גם אחרי 18 שנה - מיכאל לא ויתר על חלום הקצונה

כנער, מיכאל קודלץ' לא ידע בוודאות מה יעשה כשיגדל. דבר אחד היה בטוח מבחינתו - הוא רוצה לשרת כקצין בצה"ל. 18 שנה חיכה מיכאל לרגע בו יעמוד על רחבת המסדרים בבה"ד 1 - ויזכה סוף סוף להגשים את חלומו.

כשהיה רק בן 15, הוא עלה לבדו לארץ מאוקראינה. "מהרגע הזה החלטתי שזה מה שאני רוצה, להיות קצין", משחזר קודלץ', "סבא שלי היה קצין במלחמת העולם השנייה והוא סיפר לנו את כל סיפורי הגבורה שלו. כנראה שמשהו שם נכנס עמוק בפנים".

בשירותו הצבאי כמ"כ טירונים, הוא היה מרחק נגיעה מהקק"ץ. אבל רגע לפני שיצא לבה"ד 1, בזמן שכבר היה בהכנה לקצונה, מיכאל נשאל אם יהיה מוכן לוותר על מקומו למען חייל אחר, ולצאת במחזור הבא: "חשבתי לעצמי 'למה שאני אהרוס חלום של מישהו?', והסכמתי".

כשהגיע המועד הבא, נאמר למיכאל שהוא לא יכול לצאת לקורס – וליבו נשבר. "לא משנה כמה התווכחתי, לא הצלחתי לשכנע", הוא מספר. גם כשהשתחרר וניהל חיים באזרחות במקביל לשירות מילואים, המשיך לחיות עם תחושת החמצה: "עד היום בו עמדתי על הרחבה, כמעט 19 שנים, קמתי כל בוקר עם טעם של פספוס - שלא הצלחתי משהו והוא לעולם לא יחזור".

"זה היה מורגש במיוחד כשהייתי הולך למילואים ויושב עם כל החבר'ה הקצינים והנגדים", אומר מיכאל", "זה נתן לי יותר מוטיבציה להתייצב לזה. גם בזמן הלימודים או בתקופת מבחנים - אם היה צריך לעשות קו, הייתי קם והולך לחודש, כמו כולם".

אחרי 15 שנים כמילואימניק, הגיעה אליו הצעה מהגדוד לצאת לקורס ייחודי לחיילי מילואים, המכשיר אותם לקצונה במסגרת מרוכזת. "אפילו עזבתי את מקום עבודתי לטובת האירוע המרגש והתפקיד שאמלא לאחר הקורס בחטיבת החילוץ וההדרכה", הוא מעיד בהתרגשות. בשבוע שעבר, יחד עם 70 צוערים נוספים, כשאשתו ושתי בנותיו בקהל - קיבל את דרגות הכתף להן ייחל.