המסע הבלתי אפשרי של גבי שהתחיל בקאריביים ונגמר ב"ירוקה"

"יש לך את זה". לאדם מן הצד רצף המילים הללו עלול להישמע מעודד בהקשר כזה או אחר, אך כאשר סמל גבי גולדשטיין שמע אותן לראשונה הוא קפא במקום. "זו הייתה הפעם הראשונה שנתנו שם לכאב שהרגשתי, שם אבחנו את הפיברומיאלגיה".

רק חודשיים וחצי קודם לכן, המילה "פיברומיאלגיה" הייתה זרה לגבי כפי שהיא ודאי זרה גם לכם, אף תסמין לא התקשר לאותה 'דאבת שרירים' ובטח לא כאשר הציפייה ממנו כלוחם בתחילת מסלול היא לקבל את הכאב - ולהפוך אותו לנקודת החוזקה שלו. 

"למסלול הגעתי כמעט במקרה", משחזר גבי את הרגעים הראשונים שהתרחשו לפני כשנתיים, "עליתי מהרפובליקה הדומיניקנית שנמצאת בקאריביים מתוך רצון להיות עצמאי ולהתגייס כמו שאבא שלי עשה ומבחינתי זה היה דף חדש. אחרי כמה מיונים לסיירות הודיעו לי שאני מגיע לחטיבת הנח"ל. מחזור נוב' 17".

כבר בשלב הטירונות והגיבוש לסיירת החטיבה, האימונים האינטנסיביים והמאמץ הפיזי החלו להשפיע . "אני זוכר המון כאבים בגוף, בברכיים ובמרפקים", הוא נזכר, "בכל פעם שהגעתי לבדיקות או לאורטופד אף אחד לא הצליח להבין מה יש לי. 'אתה חי"רניק, ככה זה', הייתה תשובה שלא הפסקתי לקבל, אבל בפנים ידעתי שמשהו לא בסדר, שזה לא אמור להיות ככה".

את הכאב גבי בלע ושמר לעצמו, מנסה להשתכנע כי אכן מדובר במשהו שכולם עוברים ושהוא מסוגל, כך היה עד שלב האימון המתקדם בו פגש לראשונה את יובל, מפקדו לאותה התקופה. "הוא היה בין האנשים היחידים שהאמינו לי שמשהו לא בסדר ועדיין לא הסכימו לוותר לי".

"פעם אחת, במסגרת קורס הלוט"ר, תרגלנו גם קרב מגע", הוא ממשיך, "ניסיתי להגיד לעצמי שהכאב בראש אבל בפנים פחדתי. אחרי הקרבות היה שלב שלא הצלחתי לזוז, הרגשתי כאילו לא היו לי ידיים או רגליים ולא הצלחתי לסגור את האצבעות. רק בזכות ההתעקשות של אבא שלי ושל יובל הגענו בסוף לרופאה שהצליחה לאבחן את מה שיש לי".

פיברומיאלגיה היא תסמונת נדירה למדי אשר הסימנים העיקריים שלה הם כאבי שרירים מפושטים באזורים רבים בגוף. "זו מחלה שלא הרבה רופאים מאמינים בה", חוזר ומדגיש גבי, "זה מאוד מנטלי. אני יכול להרגיש כאב חד ואמיתי במפרקים, של פציעה רצינית, אבל בלי להיות פצוע. אני פשוט מקבל פקודות לא נכונות מהעצבים שלי למוח".

לאחר קבלת הבשורה ונפילת האסימון שהגיעה, לא מעט דברים השתנו בשביל גבי. מסלול הלוחמה נראה לפתע קשה מנשוא ובהמלצות הרופאים הוא נאלץ לעזוב.

"כעסתי ממש", הוא מודה בכאב, "כל הזמן חיפשתי את מי להאשים במה שקרה והיה לי קשה מאוד למצוא את הרצון להישאר ולהמשיך. חשבתי שהתקופה הזו מאחוריי, ואני הולך לרדת מהמסלול, לטפל בעצמי ולחיות את החיים הכי קרוב לרגיל שאני מסוגל. זה באמת עבד לתקופה, עד שהבנתי שזה לא משהו שאני מסוגל לעשות".

אחרי כמעט חצי שנה בה שירת במחלקת תקשוב ביחידה, התשוקה לחזור ללוחמה, זו שבערה בו עוד עם ההגעה ארצה - לפתע הוצתה מחדש. "אמרתי לעצמי שלא זאת הסיבה שבאתי לכאן", מנסה גבי להיזכר בתחושה, "אני עד היום לא בטוח מאיפה זה הגיע - אבל פתאום החלטתי שאני יכול לעשות את זה. כיביתי את הכאבים ואמרתי - אני ממשיך".

אחרי שיחה עם המג"ד והתייעצויות רבות עם רופאים הרצון הפך למציאות וגבי חזר לנקודת ההתחלה - מסלול פלס"ר נח"ל. "זה היה קצת מוזר ומצחיק לחזור לתחילת מסלול עם שני מחזורים מתחתיך וחמישה חודשים לסוף השירות", הוא צוחק ואומר, "אבל למרות הבדיחות אני מאמין שזה חלק מהמסע שלי. אני מסתכל אחורה על כל מה שעברתי ומרגיש גאה.

"גאה שעכשיו אני אתפוס קו ממש כמו כל לוחם אחר, גאה שעליתי את הר הקנאים כמו כל אחד מחברי הצוות שלי והרווחתי את הסיכה. ולמרות שזה באיחור של שנה - עשיתי את זה. ועכשיו אני לוחם לכל החיים".