איך מרגיש צנחן ישראלי על אדמת גרמניה?

תקיפת טנקים בלילות, החלפת פצ'ים בימים - סמ"ר דן גוטמן, לוחם ב"עורב צנחנים"

"זו הפעם השנייה שאני מתרגל בארץ זרה. בשנה שעברה טסתי לצניחה בפולין עם כל החטיבה, אבל עכשיו, כשטסנו רק הגדוד, הייתה תחושה שונה. לראות פתאום את כל החברים שלך מהפלוגות השונות ממלאים מטוס ענק, זו הרגשה מיוחדת.

טסנו מוקדם מאוד בגלל הבחירות, ללא הרבה מידע מקדים. הגענו לפני כל הצבאות ולאט לאט מדים נוספים החלו להופיע בשטח - בריטים, דנים, איטלקים וכמובן - האמריקאים, הצבא שהולך לבחון את התפקוד שלנו בתרגיל. הם ניגשים אלינו ומתחילים לדבר איתנו, ומפה לשם אנחנו מוצאים את עצמנו עורכים איתם חילופים - כל מיני פצ'ים ואולרים. אתה נותן להם את מה שיש לך להעניק, מה שאפשר לנו נקודת פתיחה עם חיבור אליהם, ולהרגיש בנוח לשאול על הכול ולהשיב להם על מה שרצו לדעת לגבינו. כך נפתח לו המסע הזה.

לאחר מכן המשכנו עם מסדר דגל, שהיה מרגש באופן בלתי רגיל. לעמוד מול דגל ישראל ולשיר את 'התקווה' עם הכומתות האדומות על אדמת גרמניה. מדובר בכבוד ובמשמעות שאני לא חושב שאף אחד מאיתנו עיכל באותם רגעים, אולי קצת עכשיו. אחרי נוהל השבת הראשון, התחלנו את ימי המורשת והגענו, בין היתר, לבית כנסת יהודי. לשמוע על השואה בתוך כל הסיטואציה הזו היה פשוט בלתי נתפס, כשאתה יודע שעוד כמה ימים אתה הולך לקבל תרחיש, לבצע נוהל קרב ולהילחם כצבא עצמאי של מדינת ישראל לצד צבאות מהגדולים בעולם. לחשוב כמה רחוק היה החלום הזה אז...

ואכן, בשבוע השני שלנו שם אנחנו מתחילים להבין מה באמת אנחנו הולכים לפגוש - מתחסנים לפני הירידה לשטח, מבינים איך פרוס האויב, אל מי אנחנו חוברים מבחינת הכוחות הזרים, איפה יש עמדות טיל - בכך, יש הבנה של תמונת המצב. אני בצוות הבוגר של ה"עורב", והמשימה שהוטלה עלינו הייתה להוביל את הפלוגה. חברנו לגרמנים ככוח רגלי מיוחד.

"מתעוררים בשש בבוקר, מחליפים לציוד יום, ומתחילים בהכנות ליום לחימה נוסף"

התרגיל נפתח בחמישה ימי הגנה. ביום הראשון הוסקנו לשטח, כל פלוגה במסוק נפרד, והלכנו לא מעט ביערות, מנסים להבין מה הולך סביבנו. כשהגענו לעמדה שלנו, היינו במצב סטטי והתבצרנו בה, כשאת הלילות העברנו בתקיפת טנקי אויב באמצעות טילים - זהו הייעוד הפלגתי שלנו כעורב. אני לא אשכח את מה שהמ"פ שלי אמר לנו במהלך התרגיל, שגם במצב מלחמה כך זה נראה. משימת ההגנה וההתקפה מקבילות זו לזו, כשאת ההגנה אתה מבצע תמיד, ולא יודע מתי יהיה עליך לבצע התקפה אקטיבית ומהיכן יצוץ האויב. ביום הראשון הצטרפו אלינו גם דנים ובריטים במשימת ההגנה.

חווית הלחימה הרגישה מציאותית מתמיד. לאמריקאים יש ערכות מיילס שמזכירות 'לייזר טאג' - כלומר, אם אתה יורה, יש לך אינדיקציה אם פגעת ובכמה, או אם תקפת טנק באמצעות טיל, אז יש צ'קלקה שמעידה אם הרסת אותו. התרגיל נפרש על שטח של 20X9 ק"מ, וכל פלוגה של הגדס"ר תפסה גזרה.

כך נראו הימים שלנו, והתרגלנו אליהם על פי שעון הלחימה. מתעוררים בשש בבוקר, מחליפים לציוד היום מהלילה, משנים את אמצעי הראייה בחושך באמל"ח הנדרש, אוכלים ארוחת בוקר בשטח, ומתחילים בהכנות ליום לחימה נוסף. בהתחלה, מקבלים מעט מודיעין על מה שקרה במרחב במהלך הלילה - כמו מי תקף ונטרל את מי - ולאחר מכן נפרסים מחדש בעמדות ההגנה סביב למחנה, אוכלים צוהריים, ונערכים ללילה המתקרב - מרכז הלחימה.

היה לנו חשוב לשמר את האווירה הגדודית, הפלגתית והצוותית, במיוחד כשאתה מוקף בכל כך הרבה אנשים שלא חווים כמוך. דאגנו לקיים שיחות צוות, כל פלוגה התאמנה עם עצמה ולפעמים אפילו המג"ד הצטרף. רגעים משמעותיים זכורים היו למשל בשבת, כשאכלנו יחדיו, קידשנו ושרנו.

בחזרה לתרגיל

לאורך כל ה'מערכה' לא יורדים מציוד. אנחנו חדים תמיד על קו ההגנה - אותה פלוגת הטנקים שניסתה לחצות כל לילה. ה'אויב' הוא גדוד שהתאמן בבסיס הגרמני ומורכב מכלל הצבאות שנכחו בתרגיל, וכל מטרתו היא להתאמן ולדמות אויב. הם לבושים שחור, המסוקים והדגלים שלהם צבועים בלבן. בכל לילה אנחנו מצליחים לנטרל לפחות חמישה טנקים שלהם, הולכים לישון עם תחושת הניצחון וקמים לעוד יום של הגנה על העמדות.

לצד התקיפות הליליות, אי אפשר היה להתעלם מהקור, שהגיע לפעמים בשעות החושך למתחת לאפס. בלילה האחרון, לפני נוהל השבת השני, גילינו פתאום שיש כוחות אויב רבים מסביבנו - מתקפת פתע. אז, חבר אלינו צוות של הפלס"ר וצוות צלפים. אני זוכר שהרגשנו צורך מידי להוכיח את עצמנו. הוא היה שם לאורך כל התרגיל, אבל באותו רגע - אותו הצורך התגבר עוד יותר. באימון התייחסו אלינו כמדינה קטנה עם צבא חזק, והרגשנו שעכשיו הגיע הזמן להראות מה אנחנו שווים - והצלחנו לנטרל ולהרחיק מאיתנו את האויב במתקפה משולבת של חי"ר ונ"ט.

לאחר השבת האחרונה, נכנסנו לתרגיל האחרון בהחלט - הפעם, עם הבריטים במוצאי שבת. קיבלנו איתורים בתוך עיירה מלאת אויב שצריך היה לכבוש. עם אור ראשון, נכנסנו לעיירה יחד עם כל הגדס"ר והכוחות הבריטיים, וכל צוות קיבל שלוש נקודות עליהן היה צריך להשתלט. כאן, היה הרגע לתרגל את היכולות שלנו כגדוד חי"ר - גם בזמן אמת בארץ, והכול הרגיש קרוב וממשי פתאום.

התרגיל הסתכם בביקורת מעולה. גם אנחנו, הלוחמים, שמענו לא מעט על כך שפעלנו טוב. אם לסכם במשפט, התרגיל היה מהנה אך קשה. אחרי שזיכינו את כל הציוד, המטבח, המדים וציוד הלחימה - תחושת חוסר הוודאות נעלמה והוחלפה בתחושת סיפוק אדירה, שלא היו דומות לה".

איך לפקד על חיילים באנגלית, בדנית ובגרמנית? - סגן גולן רבינוביץ', סגן מפקד "עורב צנחנים"

"הפלוגה שלי ירדה ישירות מקו בחטמ"ר שומרון, דרך אימון קצר - לגרמניה. זו פעם ראשונה שאני מבצע אימון כזה, ויותר מכך, לראשונה מתקיים אימון בסדר גודל בו אנחנו מעורבים בו הלכה למעשה.

אני זוכר שהדבר הראשון שהדהים אותי היה המעטפת - הלוגיסטיקה של האוכל, ההובלות, הכשרות, הכנסת ציוד של גדוד שלם לבטן מטוס. מעבר לכך, הייתי צריך להבין לראשונה בתור מפקד איך מכניסים גדוד שלם לתוך לחימה של צבאות אחרים, זרים לו. אני מבין שהצבאות המרכזיים הם גרמניה וארה"ב, אבל אז מגיע לבסיס ומגלה גם שוויצרים, הולנדים ודנים. לא הכרנו את האמל"ח שלהם, לא ידענו איך הם נלחמים - ויותר מהכול הבנו שזו הולכת להיות משימת למידה רצינית.

רגע לפני שנכנסים לראש מקצועי, לא הצלחתי להתעלם מהפן הערכי המטורף שהרגשתי שהוא חלק מהכול. מהרגע שאתה נוחת על אדמת גרמניה, מביט למטה ורואה שאתה על מדי צה"ל, אתה תופס את עצמך בידיים וקולט כמה זה עוצמתי - 73 שנים אחרי, לא רק שאנחנו כאן, אנחנו גם מתקדמים באופן בלתי נתפס עבור אלו שסובבים אותנו.

אנחנו כמפקדים מלמדים תמיד על ענווה, הפעם אתה רוצה להשוויץ מעט - המחויבות שלך היא להראות כמה אתה באמת יודע, לא ממקום של ראוותנות אלא ממקום של הוכחה עצמית, של ציונות. החוויה האישית שלי הייתה אפילו עוד יותר חזקה - כנכד לסבא ולסבתא ילידי גרמניה וניצולי שואה, שברחו בליל הבדולח להולנד ונלכדו בה בזרועותיהם הארוכות של הנאצים, הניצחון הוא עצום. לעמוד בראש חייליי, סגן מפקד יחידה בצבא ההגנה לישראל, זו אחת החוויות החזקות והמספקות שחוויתי בחיי.

ככל שהימים עוברים אתה מבין לפתע כמה הצבאות שסביבך שונים ממך. למשל, אנחנו הכוח היחיד שהורגל להליכות ארוכות ברגל עם ציוד. האמריקאים נעים על טנקים משוריינים, וכשהם מזהים אויב - מתקילים אותו וממשיכים לנסוע. האתגר הראשון של הלוחמים שלנו - סוגיית הקור - לא הטרידה אותם כלל, הם יכלו לשאת ברכב כל ציוד קור שירצו, וללוחמים שלנו נותרה רק האיתנות שלהם והיכולת להתמודד עם המכשולים שהציב בפניהם הטבע. זה היה מעורר השראה לראות את זה מצידנו.

עוד הבדל מרכזי בינינו לבין הכוחות החבירים היה ההתמודדות עם התקפה אל מול הגנה. אנחנו, כצבא ההגנה לישראל, מתאמנים תמיד על התקפה - מבצעים נוהל קרב, מבצעים הליכה מבצעית ותוקפים באיתור מודיעיני. מה שביצענו כאן, על מנת להתאים את עצמנו לצבאות האחרים, הוא תרגיל הגנה. בניית מתחם משלנו והתמודדות עם כוחות שתוקפים אותנו - ולא להפך. זה לימד אותנו המון על העובדה שיש דבר כזה שנקרא קרב הגנה, על איך נכון שלוחם יימצא בעמדה, ויותר מכך - על העובדה שלחכות לאויב במשך זמן ממושך הרבה פעמים מדמה מצב של מלחמה אמיתית.

צבא סדיר מול צבא חובה

עולות אצלי המון שאלות במהלך תקופת התרגיל: איך אני משמר דריכות אצל הלוחמים שלי במשך שבוע? כיצד מתמודדים עם קור ועם אתגרים שאינך יכול לשלוט בהם בשטח אויב? אני נאחז בידיעה שבשלב מסוים אקבל עליהן מענה ואוכל לספק את ההכוונה הכי טובה ללוחמים שלי.

מי שמתקיף אותנו הוא צבא סדיר - צבא בעל טנקים, רכבים ומסוקים. אמרתי לעצמי מספר פעמים במהלך התרגיל כמה האויב שלנו הוא שונה, וכמה אירונית העובדה שבתרגיל הזה אנחנו צריכים להתמודד עם כוחות מנגד שנלחמים כמו שאנחנו נלחמים בארץ. היה מאוד מעניין להרגיש את העוצמה של הכלים שלנו יש כצבא כשהם באים נגדנו, זה גרם לי להבין בכמה כוח אנחנו מחזיקים.

עוד סוגיה שהעסיקה אותי מאוד, ואפילו הדהימה אותי, היא נושא החבירה. הוצמדתי ללוחם גרמני בדרגה מקבילה אליי (סגן) - בן 55 (!) כקצין צעיר בן 23, שפוגש גבר בעל תפקיד זהה שעומד להיות סבא ומשרת בתפקיד יותר מעשור כדי להגיע לדרגה שבה אני נמצא היום, זו חוויה אדירה. אתה רואה עד כמה הוא מקצועי, כמה ניסיון הוא צבר, איך הוא מתחקר תרגילים ומפעיל את הכוחות שלו.

הייעוד שלנו הוא לזהות מטרות מרחוק מטווחים של מספר קילומטרים, ביום ובלילה. הטיל שלנו רלוונטי ממרחקים ארוכים, וכך אנחנו מצליחים לזהות ולהפליל את האויב דרך העמדה שקיבלנו. עצרנו יותר מעשר שיירות טנקים לאורך לילות ההגנה שלנו. יום אחד, כשבימוי האויב ניסה לפרוץ דרך כל הגזרה הדרום-מזרחית של השטח שלנו, והצלחנו למנוע ממנו לעשות כך, דיבר איתי מפקד בימוי האויב ואמר שהוא גילה שאין לו איך להתמודד עם סוג התקיפה שלנו. מה שלא ידעתי - הוא שהדבר ייצור עבורו דרך חדשה להתקיל אותנו, ואיתה נתמודד בהמשך.

ההיתקלות

בשישי בבוקר הייתה ההיתקלות האמיתית עם האויב. אותם כוחות הצליחו ליצור סוג של מובלעת סביבנו, להפיל את הבריטים שהקיפו אותנו ואת הצבאות שחברו אליהם, ותקפו אותנו מכל הכיוונים עם כוחות חי"ר על גבי נגמ"שים וכוחות טנקים. פה היה האתגר הגדול ביותר שלי - על מנת להביס את האויב נדרשנו להיות בקשר במהלך התרגולת הזו עם מרבית הצבאות הזרים, ואני קיבלתי את תפקיד איש הקשר של הפלוגה. אם למפקד היחידה המקבילה אליי היו דרישות להפעלת סוג אש מסוים, הייתי צריך לומר לו שאנחנו לא מפעילים כך אש - אלא בדרך אחרת. זה מה שאני יכול לתת לך למען המטרה המשותפת שלנו - זה מה שאני לא יכול.

הייתי צריך תמיד להתחבר לתמונת המצב בשפה זרה, ממש כמו מגדל בבל אחד ענק שאיך שהוא הצלחנו לגרום לו לתפקד. מה קורה עם הפלוגה הבריטית מימין אלינו? האם הם עושים את מה שאני מצפה שהם יעשו? האם נצליח להבין אם הם הותקלו?

בקצה, התקשורת הזו עם כל הגופים החבירים השפיעה מאוד על הלוחמים - כי בסופו של דבר הם אלה שהכי קריטי להם לדעת מה קורה בכוח שאיתו הם משתפים פעולה. סיפקתי להם את כל המידע שיכולתי, האזנתי לקשר שלנו והעליתי דרכו את השאלות, זה תרגל אותי באופן מושלם בלנהל לחימה ולהתמודד עם אתגרים מנטלים מורכבים בו זמנית. העובדה שבסופו של דבר צלחנו את המשימה הזו והצלחנו להביס את האויב הייתה בלתי נתפסת עבורי.

הרבה מהלוחמים אמרו שברגעים מסוימים הם הרגישו ציפייה דרוכה למשהו שלא הגיע - ואותי כמפקד האמירה הזו לימדה המון. גם בקרב האמת תתמודד עם אויב לא נראה לעין או אויב שזר לך, והעובדה שלראשונה פגשנו את זה פנים מול פנים האירה את עיניי.

אני בטוח שגם הלוחמים חזרו עם חוויה ערכית עצומה ותחושת ניצחון, ועבורי, במיוחד לפני פסח, אין הרגשה חזקה יותר של חירות מעצימה, של ניצחון פרטי וקולקטיבי על אדמה שפעם הייתה מאיימת כל כך, והיום מחזקת אצלנו את תחושת המסוגלות בכמה וכמה רמות".