פרידה אישית מ-4 לוחמי 'עוקץ' על 4 שנכנסו להציל חיים - ולא שבו

השמות ברני, סוריק, צ'יפ וזיגי נשמעים אולי כאילו לא שייכים על מצבה, אך בכאב רב הם נחרטו בבית הקברות לכלבי עוקץ, איפה שהמילה 'כלב' מרגישה פתאום קטנה מדי. עבור חבורת הלוחמים שעומדים כאן, הארבעה לא היו רק הכוח שנכנס ראשון, הם היו מי שרצו איתם באימונים, עברו איתם תמרונים, ישנו לצידם בין משימות - ובסוף גם חברי אמת שהקריבו את עצמם למענם.

"מצחיק להגיד, אבל הרבה פעמים הרגשתי שאני בפעילות עם תינוק", פותח רס"ל ע', שלחם יחד עם צ'יפ, אחד מ-35 כלבי עוקץ שנהרגו במלחמה. "כשעוברות שעות של פעילות ויש רגע לנשום ולהירגע - אתה צריך לדאוג קודם לו. לוודא שהוא שתה, טייל, נח ובמצב טוב להמשך הלחימה".

דווקא כאן מתעורר הפער: איך 'תינוק' שזקוק ליחס צמוד, הוא גם זה שברגע האמת נשלח ראשון למבנה, סורק ומסתער על האויב? "זה דיסוננס שקשה להסביר", הוא מודה, "אבל בשטח זה מסתדר לחלוטין. בסוף, גם כלבים הם יצורים מורכבים, הם יכולים להיות תלויים בנו, ובו בזמן להפגין גבורה מטורפת".

אולי בגלל זה, הפרידה מהם ייחודית כל כך - האדרנלין פוחת, ומתחילה לחלחל ההבנה שמעכשיו התא שלו ריק, ולמבצע הבא תצא בלי מי שהיה הצמד הבלתי נפרד שלך במשך חודשים ולפעמים גם שנים. 

'ברני, היום הולכים לתקוף, היום מנצחים'
רס"ל (במיל') ע', מפקד הצוות, ורס"ל י', לוחם בפלגת תקיפה, שהיה הצמד של הכלבה ברני, שנהרגה לפני שבועיים בפעילות מבצעית בלבנון. מקום קבורתה אינו נודע

ערב יום שישי. לוחמי עוקץ עמוק בלחימה בבינת ג'בל שבלבנון, וברני, כלבת התקיפה של רס"ל י', נשלחת למה שאמור היה להיות עוד שלב בסריקת המרחב. "פעלנו לצד גדוד 890, ואחד האיתורים שאליהם הגענו, האחרון לאותו היום, נראה חשוד", הוא משחזר. "דלת חסומה, קסדה טקטית זרוקה בצד, מדי חיזבאללה שנראו כאילו סודרו במיוחד".

בדיעבד, הוא מסביר, הסימנים מקבלים משמעות אחרת, אבל בשטח, בזמן אמת, התוצאה אינה ידועה מראש. אחרי סריקות רחפנים ושימוש באמצעים נוספים, התקבלה ההחלטה לשלוח את ברני פנימה. "זה היה מוצא אחרון לפני שהלוחמים עצמם נכנסים", מדגיש רס"ל במיל' ע', מפקד הצוות באירוע. "זו רוטינה שמבצעים עשרות פעמים בתמרון, ונועדה לתת אינדיקציה אחרונה".

רס"ל י' מספר על ברני בטקס הזיכרון לכלבי היחידה

ברני החלה לסרוק את המבנה, בעוד שרס"ל י', שאחרי יותר משנתיים יחד כבר הכיר כל קפיצה ושינוי קטן בהתנהגותה, המתין בדריכות. "היא עלתה במדרגות המובילות לגג, וזיהתה מספר מחבלים", מספר מפקד הצוות. "אז, בלי היסוס, זינקה לעברם, תקפה אותם, ואף הספיקה לנשוך אחד".

למרבה הצער, האירוע לא נגמר שם. "פתאום אנחנו שומעים צרור מאוד ברור", הוא משחזר. "היום, בדיעבד, אנחנו יכולים להגיד שהיו שם שישה מחבלים, מוכנים עם אצבע על ההדק ורימון ביד. לא צריך להיות מומחה גדול בלחימה כדי להבין שאירוע כזה לא יסתיים טוב".

רס"ל ע' וברני 

כשזה קרה, רס"ל י' לא יכול היה לעצור ולעכל: "חיי אדם נמצאים מעל הכול. אתה מגיב באש, מצמצם לאחור, ממשיך להילחם. רק אחר כך ההבנה שוקעת". הדבר הראשון שעבר בראשו לא היה האובדן - אלא העובדה שברני הצילה אותם. המחשבה הבאה הייתה שהיא איננה, ואיך יחלקו לה כבוד אחרון?

רס"ל י' (מימין) ורס"ל ע' יחד

בגלל הסכנה במרחב, החשד למחבלים נוספים והאש שהופעלה על האיתור, לא ניתן היה להשיב את ברני לקבורה ביחידה. "זה משהו שקשה לקבל", הוא משתף בשקט. אך גם ללא קבר, הזיכרונות המיוחדים מלווים אותו. דקות ספורות לפני אותה התקפה,  היה להם רגע משותף שהתברר כאחרון. "ישבתי לידה, חיבקתי אותה", הוא נזכר. "אמרתי לה: 'ברני, היום הולכים לתקוף, היום מנצחים'. במבט לאחור הייתי מוסיף שאני גאה בה, עברנו בהצלחה כל מכשול בדרך".

למרות הכאב הגדול, אם יש נחמה - זו העובדה שאלמלא ברני, הסיפור יכול היה להיגמר אחרת לגמרי. "בפעולה הזו היא הצילה חיים של צוות שלם, ואולי אפילו הרבה יותר", הוא פוסק. "בז

כותה, אף לוחם בכוח לא קיבל ולו שריטה אחת קטנה. אנחנו חייבים לברני הכול".

'צ'יפ, יצאת גיבור מדהים של הצבא, של היחידה'
רס"ל ע', לוחם בפלגת תקיפה והצמד של הכלב צ'יפ, שנהרג בתמרון בח'אן יונס
את צ'יפ, קיבל רסל ע' במהלך המסלול. תוך זמן קצר, פרצה המלחמה, ומאחר וצ'יפ כבר היה מנוסה - הם היו מהצמדים הראשונים להיכנס לפעילות. גם אם הספיקו להיות יחד רק כמה חודשים, בתמרון הזמן נמדד אחרת, והימים האינטנסיבים מאחדים בצורה עמוקה מהרגיל.

הדרך המשותפת הובילה אותם עד להתקפה באחת משכונות ח'אן יונס, בה הגיע הכוח לרב-קומות. "היינו אחרי לילה ויום שלמים של מבצע", הוא משחזר. "בקומה החמישית, שלחתי את צ'יפ לבדוק את אחד החדרים. ברגע שהוא נכנס, קלטנו רימון שמתגלגל לעברנו, ובעקבותיו נשמע ירי".

רס"ל ע' בקבר של צ'יפ

"מהרגע שראיתי את הרימון, הבנתי שצ'יפ איננו", הוא ממשיך, "אבל בתוך הקרב, התמקדתי בזה שנצליח, שכל מי שנמצא איתי ייצא מהסיטואציה בשלום". הכוח ניהל קרב יריות ממושך מחדר לחדר, עד שטיהר את המבנה.

עם סיום ההיתקלות, האובדן הפך נוכח יותר ויותר: "כשאתה יושב לרגע ונרגע, ברור שזה מחלחל. דווקא אז, הכי מחזקים הלוחמים שבאים, נותנים חיבוק, מעריכים את העבודה של צ'יפ ואומרים לך: 'אם הוא לא היה נכנס -אלו היינו אנחנו'. אני מנסה כמה שיותר להתרכז בעובדה שבשביל זה היחידה קיימת, שצ'יפ עשה את משימתו בדרך הכי שלמה שאפשר".

כשהוא נשאל מה היה אומר לצמד שלו אילו היה כאן, הוא בוחר במשפט פשוט: "צ'יפ, יצאת גיבור מדהים של הצבא, של היחידה". 

'זה הכלב שלך, כשהוא נהרג - זה המוות האישי הקטן שלך'
רס"ל ד', לוחם בפלגת תקיפה, והצמד של הכלב סוריק, שנהרג בפעילות מבצעית בג'נין

רס"ל ד' מספר שיותר מהכול, כלבו סוריק היה כלב מתעתע - קשה היה לנחש אילו יכולות הוא מחזיק בגופו הקטן. "הוא היה חמוד נורא, שובב, מצחיק. אם היית מסתכלת עליו ברחוב, לא היית אומרת שהוא כלב תקיפה - עד שהיית רואה אותו בפעולה. אז, הוא היה עובד כמו מכונה משומנת".

השניים היו יחד כשנה וחצי, מהמסלול ועד אותו לילה בג'נין. זו הייתה פעילות ארוכה מאוד, שנמשכה כמעט עד אור הבוקר, במטרה לעצור מבוקש בכיר. אחרי שהכוח נכנס לאיתור, סוריק נשלח לסרוק את הקומות. "בקומה הראשונה והשנייה, הכול היה חלק", הוא משחזר. "בשלישית שמענו צרור - והבנתי ישר שהוא נהרג".

איך מבינים דבר כזה כל כך מהר? "אתה שומע נשק קומה מעליך בפעילות שלא אמור להיות בה ירי, מפסיק לשמוע את הכלב רץ - ויודע מיד שקרה משהו רע". 

כשההבנה חילחלה והכאב הגיע - הוא הגיע בכל הכוח. "בסוף, זה הכלב שלך, כשהוא נהרג זה המוות האישי הקטן שלך. נכון, יש את החברים שמנחמים ומחבקים, אבל עבדת איתו, התאמנת איתו, עברת איתו המון חוויות, גם כאלו קשות מאוד. וכשהוא מת, משהו ממך נשבר".

סוריק ורס"ל ד'

עד היום, סוריק נשאר איתו בשומר המסך. "כל פעם כשאני פותח את הטלפון, אני נזכר בו", הוא מספר. "זה צף מחדש גם כשכלבים אחרים חלילה נפגעים. אפילו סתם כשאני יושב עם עצמי, ושומע מוזיקה שמזכירה אותו".

הרגע שנחרט בו במיוחד הגיע דווקא אחרי החזרה לפלגה: "אני זוכר שיום אחד הלכתי לתא שלו, והתא כבר היה ריק. לא היה לי כלב להחזיר". ההיקשרות לכלב החדש, הוא מודה, לא קורית בלחיצת כפתור. "לפני רגע היה לך כלב אחד, שאהבת, והסוויץ' בראש קשה - קורה בסוף, אבל מורכב".

רס"ל ד' בקבר של סוריק

אם היה יכול לומר לסוריק עוד משהו אחד, התשובה הייתה פשוטה: "תודה. על התקופה המשותפת, על הרגעים שהוא היה שם בשבילי. וגם סליחה - כי הוא לא היה מודע לתרומה שלו, למרות שמילא את התפקיד הכי חשוב שיכל".

'פרצוף מצחיק ולשון ארוכה - הציל אותנו בפעם האחרונה'
רס"ל נ', לוחם בפלגת חנ"ם והצמד של הכלב זיגי, שנהרג בח'אן יונס בינואר 2024
זיגי היה כלב לאיתור מטענים, אבל עבור רס"ל נ' הוא היה לפני הכול - זיגי שלו, שהלך איתו לכל מקום ובכל זמן, צמוד. "כלב שובב כזה", הוא מחייך. "עם פרצוף מצחיק ולשון ארוכה. עברנו הרבה חוויות ביחד, מההכשרה לתוך המלחמה. הוא חשף מטענים והציל אותנו כמה פעמים - עד הפעם האחרונה".

זיגי במהלך המלחמה

זו קרתה במהלך סריקת מבנה בח'אן יונס, כחלק מהתקפה. זיגי כבר סרק את הקומה הראשונה, וכשהכוח התחיל להיכנס פנימה, רס"ל נ' הבחין בגרם מדרגות חדש שטרם נסרק. "הוא נכנס אליו, ירד שתיים-שלוש מדרגות מתחתיי - וחטף צרור", משחזר הלוחם.

הצרור הזה חשף את מה שהכוח עדיין לא ידע: שלושה מחבלים שהתחבאו מתחת לגרם המדרגות. "אני הלכתי מיד אחריו עם עוד לוחמים", הוא אומר. "ניהלנו שם קרב יריות מטווח קרוב. חיסלנו את שלושת המחבלים, אחרי שזיגי הציל את כולנו".

באותו רגע, הוא אומר, אין מחשבות מסודרות. "אתה לא חושב, אתה פשוט עושה". רק אחר כך מגיעה ההבנה. "הקשר בין לוחם עוקץ לבין הכלב שלו הוא מיוחד. הוא החבר הכי טוב שלך לשירות, מי ששומר עליך ברגעים הקשים, ומי שמצחיק אותך ומעלה חיוך לכולם. זה אובדן לכל דבר".

גם אצלו, לצד ההבנה המבצעית, היו רגשות אשם. "היו לי המון מחשבות על מה שהייתי עושה אחרת, דרכים בהן הוא יכול היה להישאר בחיים", הוא משתף, "בסוף, אתה מבין שזה או הוא - או האנשים שאיתך, וזה מכריע את הכף".

בבית הקברות של היחידה, משתלבים הכאב והגאווה מעל למצבות הקטנות והצמודות של זיגי, צ'יפ וסוריק, כשאליהן צמודה אנדרטת הזיכרון הטרייה של ברני. "מצד אחד, זה שורף ומעלה זיכרונות", אומר רס"ל נ', "מצד שני, כשאני רואה את השם שלו, אני יודע שהוא כאן כגיבור". 

"הם לא חזרו מהמשימה האחרונה שלהם - אבל מאחוריהם, ובעיקר בזכותם, יש  צוותים שלמים שכן", מסכימים הלוחמים, שזוכרים ומתגעגעים בכל יום לחבריהם על ארבע.