שיחת הטלפון שהצילה את דורי, שעות ספורות לפני אסון המסוקים

"מה היה קורה אילו"? זו שאלה שעוברת בראש של כולנו לא פעם אחת בחיים. אבל אצל דורי עידן, אותן ארבע מילים מתנגנות באופן תמידי כמו תקליט שבור, והוא חי בצל השאלה הזו כבר 25 שנים, מאז הלילה הקשה בו נפלו השמיים. 

באותו יום, סרן במיל’ דורי עידן, ששירת בפלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה) הנח"ל, היה בדרכו לבסיס מחניים, שם חיכו לו חבריו מהיחידה, מהפלוגה ומהצוות. כולם המתינו לעלות יחד איתו על מסוק ללבנון. "באמצע הדרך, התקשר אליי המפקד שלי ואמר שהטיסה הוקדמה ושאני לא אספיק להגיע אליה בזמן", הוא משחזר, "אני, כמו חייל ממושמע, ירדתי מהאוטובוס וחזרתי להרצליה. רק כשהגעתי הביתה פתחתי את הטלוויזיה וגיליתי מה קרה".

הרגע הזה שינה את חייו של דורי. באותו 4 בפברואר 1997, שני מסוקי "יסעור" מלאים בחיילים התנגשו זה בזה באוויר כשהיו בדרכם ללבנון, ו-73 הלוחמים ואנשי הצוות שהיו על כלי הטיס נהרגו במקום. "הכרתי 30 מהם", הוא משתף בכאב שלא חולף.

"המפקד שלי הציל לי את החיים, פעמיים"

"הסיבה שלא הגעתי בזמן מלכתחילה הייתה שבדיוק חזרתי מהשתלמות של החטיבה, שבהתחלה בכלל לא רציתי ללכת אליה", מסביר סרן (במיל׳) עידן. באותה תקופה, היציאות של הלוחמים היו בנויות כך ששירתו שלושה שבועות בלבנון ויצאו לשבוע אחד בבית. באותו שבוע בו חזר סרן (במיל׳) עידן, התקשר אליו המפקד והציע לו לצאת לאותה להשתלמות.

"התשובה הראשונה שלי הייתה 'לא'", ממשיך עידן, "כי בזמן הזה הייתה פעילות בלבנון שלא רציתי לפספס. אבל אחרי שעתיים פתאום שיניתי את דעתי והודעתי לו שאני רוצה לצאת. המפקד שלי הציל לי את החיים, פעמיים. בפעם הראשונה כשהציע לי לצאת להשתלמות, ובפעם השנייה כשאמר לי לרדת מההסעה בדרך לטיסה".

מאותו רגע בו שמע על האסון, הכול היה נראה אחרת: "מדובר בלהגיע לשלושים לוויות ולנחם שלושים משפחות. כל המשפחות הכירו אותי מהתמונות והסיפורים של הבנים שלהם. היה נורא מוזר להגיע ולראות המון פרצופים שאני לא מכיר כשכולם מכירים אותי".

אחרי כל הלוויות והשבעות, אין ברירה אלא לחזור לשגרה - ללבנון. "אני מגיע לקו ורואה את כולם עסוקים, כרגיל", הוא מספר, "אבל רק לי אין מה לעשות - אין לי צוות לעבוד איתו, כי כולם נהרגו באסון. אפילו את החדר שלנו תפסו חיילים חדשים, כאילו לא קרה כלום רק לפני כמה ימים".

"במהלך היום זה נראה כאילו לאף אחד לא אכפת, חזרנו לשגרה. אבל בלילה הייתי שומע בכי מכל המיטות"

אבל בסופו של דבר, עם כל הכאב המלווה בכך - החיים חייבים להימשך. ואכן, הם המשיכו והתקדמו עד שהגיע יום השחרור של דורי מצה"ל, וזה לא היה פשוט: "בצבא, כולם היו איתי באותה סירה, כולנו עברנו את אותה הטראומה, ופתאום לצאת ולהיות לבד הייתה חוויה קשה מאוד, לקח לי זמן רב ועבודה קשה עד שהצלחתי להתגבר על זה".

למרות הקושי החליט סרן (במיל׳) עידן לא לוותר על הצבא, והוא ממשיך להגיע למילואים. לאחר שחרורו המשיך בגדס״ר של חטיבה 2, וכיום הוא ק׳ קשר בחפ״ק מג״ד, באוגדה 146.

למעשה, בשנה האחרונה הוא הגיע לארבעים ימי מילואים ובשנה שקדמה לה התייצב ללא פחות מ-60: "כשאני עולה על מדים אני מתרגש כמו ילד. את החוויות שאני צובר כאן אי אפשר לקבל בשום מקום אחר - בין אם מדובר באימונים, במטווחים, או בהליכה של קילומטרים בלילה עם כל הציוד עליי, זה הכיף שלי".

"בכלל לא עלה לי לראש להפסיק עם המילואים״, מסכם דורי, ״היו חיילים שאחרי האסון לא היו מוכנים אפילו לדבר על הצבא, אבל אצלי הרצון לשרת נשאר - אני אוהב את צה"ל והוא חלק בלתי נפרד מחיי".