הכתבה הזו התחילה בעקבות 4 מילים על זרוע ימין

חיוך רחב וצחוק מדבק. זו קבלת הפנים שמחכה לכל מי שפוגש את סמל דולב גור, ששמח לשבת איתי לשיחה גם בחום הקופח שבמוצב נחל עוז, שם הוא תופס קו עם הגדוד שלו בחטיבת הנח״ל. וכמעט בלתי אפשרי לנחש איזה סיפור עומד מאחורי העיניים הקורנות והיציבה האיתנה. 

את הקעקוע הגדול שמטפס על כל זרוע ימין שלו קשה לפספס: “Don’t forget your family”, באותיות שחורות חגיגיות. וכשאני שואלת מה עומד מאחוריו, פורס בפני דולב לאט לאט את ההיסטוריה המשפחתית שלו.

כשהיה ילד, חלתה אמו במחלת ריאות קשה ואושפזה. בדיוק באותו זמן, כשהיה צריך גב מהמשפחה שלו יותר מתמיד, נכנס אביו לכלא ואמו יצאה לעבוד כדי לפרנס אותו ואת אחיו. 

כך, תוך כדי הלימודים בחטיבה ובתיכון, מצא את עצמו דולב בתפקיד המבוגר האחראי בבית, שתמך ולקח את אמא שלו לכל הטיפולים הרפואיים והאשפוזים ודאג לה, תוך כדי שהוא גם תומך באחיו הגדולים, שהתקשו להתמודד עם המשבר. 

נקודת השבר הגיעה בגיל 17, כשאמו הלכה לעולמה. ״היא הייתה הדבר הכי יקר לי, היה לנו קשר מטורף. וכשהיא חלתה, לא יכולתי לצאת מהבית, הפסקתי ללכת לבית ספר. זה שבר אותי״, הוא מספר ולא מצליח לעצור את הדמעות, ״הרגשתי שאין לי מקום בעולם. עברתי לפנימייה, אבל גם שם לא הצלחתי להוציא תעודת בגרות״. 

״לא רצו לגייס אותי״, הוא נזכר בימיו כמלש״ב, ״חשבו שאני לא אעמוד בזה״. ובסיטואציה מורכבת כמו שלו, לא יכולתי שלא לתהות - ״אז למה בכל זאת?״

מבחינתו, התשובה מובנת מאליה: ״ידעתי שאני אתגייס, ורק לנח״ל. הייתי מוכן להילחם על זה נגד כל העולם. באתי לקב״ן ואמרתי שאני חושב שצה״ל רק יחזק אותי, ייתן לי איתנות וגב. הוא ראה שאני מבין מה כרוך בזה, ושאני מוכן לקחת על עצמי, והעלה לי את הפרופיל״. 

ואכן - דולב התגייס בהצלחה לחטיבה שחלם עליה, בתור מטוליסט וקשר מ״מ בגדוד 50, והיום הוא גם אחראי על הכושר הקרבי של המחלקה שלו: ״זאת הגשמת חלום. מהילדות היה לי ברור שזה הדבר הכי משמעותי שאפשר לעשות, וידעתי גם שזה ייתן לי הזדמנות לפתוח דף חלק, להיות מי שאני בזכות עצמי ולא בזכות המשפחה שלי״.

זה מחזיר אותי לקעקוע על היד שלו. תזכורת נצחית לזכור את המשפחה. הוא מסביר לי שזו תזכורת לאחיו, שגם כשהוא בצבא וטוב לו, והוא מרגיש שהוא פורח, הוא קודם כל אחראי למשפחה שלו, ואוהב אותם תמיד. 

אבל לדולב, כך אני מגלה תוך כדי השיחה, יש הרבה יותר ממשפחה אחת. אחרי שאמו נפטרה, הוא ואחיו הבכור אומצו על ידי חברה של אמו, שהייתה כמו אמא בשבילו לאורך הילדות. ״הם קיבלו אותנו בידיים פתוחות. לי ולאחי יש חדר בבית שלהם, הבנות של המשפחה הן כמו אחיות שלי. לא הייתי מצליח לעבור את התקופה הזאת בלעדיהם״. 

״גם החברים שלי, שהולכים איתי מגיל 0, היו שם בשבילי ברגעים הכי קשים, וגם ברגעים הכי טובים. הם אחים שלי לכל דבר", הוא משתף, וחיוך רחב נמרח על פניו, "בסוף, הסיפור שלנו הוא מי שאנחנו בוחרים להיות, למרות הדברים הקשים״. 

הבחירה של דולב היא להיות כל יום טוב יותר מהיום שלפניו. הוא משכיר דירה משלו, עוזר לאחיו ואחותו, ונותן את כל כולו לצבא כל יום. ״אם הייתי יכול להתגייס שוב ולעשות הכל מהתחלה - הייתי עושה את זה גם עוד 100 פעם״, הוא מכריז בגאווה. 

"כאן", הוא ממשיך, "אני מרגיש שאני יכול לנשום, להביע את עצמי, לתת את ה-200% שלי. וגם המפקדים מכירים את הסיפור שלי, עוזרים לי ותומכים בי בצורה שקשה לי להסביר". 

את הילדות הקשה שלו, הגעגועים לאימו והסיפור המשפחתי המורכב, יישא דולב איתו כל החיים. אבל יחד איתם, הוא ייקח גם את האהבה העצומה שלו, הבגרות והחוזק הבלתי ייאמן שהוא מגלה בכל בוקר מחדש כשהוא בוחר להמשיך להילחם.