איך נראה תע"ם⨯2+2? המשוואה החדשה של אפרים

אם אתה לוחם בגדוד חי"ר, סביר להניח שבילית בשירות לפחות ארבעה חודשים ביהודה ושומרון. בגדוד החילוץ "תבור" לא ממש מתרגשים מהמספר הזה - ככה זה כשעושים תע"ם של עשרה חודשים.  

"אתה חייב לחיות את החודשים האלה במלואם", אומר מג"ד תבור, סא"ל שחר בן סמיאן, ובבחירת מילים זו מספק את כל התורה על רגל אחת. 

כמעט שנה שלמה של תעסוקה מבצעית היא אתגר לא פשוט, בטח בחטיבה המרחבית "אפרים".  עוד לפני שאנחנו צוללים פנימה אל נבכי התקופה, המבצעים הגדולים והתקריות אותן מסמן המג"ד כ"נקודות מפנה" - הוא ממהר לסכם: "מי שמגיע כדי 'לשרוד' צריך לחשוב פעמיים על התפקיד. אנחנו מגיעים לסמן יעדים, ובשנה יש המון".

את הקו התחילו לוחמי גדוד החילוץ בפברואר שעבר, כשחזרו מאימון קצר בזיקים. שלושת החודשים הראשונים לא יכלו להכין אותם לאחד עשר ימי מבצע "שומר החומות", ולתקופה שאחריהם. "זה הפך את הגזרה", מג"ד תבור מסביר, "הקשב אומנם לא היה על הזירה האיו"שית, אבל הוקפצנו לעשרות מוקדים ביממה - קח את כל המטרות של הגדוד ותכפיל פי שניים".

"חזית הלחימה הייתה פה", הוא מדגיש, "הלוחמים לא ישנו בלילות ועבדו בימים כמו שני גדודים. הגברנו את הכוננות והבנו שאנחנו יוצאים לתהליך ארוך שיימשך בחטיבה זמן רב". לא סתם בחודשי התע"ם, אחראי הגדוד שתופס קו על השקט הגזרתי. הפעילויות ההתקפיות שאותן הוא מוביל עם החטיבה, היעדים שהוא תופס - יוצרים את התמונה המלאה, שהשתנתה לגמרי לנגד עיניהם של תבור בתע"ם הנוכחי.

שיא נוסף בגזרה נרשם בבריחתם של ששת האסירים בערב ראש השנה האחרון. "זה הקפיץ אותנו", הוא מעיד, "כל אירוע כזה מצית מחדש את האש ברחובות ומטעין את הכוח באנרגיות חדשות. הם מבינים שהם משפיעים על המציאות הרחבה". 

מבין כל האירועים הרחבים שחלחלו גם אל הגזרה, הוא מבקש להתעכב על אירוע זריקת אבנים אחד, בחודש יוני האחרון: תושב שנסע על ציר בגזרה נפגע קשה מאוד מסלע שנזרק מאחד הכפרים, ופגע בשמשה הקדמית של הרכב. 

"אירוע כזה יכול להפוך את המצב בשטח, אזרח ישראלי כמעט נהרג. אתה הולך עם זה בלילה וקם עם זה בבוקר - אבל בתור האמא והאבא של המקום, אתה חייב להתעשת ולהתעסק בלהחזיר את תחושת הביטחון כמה שיותר מהר".

ואכן, תוך פחות מ-24 שעות נתפס המחבל במבצע מיוחד של הגדוד, יחד עם השב"כ והמשטרה: "אחרי כל כך הרבה זמן בגזרה זה הופך להיות עניין אישי. זה קרה במשמרת שלי, אוטומטית חשבתי על המשפחה שלי שיכלה למצוא את עצמה באירוע".

"הלוחמים שלי עשו הכול. אנחנו יכולים לדבר גבוהה גבוהה על התפיסה והיעדים אבל מי שיחזיק את הנשק זה הדור הצעיר, עליו מוטלת האחריות להסתער והוא גם מי שיקבע את גורל הקרב", מתגאה סא"ל בן סמיאן. 

"במשך קרוב לשנה שלמה, החיילים שלי שמרו יום אחרי יום ולילה אחרי לילה, שבתות, חגים. מוזר להגיד - אבל בסוף אתה קורא למקום הזה בית". בשבוע שעבר הפקידו את המפתחות בידי גדוד מילואים 184 בדרך לתגבר בגזרת "יהודה" השכנה - אבל בעוד חצי שנה מהיום, הם כבר ייקחו את אותם מפתחות שוב ויעלו בחזרה למוצבים שהם מכירים אולי הכי טוב.

"הזירה השתנתה, חוץ מהכבישים והדברים הפיזיים - לא בטוח שאכיר את הגזרה בעוד חצי שנה. כל יום היא משתנתה בתכלית - רק המשימה נותרת זהה, והמשמעות שאנחנו מעניקים לה", מבהיר המג"ד, ומבקש לפני סיום להוסיף מילה על הבית: "כאב לשני ילדים - בארי, איתן, אני מחויב גם להם. הגזרה תשחוק אותך, אבל טוב שיש מה שנותן לך את הכוחות".