הלוחם שהתגייס לחטיבת החילוץ בעקבות אחיו שנהרג - הולך כעת בדרכו

שעות לפני מסע הכומתה, טוראי אלירן דוד, לוחם בגדוד "קדם" של חטיבת החילוץ, לא שקט. את ראשו לא ממלאות המחשבות על מספר הקילומטרים שעתיד לצעוד, והוא לא חושב על הכומתה הכתומה שעתיד לקבל. דבר אחד מעסיק אותו - "להצליח לסיים את המסע בגאווה כמו שאביאל היה רוצה".

לפני קצת יותר משנה, סמ"ר אביאל דוד, אחיו של אלירן ששירת באותו הגדוד, נסע יחד עם אביו דרומה, כדי לבקר את סבתו. הנסיעה השגרתית נקטעה לפתע, כאשר הרכב סטה מהכביש והתנגש במיניבוס - ושניהם נהרגו במקום.

האסון, שטלטל את חיי המשפחה לחלוטין, גרם לאלירן לשנות את מסלולו ולבחור להתגייס לחטיבת החילוץ של פיקוד העורף. "אחרי מה שעברנו, ידעתי שאני חייב להגיע לכאן - לאותו הגדוד ולאותה הפלוגה", משתף אלירן. "רציתי להמשיך את הדרך של אחי ולחוות את מה שחווה בעצמו. כשאני כאן, אני הכי קרוב אליו".

כשהאח השכול נזכר ביום התאונה, משפיל אלירן את מבטו. קשה להתעלם מהרעד בקולו, המעיד על פצע שמסרב להגליד: "ציינו את יום השנה לא מזמן. אני זוכר כששמעתי ברדיו על שני הרוגים, רק החזקתי אצבעות שזה לא הם, אפילו כשראיתי את המכונית שלנו בסרטון מהזירה. כשזיהיתי את הנעל של אביאל באחת התמונות, כבר אי אפשר להתעלם ממה שקרה באמת - שהם כבר לא יחזרו".

את המשקל הזה, כבד בהרבה מאשר זה שיסחב במסע, לוקח טוראי דוד ביחד איתו לחולות זיקים. "אני מרגיש שהוא ילך איתי היום", אומר וחיוך קטן מופיע על שפתיו, "הוא זה שלימד אותי לא לוותר לעצמי, ולאורך כל המסלול הקול שלו לא הפסיק לומר לי מה הצעד הנכון בשבילי. עכשיו זה גם הזמן הנכון להראות לו שהקשבתי".

אביאל דוד ז"ל

הקשר בין האחים דוד היה חזק וקרוב לאורך השנים, ולדבריו של אלירן, הקרבה ביניהם דווקא גדלה עוד יותר בזמן שירותו של אביאל: "ישבנו ודיברנו שעות כשהוא חזר הביתה. אהבנו לאכול ביחד ולדבר על הכול, אביאל סיפר על החברים שלו מהצבא, על התרגילים והמפקדים ופשוט הייתי מקשיב וצחקנו ושיתפנו חוויות".

באוגוסט אשתקד, עם גיוסו של אלירן לחטיבה, החשש מפני ההקבלה לאחיו ליוותה אותו: "הוא היה טוב, מאוד, ואין אחד כאן שלא הכיר אותו. בהתחלה היה קשה להגיע לאותו המקום, אבל מהר מאוד הבנתי שאני עומד כאן ברשות עצמי. הסגל והאנשים המדהימים תמכו בי מהרגע הראשון. בלעדיהם לא הייתי מצליח לעבור את זה".

אחרי שהיה ער כל הלילה, מגיע הלוחם הצעיר לישורת האחרונה, חמשת הקילומטרים האחרונים של מסע הכומתה. עיניו נעוצות קדימה, ועם אלונקה על הכתף - הוא ממשיך בכל הכוח. מבעד לחולצת המדים שלו, מבצבצת החוצה שרשרת קטנה. "היא הייתה של אבא שלי", הוא מספר תוך כדי שהוא אוחז אותה בידו, "ככה גם הוא יוכל לראות אותי מסיים".

בסיס האימונים של החטיבה כבר מבצבץ ממרחק, ומתוך המוני ההורים שמגיעים כדי להצטרף לחלק האחרון של המסע, אישה אחת רצה לעברו של אלירן, תופסת אותו בשתי ידיה ומחבקת חזק. זו אימו, שצועדת ביחד עם אחיו הקטנים של אלירן ובני משפחה נוספים. "אמא שלי לא פספסה אף טקס שלי אף פעם. היא תמיד הראשונה להגיע, והיא שמחה שבחרתי להגיע לכאן", הוא מוסיף.

באותם רגעים וללא ידיעתו של אלירן, בתיק של אימו מחכה הפתעה קטנה שהוכנה לכבוד המאורע. בזמן הטקס, כשהמפקדים מעניקים את הכומתות למסיימים, האמא מתרוממת ממושבה, וחוצה את רחבת המסדרים בעודה אוחזת בפריט כתמתם. היא ניגשת לבנה, מסירה מראשו את הכומתה הטרייה שזה עתה קיבל, ומעניקה לו במקום כומתה אחרת. כזו שאלירן מזהה היטב מפינת ההנצחה שנמצאת בחדרו כבר שנה - הכומתה של אביאל.

את הרגע הזה כמעט ולא ניתן לתאר במילים - אלירן, שהרגיש כי את המסע הזה צעד בשבילו ובשביל אחיו, זוכה לסגירת מעגל אמיתית. ובעוד הדמעות זולגות על פניו, והכומתה ניצבת על ראשו בגאווה, הוא לא עושה דבר מלבד לחבק את אימו.

"עכשיו, כשהכומתה של אביאל איתי, אני מרגיש יותר מתמיד שאני הולך יחד איתו - והוא איתי", מודה אלירן. "אני מאמין בלב שלם שזה המקום שאני צריך להיות בו, כדי להשלים את מה שהוא לא הספיק לסיים. המסע הזה לא היה פשוט ואני מתגעגע אליו כל יום. אני מקווה שהוא גאה בי".