים, לבין החברות בין כולם והכיף שלנו. כל פעם שיש לנו זמן אנחנו מנצלים אותו כדי לשבת יחד, לדבר ולצחוק - זו ממש משפחה אחת גדולה".  

אומנם גלי פתחה פרק חדש בחיים שלה, אבל לא רק המדליות והזכרונות הם מה שנותרו מאותן 13 שנים: "למדתי בזכות האקרובטיקה לא לוותר לעצמי בסיטואציות קשות, גם מבחינה פיזית. למדתי לדחוף את עצמי קדימה, ולראות את הכול בפרופורציות". 

"אני מאוד מתגעגעת להתעמלות", היא מודה, "זה היה חלק ענק בחיים שלי. לפני הקורונה, הייתי מגיעה מדי פעם למרכז האימונים כדי לעזור ולראות את כל החברים", היא נזכרת, ומכריזה שאחרי הצבא תנסה לחזור למקום שהיא כל כך אוהבת. היא גם מקווה שבשנת 2024, באולימפיאדת פריז, יהיה ענף אקרובטיקה - ושהיא תוכל להתחרות ולייצג את מדינת ישראל. 

ולמרות אותו געגוע שמציף אותה מדי פעם, גלי מרגישה שעשתה את הבחירה הנכונה: "המעבר בין האקרובטיקה לצבא הביא לי הרבה שקט נפשי - אז, כל מה שהיה לי בראש זה אימונים ותחרויות. היום, אני הרבה פחות לחוצה, והתפתחתי וגדלתי מאוד".

"אלה שתי תקופות כל כך שונות", היא מסתכלת לאחור אל ההחלטה ששינתה לה את החיים מקצה לקצה: "לא הייתי משנה את השירות הצבאי שלי בשביל כלום - אני נהנית בטירוף".