מקרבות 7.10, דרך עזה, לבנון, מבצע ארנון - ועד מצטיין בלוט"ר

את קולות הקשר הראשונים מרגע הכניסה לתמרון ברצועת עזה, אף ישראלי לא ישכח. כמו את ההתרגשות עם חילוץ ארבעת החטופים במבצע ארנון, ומנגד הכאב בערב הפיגוע ביפו. סמ"ר ש' לא רק שמע עליהם, אלא היה שם בעצמו, כלוחם בלוט"ר. 

הוא התגייס במרץ 2022 ליחידה ללוחמה בטרור שבחטיבת המרום, סיים מסלול והמשיך כסמל לוחמים. ב-7 באוקטובר, חודשים ספורים אחרי תום ההכשרה, הוא הוקפץ לנחל עוז, שם נלחמו חבריו ליחידה. הוא ראה שהם מתפעלים את הלחימה באזור, ויחד עם הצוות שלו התקדם למוצב פגה, שם התחולל קרב קשה נוסף. 

"הנמכנו את הנשק, התקדמנו לחדר האוכל, צעקנו לחיילים 'אנחנו מהלוט"ר, באנו לחלץ אתכם!'", הוא משחזר, "בהמשך התקדמו לכפר עזה, שם הודיעו לנו על נפילתו של חברי סמ"ר בן רובינשטיין ז"ל".

לצד האובדן והכאב, כשהגיעה העת להיכנס לתמרון בעזה, לוחמי הלוט"ר פעלו במסירות ומקצועיות, בדיוק כפי שחונכו. סמ"ר ש' וצוותו נכנסו לרחבי הרצועה בארבע פעימות שונות. "סיכלנו תשתיות טרור רבות במבנים, במחנות פליטים צפופים ובמנהרות", מספר הלוחם.

בפעימה הרביעית, לסמ"ר ש' הייתה הזכות לקחת חלק בציון דרך בלתי נשכח במלחמה, שאת משמעותו הבין רק בדיעבד - מבצע ארנון: "אנחנו היינו ה'מעטפת', אבטחנו את האזור והיינו דרוכים ומוכנים להקפצה במקרה של הסתבכות. ידענו שיש אינדיקציה לשו"ן (שבויים ונעדרים), אבל רק בערב, כשהדלקנו את הרדיו, גילינו שלקחנו חלק בהשבת חטופים - נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו".

הפעילות האינטנסיבית והאתגרים נמשכים, וסמ"ר ש' נכנס כסמל לוחמים לזירה נוספת - הפעם בדרום לבנון. "החרמנו עד כה הרבה אמל"ח ואיתרנו תת"ק - אבל מה שהרגיש הכי משמעותי, היה לפקד על חיילים", הוא משתף בחיוך, "המשימה הכי חשובה שלי היא להחזיר את כולם הביתה בשלום".

בין תמרון בעזה לפעולה בלבנון, יחידת הלוט"ר מהווה גם כוח תגובה מיידי באירועים מתפרצים בתוך שטחי ישראל. לדוגמה, בפיגוע ביפו ב-1 באוקטובר, אליו קפץ סמ"ר ש' עם עוד לוחמים: "לצערנו, כשהגענו כבר היו נפגעים, אבל הצלחנו לטפל בפצועים נוספים ולפנות אותם כמה שיותר מהר לבית החולים".

כשהוא מתאר בפניי את שרשרת האירועים, אני לא יכולה שלא לדמיין את הקשיים שהוא וחבריו חוו בשנה החולפת. כשאני שואלת אותו מה היה האתגר המרכזי שהתמודד איתו, הוא משיב שחשב בעיקר על המשפחה.

"כל ההורים שלנו בבית דואגים. כל אזעקה, מטוס חולף או התרעה מזכירים להם אותנו. קלטתי את זה במפגש הראשון עם אמא ואבא שלי", הוא מעיד, "לא נפגשנו 45 ימים. ופתאום שמתי לב לעייפות ולדאגה בפנים שלהם. להבין שהם תשושים, ולא ישנים טוב, זה האתגר האמיתי".

אני נפרדת ממנו רגע לפני שהוא עולה לבמה לקבל תעודת הצטיינות ממפקד הלוט"ר על פעילותו. באותה הזדמנות, הוא מבקש להנציח את חללי היחידה, שאחד מהם, כאמור, היה קרוב אליו במיוחד: "בן רובינשטיין ז"ל היה חבר קרוב מאוד שלי. הוא וכל הלוחמים שאיבדנו היו אנשים טובים, שמילאו את חלקם בהגנה על המדינה - לעולם לא אשכח אותם".