"כששאלתי 'למה צנחנים?', הוא ענה 'אני חייב'"

בבית שקט בקריית טבעון, מטפס אהרון משעלי על סולם בחדר השינה שלו. הוא מוריד אלבום, ועוד אחד, ואז קופסה, וגם שקית גדולה. בידיים מלאות הוא מתקדם אל המטבח, ומפזר בגאווה את התכולה על שולחן האוכל. כך, ברגע אחד, נפרסת בפניי היסטוריה של משפחה שלמה.

 
עריכת תוכן: יובל טל, עריכת וידאו: רועי גנון וטל חיימוביץ', אפטר: יובל בניאן, תמונות ארכיון: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

שנים רבות עברו מאז שאותם הדברים היו בשימוש: "זו הדיסקית שלי, ואלו המדים של הבן שלי אייל", מסביר אהרון, ואז נעצר, מחייך ומצביע על כומתה אדומה: "וזו הייתה הכומתה שלי". לפתע מצביע על ספרון קטן - "תעודת צנחן". הוא פותח אותו, ובתוכו כתובות בכתב יד כל הצניחות שביצע. 11 במספר.

הוא גולל את האצבע על כולן ונעצר באחרונה. "29.10.1956, אלף רגל, חגור מלא ונשק - 'מבצע קדש'". וכאן, דווקא בצניחה האחרונה, הסיפור רק מתחיל.

"התגייסתי לצה"ל ב-55', והגעתי לצנחנים", מספר אהרון, "ביום הראשון שלי, הרס"ר של הפלוגה התיישב מולנו ואמר 'חברה מי יודע לנהוג ואין לו רישיון?' אמרתי שאני, והוא אמר לי: 'אוקי, אז אתה תהיה חובש'".

חולפת שנה. 1956 - מלחמת סיני. באותה התקופה מתמודדת המדינה הצעירה עם פעולות טרור רבות נגד תושביה - ובצה"ל מחליטים להגיב. כוחות צה"ל היו מבצעים "פעולות תגמול" (פעולות הרתעה כלפי האויב) עם הבהרה שכל מעשה חבלה או טרור לא יעבור בשקט - אהרון וחבריו מוצאים את עצמם בחזית.

באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, צילום: אברהם ורד

התקופה המתוחה מגיעה לשיאה בסוף אוקטובר 1956. במסגרת הסכם בין ישראל, בריטניה וצרפת, שזכה לשם "הקנוניה" - הוחלט על ביצוע מהלך צבאי בסיני, שידמה פעולת תגמול ויאפשר לבריטים והצרפתים לדרוש מהישראלים והמצרים לסגת מאזור התעלה.

בצה"ל מחליטים על פתיחת המהלך בצניחה מבצעית בפתח מעבר המיתלה. "אריק שרון ז"ל, שהיה המח"ט, אסף את כולנו. גדוד שלם התיישב על הרצפה, ובמשפטים בודדים הודיעו לנו שצונחים. לא אמרו איפה, שום דבר. הכול היה סודי".

"לפי המצב במדינה היינו בטוחים שאנחנו בכלל מגיעים לירדן, לא למיתלה. התמקמנו בלילה, חפרנו עמדות. ידענו שמטוסים מגיעים בבוקר, הבנו שכנראה תהיה מלחמה - ובבוקר התחיל המבצע".

באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, צילום: אברהם ורד

הקרב במיתלה היה קשה וגבה קורבנות רבים. לא מעט לוחמים, ואהרון ביניהם, נפצעו בצניחה ובקרב, "היו הרבה פצועים, ובזמן שאני והרופא הלכנו להעמיס אחד מהם על אלונקה - מיג ירה לעברנו ופגע בפייפר. הוא פגע בי וברופא", נזכר אהרון, "הובילו אותנו לבית חולים שדה, ובזמן ששכבנו שם הופגזנו ממיגים נוספים. זה היה כמו בסרטים - ירד טיל ו'הוריד' אמבולנס ומכולה".

"אני זוכר שהגיעו אוטובוסים עם אלונקות, העמיסו אותנו עליהן, והגענו לבית חולים". באותם הרגעים אהרון לא ידע שהוא נכנס לספרי ההיסטוריה, ושהצניחה במיתלה תהפוך לצניחה הקרבית הראשונה והאחרונה של צה"ל.

הקרב התקבע במורשת הקרב של צה"ל כדוגמה לגבורה, אומץ לב והקרבה, עד כדי חירוף נפש, ושימש לאורך השנים כסל ערכים מנחה לחינוך דורות רבים של לוחמים בחטיבה ובכלל.

באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, צילום: אברהם ורד

בחלוף השנים, אהרון, שהספיק מאז להתחתן ולהפוך לאבא, צפה בבנו אייל ממשיך את דרכו ומתגייס לחטיבת הצנחנים, וכנראה שלא סתם. האהבה לחטיבה האדומה המשיכה לחיות בביתם. אייל שירת כלוחם בגדוד 101, ומאוחר יותר גם יצא לקצונה ושירת כקצין מבצעים בחטיבה. "הוא רצה לתת למדינה, זה הגיע מהבית".

בחודש שעבר, 67 שנים אחרי ששירת אהרון בגדוד 890 - הסיפור הושלם. נכדו של אהרון, רועי, סיים מסלול באותו הגדוד בדיוק ונכנס למשפחה האדומה. "מהרגע שרועי התחיל לדבר איתי על הגיוס הוא אמר לי 'סבא אני הולך לצנחנים'", אומר אהרון בגאווה, "אמרתי לו 'מה אתה צריך את זה?' והוא ענה בלי להסס - 'אני חייב ללכת - אני חייב לקבל כנפיים'".

באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, צילום: אברהם ורד

ואכן, בחודש שעבר, עלו אל גבעת התחמושת המוני משפחות נרגשות כדי לצפות בילדיהן מקבלים את הכומתה האדומה. ביניהן, בקהל - עמד אהרון. מרוגש ודומע, צפה בנכדו מקבל את הכומתה ונכנס לחטיבה שהיא כל עולמו.

בסיום הטקס, הוציא אהרון מתיק הגב את הכומתה שלו, אותה כומתה שליוותה אותו לאורך שירות שלם והייתה איתו בזמן הצניחה ההיסטורית. הם חבשו את הכומתות, אחת שנושאת עמה היסטוריה שלמה, ואחת שההיסטוריה שלה עוד לפניה, הצמידו מצח אל מצח, וברגע אחד נסגר המעגל - אל המורשת ארוכת השנים נוסף דור חדש - ועוד תמונה נכנסה לאלבום המשפחתי.