מה הדבר הראשון שיעשו? ואיזו הבטחה מלווה אותם למשימה הבאה?

אחרוני הלוחמים בצק"ח נח"ל יצאו השבוע מרצועת עזה - אחרי שנה ושלושה חודשי לחימה אינטנסיביים, וכעת נערכים למשימות הבאות. לרגל המעמד, התמלאה רחבת אנדרטת הפלדה שבדרום עוטף עזה באלפי כומתות ירוקות. 

כל לוחם ומפקד שעומד שם, זוכר את עשרות המבצעים אליהם יצא צוות הקרב בתמרון, אך יותר מכול - את 77 לוחמי הצק"ח שנפלו, חברים לנשק שמזמן הפכו למשפחה.

וזה מורגש היטב. כששאלתי כמה מהם מה הדבר הראשון שיעשו כשיצאו הביתה, ציפיתי לשמוע "להיות עם המשפחה", "לפגוש חברים מהבית", "להתקלח" או "לרדת על שווארמה". אך במקום הם ענו ללא היסוס: "לבקר את החברים מהצוות שנפצעו".

"סוף והתחלה של תקופה, את זה זוכרים הכי טוב", הם חוזרים לנקודות המשמעותיות מתקופת התמרון, כאלה שילוו אותם עוד שנים רבות. שוב, בקול אחד. "אומנם זה לא בהכרח ובאמת הסוף", מבהיר מפקד פלחו"ד 932, סרן ד', "אבל בינתיים, פנינו מועדות למשימות אחרות".

אני לא אשכח את זה בחיים"

"בפעולה הראשונה בעזה, הגדוד נכנס ואני בראשו", הוא משחזר, "אני מסתכל ימינה, ורואה את הים בדיוק כשהשמש זרחה. אני מבין שאנחנו עושים היסטוריה - החי"רניקים הראשונים ברצועה מזה כעשור. מאחוריי שובל לוחמים עם רוח איתנה וצדקת דרך. אני לא אשכח את זה בחיים".

ולא חסרים עוד רגעים כאלה. "המבצע האחרון בבית חאנון הוא הזכור לי ביותר. המטרה שלו הייתה לאפשר את פתיחת קו רכבת שדרות, בעקבות איום ישיר מהרצועה. הגעתי לשם מרפיח, שמעתי על אירוע בקשר ויצאתי לנסיעה כשתוך כדי הנסיעה אני שומע על אירוע בקשר. כשהגעתי לשם, הבנתי שאני צריך לתפוס פיקוד על הפלחו"ד, כי המ"פ שלהם, רס"ן דביר ציון רווח ז"ל, נפל".

את דביר ז"ל הוא מכיר מקרוב: "היינו חברים מאוד טובים. במקרה ממש, יצא מצב שהחלפתי אותו כמעט בכל תפקידי הקצונה שלי: סמ"פ, קצין אג"ם, ולצערי, גם עכשיו בתפקידו האחרון. אני הולך בדרכו".

"נלחמנו 15 חודשים ברצועת עזה כדי להכריע את האויב, ולעשות הכול כדי להשיב את החטופים הביתה", הוא מצהיר, וקולו מהדהד את מה ששמעתי שוב ושוב מכל הלוחמים ביום הזה. "אחרי 77 אבדות לצק"ח נח"ל, אנחנו רוצים לדאוג שנפילתם לא תהיה לשווא. אנחנו מבטיחים את זה לעצמנו כל יום, ומקווים לימים טובים יותר. ובשביל זה אנחנו פה יחד, כל הלוחמים - לדאוג שיגיעו".