45 שנה אחרי המלחמה - הלוחם הראשון והאחרון על אדמת מצרים סוגר מעגל

"אקפולקו! אקפולקו!", הכריז בקשר אלי כהן, אז מפקד מחלקה צעיר בפלח"הן (פלוגת הנדסה) צנחנים, כשהיה הראשון לזנק ממי תעלת סואץ לעבר אדמת מצרים, במהלך ששינה בבת אחת את המלחמה שפקדה את המדינה באוקטובר 1973.

רק שבועות קודם לכן, אזרחי ישראל הוכו בתדהמה נוכח מתקפת הפתע של צבאות סוריה ומצרים, בעיצומו של צום יום הכיפורים. זה היה מהלך שאילץ את כל המדינה לקום מיד ולהירתם למאמץ המלחמתי שפקד אותם בהפתעה גמורה, ולשאת את עול הקורבנות הרבים שנפלו בשדה הקרב.

בעוד הסורים פשטו לעומק רמת הגולן מצפון, הצבא המצרי הצליח להבקיע את קו המוצבים הישראלים שהוקמו על גדות תעלת סואץ, והחלו לשעוט אל תוך חצי האי סיני עד שנבלמו בקרבות עזים וקשים על ידי כוחותינו.

תוך כדי המולת הקרב, מפקדים בכירים בצה"ל עמלו על תוכנית התקפית שתשנה את כף המאזניים, ותעביר את היוזמה במלחמה לצד הישראלי. על התוכנית היה אמון אלוף (בדימוס) אריאל שרון ז"ל, לימים ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון, שבעזרת האוגדה שבפיקודו הוציא לפועל את "אבירי לב", מבצע מיוחד שמטרתו הייתה לצלוח את התעלה אל שטח מצרים, לפשוט על יעדי האויב ולכתר את הארמייה השלישית של הצבא המצרי כדי לאלץ את האויב להיכנע.

"כל מי שיצא למבצע ידע שזאת משימת התאבדות"

המשימה לצלוח את התעלה ראשונים הוטלה על פלוגת ההנדסה של חטיבה 247, חטיבת צנחנים במילואים, אותה אחת שכמה שנים קודם לכן הייתה זו שאיחדה את העיר ירושלים והשיבה את העם היהודי אל מקומותיו הקדושים.

"קיבלנו את הפקודה לחצות את התעלה בעזרת שש סירות גומי. כל מי שנבחר לצאת למבצע ראה בפעילות הזאת כמשימת התאבדות", נזכר אלי כהן ברגעים הגורליים לפני שהוא וחבריו ירדו אל המים והחלו לעשות את דרכם לעבר הלא נודע שמחכה להם בצד השני.

"ידענו שהצד השני מלא בכוחות אויב, ושכל פגיעת פצצה שיטילו עלינו, יכולה להיגמר באסון, במיוחד בגלל כל הציוד ההנדסי הכבד שסחבנו איתנו והעובדה שהתקדמנו בעזרת סירות גומי", הוא מדגיש ואף מציין כי אחת משש הסירות טבעה מיד בעת כניסתה אל המים.

על פי תוכנית המבצע, הכוח שיגיע ראשון אל הגדה השנייה, יצטרך להודיע מיד במכשיר הקשר את מילת הקוד "אקפולקו", שסוכמה בדרג הפיקוד הגבוה, כזאת שתסמן את הצלחת החצייה, והתחלת בניית הגשר עליו יוכלו לעבור כלי השריון הכבדים ויתר הכוחות.

"הסירות היו ממונעות, אך בגלל הציוד הכבד שסחבנו איתנו, הדלק לא הגיע למנוע ולכן היינו צריכים לעשות את הדרך באמצעות משוטים", מסביר כהן. "בזמן שיתר הסירות שטו לאט לעבר הצד השני, אחד החיילים בסירה שלי, שהיה בעל ידיים ארוכות במיוחד, לפתע הצליח להדליק את המנוע ו'עפנו' במהירות על המים הישר אל הצד השני. אני עליתי ראשון על אדמת מצרים, ומיד צעקתי בקשר את הפקודה 'אקפולקו"'.

הבשורה על הצלחת המבצע הדהדה מאוזן לאוזן במכשירי הקשר עד לצמרת הפיקוד בצבא ואף להנהגת המדינה. במהלך אותו יום נעמדה ראש הממשלה גולדה מאיר על במת הכנסת והכריזה בקול גדול: "בשעה זאת, פועל כוח צה"ל גם בעבר המערבי של התעלה. ברכת העם שלוחה לצבא ההגנה לישראל, חייליו ומפקדיו".

מאותו רגע היה ברור כי חלה תפנית בזירה הדרומית, ושכעת ידו של צה"ל נמצאת על העליונה. אלי כהן וחבריו המשיכו במערכה אותה פתחו על אדמת מצרים, עד שהאויב נאלץ להסכים להפסקת האש. במהלך החודשים שבאו לאחר מכן, התנהל משא ומתן ארוך בין המדינות על התנאים לסיום הלחימה. במשך כל התקופה הזאת, הצנחנים של חטיבה 247 נשארו על יבשת אפריקה ואילו לא פעם הותקלו על ידי כוחות אויב.

הצולח ראשון - יחזור אחרון

בפברואר 1974, לאחר שהצדדים סוף סוף הגיעו להסכם, הגיע הרגע של כוחות צה"ל לצאת ממצרים. אלי כהן, אותו אדם שזכה לכבוד להיות הלוחם הראשון שחצה את התעלה, היה באותה עת בחופשה קצרה בארץ. אולם כבר ביומה השלישי היא הגיעה לסיומה לאחר שקיבל שיחת טלפון מפתיעה ממפקד החטיבה, אל"ם (בדימוס) דני מט ז"ל, בה הוא קרא לו לשוב מיד למדי הצבא.

"אל"ם דני מט החליט בצעד סימבולי שהאדם הראשון שצלח את התעלה - יהיה גם האחרון שיעשה את הדרך חזרה", נזכר אלי כהן. "בנוסף, קיבלתי את התפקיד להיות זה שמוריד את דגל ישראל מעל אדמת מצרים בטקס המיוחד שנערך רגע לפני שאחרוני הלוחמים יעשו את דרכם חזרה לכיוון סיני".

התמונה של אלי כהן מוריד את הדגל הופצה למחרת בעיתונים של אותה התקופה. אולם, בשנה האחרונה נחשף תיעוד מיוחד בצבע של הרגע ההיסטורי, אותו צילם יונה חצור, קצין הכנסת הראשון, ששימש בתקופת המלחמה כקצין ליווי במילואים במערך דובר צה"ל.

במהלך תפקדיו השונים שמילא יונה חצור במהלך חייו, הוא נחשף לאירועים רבים אותם דאג להסריט ולהנציח. בנו של יונה, איתמר חצור, דאג לאחר מותו של אביו לערוך את סרטיו הייחודים ולאגדם לכדי ארכיון בו נחשף לראשונה אלי כהן בעת הורדת הדגל.

45 שנה אחרי המלחמה ההיא, נפגש איתמר עם כהן כדי לשתף עימו את הסרט המיוחד והרגעים המרגשים שתועדו על ידי אביו. אלי, שהתרגש מאוד במהלך הצפייה, אף שחזר את אותם רגעים: "אני זוכר שהורדתי את הדגל, ובאמצעות אולר שהבאתי איתי קרעתי את החוט שחיבר אותו לעמוד, קיפלתי אותו ולקחתי אותו איתי. היו הרבה אנשים, מעין 'ציידי אוצרות' שידעו מה ערכו ההיסטורי של הדגל, שניסו מהר לקפוץ ולנסות להשיג אותו, אך מבט אחד ממני והיה להם ברור שזאת משימה אבודה מראש", הוא מדגיש בטון מתבדח.

מיד עם סיום הטקס, כהן חתם את התאריך ואת שמו על הדגל, ובנוסף ניגש אל יתר הלוחמים שחצו איתו את התעלה כדי שיחתמו גם הם. במהלך השנים הוא שמר על הדגל בביתו על אף שאנשים וגופים רבים ניסו להשיגו, אך לאלי היה ברור שלדגל הזה יש חשיבות היסטורית עבור חטיבת הצנחנים, צה"ל ולמדינה ככלל.

לכן, במרוץ השנים אלי דאג להחתים על הדגל גם את אריאל שרון בעודו כבר ראש ממשלה, אל"ם (בדימוס) מט ז"ל, מפקד החטיבה ועוד מפקדים נוספים להם חלק חשוב באותו מהלך ששינה את פני המערכה. וזאת, רגע לפני שמסר אותו לגבעת התחמושת שם הוצב לצד אותו דגל מיתולוגי שהונח מעל הכותל המערבי על ידי לוחמי אותה חטיבה במהלך מלחמת ששת הימים.

"אנשים בדיוק כמוך הם אלה ששינו את ההיסטוריה"

במטרה לסגור מעגל בצורה הטובה ביותר, אלי הסכים גם להצטרף אלינו לביקור במוזיאון שעל הגבעה הידועה שם שוכן כיום הדגל, יחד עם סגן יגאל קובגן, מפקד מחלקה בפלחה"ן צנחנים כיום, בדיוק אותו תפקיד אותו מילא אלי לפני בדיוק 45 שנה.

"לראות את הדגל הזה לוקח אותי הרבה אחורה", מספר אלי לסגן קובגן. "כשאני פוגש חבר'ה בגיל שלך, זה תמיד מרגיש שסיפורי העבר שלנו נשמעים כאילו מדובר בדור של נפילים שכבר אינינו, אבל אנחנו כאן, ומדובר באנשים בדיוק כמוך, לוחמים רגילים ששינו את ההיסטוריה".

סגן קובגן לא נותר אדיש לסיפורו של אלי ומיהר להשיב לו: "אני מאוד מתרגש לעמוד פה, זו זכות מאוד גדולה בשבילי ובשביל כל החטיבה. חשוב לי להגיד שהדור שלנו מכיר ומעריך את המורשת שאתם הותרתם לנו ואנחנו ממשיכים ללכת בדרך שלכם כדי להמשיך להגן על מדינת ישראל ואזרחיה".

בסוף דבריו של סגן קובגן, השניים ממהרים ללחוץ ידיים ולהתחבק על רקע הדגל שמסמל את מורשת הקרב חוצת הדורות של חטיבת הצנחנים, ועל אף פער 45 השנים, הקצין הצעיר ואלי כהן, שמודה כי גם בימים אלו הוא עוד משתדל לקחת חלק פעיל בחטיבה שכה חשובה לו, הם נפרדים בהכרזה מפתיעה - "נתראה במילואים!".