הלוחמים שנדדו מהשבט האבוד בהודו - ישר לבא"ח נח"ל

"איזו שאלה תמיד שואלים כשפוגשים אתכם לראשונה?"

לטוראי בנימין טאוטנג וטוראי איתן טונונג תמיד יש תשובה מוכנה בקנה לשאלה הזו. שניהם צוחקים כמה שניות ואז אומר בנימין - "ברור שהדבר הראשון שישאלו יהיה תמיד אם אנחנו מתאילנד או מהפיליפינים, כי ככה אנחנו נראים".

"השלב השני", מצטרף איתן, "מגיע מיד אחרי שאני מספר שאני בכלל מהודו. התגובה האוטומטית לרוב היא 'אה, אז אתה מניו דלהי או מומבאי?' זה מה שהחברים מהצבא שומעים על הודו. הרבה אנשים לא מכירים את 'בני המנשה', לא יודעים למה אנחנו נראים ככה או איך זה שבאנו ממקום כל כך רחוק לשרת בצה"ל. אז אני לוקח את הזמן לומר 'רגע אחי, בוא ואני אסביר לך מי אני ומאיפה אני בא'".

מימין לשמאל: איתן טונונג, בנימין טאוטנג, יוסף האוקיפ, שמחה פהלתואל וצוריאל סינגסון

'בני המנשה' הם חלק מבני השבטים השוכנים בכפרים שעל גבול הודו-מיאנמר (זו גם הסיבה למראה הייחודי שלהם, שמאפיין את אנשי האזור בו גרו),  ומזהים את עצמם כיהודים בני שבט מנשה - אחד מעשרת השבטים שגלה מארץ ישראל בסוף תקופת בית ראשון. "אני זוכר את עצמי חי כיהודי במניפור מהרגע שנולדתי", מספר טוראי בנימין, אח לשמונה, חמישה מהם עדיין בהודו, "לא היו סביבי חברים יהודים והיה קשה לשמור מצוות בסביבה כזו, אבל בסביבה הקרובה היינו מברכים וחובשים כיפה. אלו היו החיים שהתרגלנו אליהם".

"כבר מגיל 7-8 אמא שלי התחילה לדבר על העלייה לישראל והגיוס לצבא. היא תמיד דיברה על זה כאילו זה משהו גדול שאנחנו מצפים לו - שכבר מגיע מטוס ואוסף אותנו ארצה", הוא נזכר, "כל הזמן חשבתי - 'זה בקרוב?', וככל שבגרתי הבנתי שצריך לחכות ובסוף זה יגיע - עליתי כשהייתי בן 17".

מבחינת איתן, החיים בישראל היו המשך מתבקש של החיים בהודו. "אמא שלי חיכתה לעלייה כי זה יהפוך אותנו הכי קרובים ליהדות", הוא מעיד, "הגעתי לארץ כשהייתי בכיתה י', ולמרות שמעולם לא הייתי כאן - הרגשתי שחזרתי הביתה".

השניים עלו לארץ. איתן עבר לגור במגדל העמק, בנימין - בקריית שמונה. בעזרת ארגון 'שבי ישראל' התאקלמו, השתלבו בתיכון, החלו ללמוד עברית באולפן ולאחר מכן הצטרפו לישיבות הסדר. "כל מה שאני זוכר מהתקופה של תחילת החיים בארץ היא שהסתובבתי עם משפט אחד בראש כל הזמן - 'אני לא מאמין, אני לא מאמין שהגיע סוף סוף היום הזה ואני כאן'", מספר איתן בהתרגשות, ובנימין מוסיף, "פתאום התחלנו להכיר עוד בני מנשה שעלו וחשבנו על המשך הדרך שלנו יחד בארץ".

גיל 18 הגיע, ואיתו גם המחשבות על הגיוס לצה"ל. יש כאלה שאולי הופתעו מהמהלך, אבל לבנימין ואיתן הוא נראה טבעי בדיוק כמו לכל בן נוער שגדל והתחנך בישראל. "לפני שעליתי לארץ", משתף איתן, "בירכו אותי ב'בעזרת השם תתגייס לצבא ותגן על ישראל', לא ידעתי כלום על החטיבות השונות, אבל חלמתי על זה, היה לי ברור שאהיה לוחם".

בנוסף למספר חברים מהקהילה שכבר משרתים בחטיבת הנח"ל, התגייסו בנימין ואיתן יחד עם שלושה 'בני מנשה' אחרים במחזור מרץ 19' של החטיבה. "יום הגיוס היה ממש מרגש, לא הורדנו את החיוך מהפנים", מספר איתן, "כשהגענו לבא"ח וראינו פתאום את הלוחמים רצים ונושאים נשק - הבנתי שזה הדבר האמיתי".

כשטוראי בנימין נשאל מה הפתיע אותו במסגרת הצבאית, הוא מתעקש ששום דבר לא תפס אותו לא מוכן. "לפעמים זה קשה, כי זה חייב להיות קשה - אם זה לא קשה אתה לא לוחם", הוא קובע בביטחון. איתן מצידו מודה שהריחוק מהמשפחה לא פשוט: "היה לי קשה לנתק קשר ולא לדבר איתם במהלך היום, ופתאום הכול מתנהל בזמנים קבועים - 5 דק' לשם, 50 שניות עמדת בח'". 

"אבל מה שעזר לשנינו", הם מסתכלים זה על זה בחיוך, "זה החברים, לא חסר אנשים לשתף אותם בחוויות ובמה שעובר עלינו. אחרי כמה זמן החטיבה הפכה לבית בשבילנו, גם בתור קהילה קטנה של 'בני מנשה' בתוך הטירונות, וגם כשהשתלבנו עם שאר החברים".

"במחזור מרץ 19' יש 40 חיילים בודדים, כאשר 33 מהם הם בודדים מובהקים הזכאים לכלל המעטפת הצה"לית. רק בפלוגה שלי יש 22 חיילים בודדים מרקע שונה", מעיד סרן תום כרמי, מפקד הפלוגה של טוראי טאוטנג וטוראי טונונג, "ועל אף המוטיבציה הגבוהה והחוזק הנפשי האדיר שלהם, כמובן שזה דורש מעטפת נוספת. אנחנו דואגים לכל מה שצריך כדי לאפשר להם חווית שירות משמעותית והתמקדות במשימה. חיילים בודדים עבורי זו רק הגדרה - אף אחד לא יישאר כאן בודד מבחינתנו".

"כשאני מסתכל על הלוחמים הבודדים, אני לא תמיד מבין מאיפה באה הבגרות הזו", הוא מתפעל, "ואז אני עונה לעצמי שרק כאן אפשר למצוא חיילים שכבר עברו מצבים מורכבים מנטלית ופיזית עוד לפני השירות הצבאי".

"כשמדובר באותם לוחמים שהגיעו מ'בני המנשה', הם ללא ספק בין המובילים ביותר במחלקה שלהם ובפלוגה בכלל - מלאים ברוח וערכים", הוא מתגאה, "לראות אותם מעבירים שיחת רבאק לחברים שלהם לצוות, כשאני יודע מה הם היו צריכים לעבור כדי להגיע למקום בו הם נמצאים היום - אין מרגש מזה".

במבט קדימה, הציפיות שלהם מעצמם דומות אבל שונות, בכל מקרה - הן מתממשות אך ורק כאן, בישראל. "אני חושב אולי להמשיך בצבא, כי בשבילי זה שילוב של רוחניות וגשמיות - ערכים, רוח ועבודה קשה", משתף בנימין, "אפילו עד רמת המ"מ". החלום המרכזי של איתן כרגע, כפי שהוא מעיד, זה "להיות לוחם עד הסוף ולסיים את השירות הקרבי שלי כמו שצריך". אבל מה אחר כך? "זה אולי נשמע קצת מוזר", הוא עוצר לרגע, "אבל אני כבר חולם על לבנות כאן את המשפחה שלי".

"המסר המרכזי שאני רוצה להעביר לחברים שלי ולאלו שיבואו אחרי זה - מוטיבציה עד הסוף", מסכם בנימין וממהר להדגים בעזרת דימוי צבעוני: "ישראל מבחינתי היא כמו העיניים שלי - אני מחויב לשמור עליה מכל משמר כדי לראות הכול בבירור".