מתגייסי מרץ 18 מספרים לכם איך זה לעבור טירונות בנח"ל

טוראי ירדן אשוח - מיועד לגדוד הסיור

ביום העצמאות סגרנו את החג, שנפל גם על יום שבת. כדי לרומם את מצב הרוח שלנו, המפקדים ארגנו ארוחת חג בסגנון על האש, רק לנו החיילים. פרסנו שולחן ארוך, ובעצם חגגנו את יום העצמאות על מדים בפעם הראשונה, רחוק מהבית.

כן, בהתחלה זה היה קצת קשה, אבל החלטנו ביחד לא להתעסק עם הטלפונים ולהכיר אחד את השני יותר. פשוט היינו ביחד. זה היה מרגש, כי זאת הייתה גם הפעם הראשונה שיכולנו להיפתח באמת ולתת תשומת לב למי שהיינו לפני שהתגייסנו. שמנו את "הסטופרים" בצד לכמה שעות, וכל אחד שיתף סיפורים מהחיים שלו, סיפר מאיפה הוא הגיע ומה הם תחומי העניין שלו.

טוראי זכי סיילס - מיועד לגדוד 50

ביקשתי להגיע לנח"ל. שמעתי שיש פה חבר'ה איכותיים ומפקדים שמשקיעים בחיילים שלהם. לא הכרתי אף אחד כשהתגייסתי, ולא היה לי מושג מה קורה סביבי. תוך כמה ימים, כבר הרגשתי שהבא"ח הוא הבית שלי, כי אנחנו מסתובבים פה כל היום ואין דרך שבה לא תכיר את הבסיס.

כשהגעתי, חשבתי שהמפקדים יהיו ממש קרים ולא יתייחסו אליי, לא ידעתי איך לתפוס אותם. בשבוע הראשון, אחרי שתרגלנו בפעם הראשונה את מסלול המכשולים, קיבלנו זמן לתרגל לבד. התאמצתי מאוד, ומה שקרה אחר כך שינה את המחשבות שאיתן התגייסתי. המפקד שלי ניגש אלי בערב, בזמן שעת הט"ש, ואמר לי שראה שעבדתי ממש קשה וכל הכבוד לי.

זה היה מטורף, ועורר שינוי מוחלט מכל מה שציפיתי לפני שהתגייסתי. הבנתי שממש רואים אותי ושמים לב אליי, שרוצים שאתקדם ומעריכים את העבודה הקשה שלי. זה גרם לי להבין שהסטיגמה 'אף אחד לא רואה אותך בצבא' פשוט לא נכונה, כי למפקדים באמת אכפת מכל חייל.

טוראי נפתלי רוכוורגר - מיועד לגדוד 932

הרגע המשמעותי ביותר בשבילי היה שבוע השדאות. עד אז, חזרתי הביתה הביתה בסוף השבוע, וסיפרתי על האתגרים שחוויתי. אבל בשבוע השדאות אתה מגלה את הקושי האמיתי של הטירונות: החום, התיקים הכבדים, המשקלים, הציוד המלא שאתה ישן איתו באוהלים, הארוחות במהלך היום (כשאתה צריך להחליף מישהו אחר כשהוא אוכל) וההקפצות בלילה, הופכים את השבוע הזה למבחן מלא באתגרים.

אני אישית לא חשבתי שאגיע לרמה קושי כזאת, ושאעבור את השבוע בהצלחה. אבל כשסיימתי, התגאתי בכל רגע ורגע והבנתי שאני מסוגל להרבה יותר ממה שחשבתי. זה קושי חיובי שנותן לך הרבה מוטיבציה להמשך. הסוד להצלחה הוא חברים שעוזרים וסגל תומך, שלא מוכן לוותר לך.

טוראי ארתיום אוסלו - מיועד לגדוד הסיור

היה לי פטור מצה"ל בגלל עבר פלילי. הייתי במכינה קדם צבאית במשך שנה וחצי, כך מחקו לי את התיקים ובזכות זה יכולתי להתגייס. כיוונתי לנח"ל כי רציתי לחוות משהו שונה, אווירה אחרת, שאני לא מכיר. כשהגעתי לפה נחשפתי לאנשים חדשים ולמנטליות שונה. אנשים שלא הייתי פוגש ביום יום שלי, כאלו שאפשר ללמוד מהם המון.

במסעות, אתה רואה רק את עצמך ואת החברים שלך. אנחנו תלויים אחד בשני, ורק איתם אעבור את החוויות כאן - החום וההליכות, הזיעה, ההישגים וגם הקשיים. זה מה שהופך את החוויה הזאת להכי משמעותית שיש. לא  הייתי ילד של מסגרות - מבית הספר הייתי מבריז, ובין כיתה ח' לכיתה י"ב הייתי בכפר נוער. רק כשהייתי בן 17 התחלתי לתפוס את עצמי בידיים. צה"ל בכלל, ובמיוחד חטיבת הנח"ל, הצליחו להכניס אותי למסגרת, ונתנו לי דף חדש שממנו אני יכול רק להתפתח.

טוראי איתמר בר-סב - מיועד לגדוד 932

אף פעם לא חייתי עם אנשים שהם לא המשפחה שלי, ולכן הצבא היה לי מוזר בהתחלה. עם הזמן, כשהתחלתי להתרגל למקלחות המשותפות והשינה אחד לצד השני, הבנתי שאני עובר תהליך התבגרות. הסתכלתי על עצמי וגיליתי שמשהו באופי שלי השתנה - אני יותר בוגר, אחראי, ויודע להתנהל במצבי קיצון. בעיקר אני מבין שאני לא רק נותן בשירות שלי, אלא גם מקבל הרבה בחזרה מבחינה אישית.

ללוחם אחד מכל כיתה יש את הנשק האישי שלו, מלבד "התבור", והרגע שבו קיבלתי את "הנגב" היה משמעותי מאוד עבורי, ואפילו סיימתי את ההסמכה בהצטיינות. מהעיניים של לוחם זה הישג, כי צריך להתבלט מאוד, אם זה במסעות, לעלות מהר על הווסט, להתנדב לסחוב את הפק"לים, וגם לעזור לחברים ולהיות עוגן בשבילם. צריך תמיד להיות עם רעל בעיניים, גם בבחני הכושר.

עם הזמן אתה שם לב שאתה משתפר ומתפתח - וזה גורם לך לתחושת סיפוק שאין כמותה. אף פעם אל תפחדו, תמיד תנסו. בסופו של דבר אתם תתגאו בתוצאות כמו שאני מתגאה עכשיו, כי אני היחיד בכיתה עם "נגב".

טוראי ישי נעים - מיועד לגדוד 50

מה שהיה הכי משמעותי עבורי בטירונות הוא אחוות הלוחמים, במסעות זה הכי מורגש. אם יש מישהו שקשה לו, אתה ישר עוזר - ולא משנה כמה קשה לך בעצמך. גם באלונקות אתה מסייע ישר כשמישהו מרים את היד ומאותת שהוא צריך החלפה. למרות שיכול להיות מאוד מאתגר גם פיזית וגם מנטלית, הכי חשוב להיות חברים אחד של השני.

באתי עם 3 חברים מהבית ואחרי שבועיים כבר לא הרגשתי בהבדל בכלל, בין מי שבאת איתו מהבית ומי שלא. ברגע שאתם מגובשים בתור מחלקה, המפקדים שמים לב והיחס שלהם משתנה בהתאם.

הגיבוש גם משפיע על ההישגים: קיבלנו ערב על האש אחרי לילה של משימות שבחנו את התפקוד שלנו במקרים שונים, כמו מעבר "שטח נחות", (שטח שיכולים לראות אתכם בו ולכן אתם נדרשים לעבור מהר ולחפות כל הזמן על האחרים), כש"מתפוצצים מטענים" באמצע הליכה, בזמן "התקלות" מחבלים, תצפיות, מארבים ופיצוצים ממשגרים.

הכיתה שלי הצליחה לבצע את המשימות באופן הטוב ביותר מכל הפלוגות. הסוד בלהיות כיתה מוצלחת טמון באחדות ובאהבה שלנו אחד לשני. אם לי אכפת מזה שלידי, לא יפריע לי להיות זה שיסחוב את האלונקה במסע, או אקח את התיק של החבר שלצידי כשקשה לו. אם זה שלידי חשוב לי, אני אצליח לעודד ולתמוך בו כשהוא עצוב בלילה, גם אם ארגיש שאני חייב תמיכה כזאת גם. תורידו את האגו, כי גם אם תריבו עם מישהו מהכיתה שלכם, אתם בכל זאת תישנו יחד בלילה באמצע הפלוגה. אין דבר כזה "לא חברים".