בעקבות אחיה הכפירניק שנפל - שקד הפכה להיות מש"קית ת"ש ומלווה לוחמים בחטיבה

"כולם אהבו אותו, עדיין אוהבים אותו", כך מספרת שקד, מש"קית ת"ש בגדוד דוכיפת של חטיבת כפיר, ואחותו של סמ"ר אור כץ ז"ל, שנפל בקרב ברצועת עזה ב-11 בנובמבר 2024 לצד סמ"ר גרי ללהרואיקימה זולת ז"ל, סמ"ר אופיר אליהו ז''ל וסמ"ר נווה יאיר אסולין ז''ל. "אי אפשר להסביר כמה חיובי הוא היה, אני לפעמים לא מאמינה שזכיתי להכיר אותו. כשנולדתי תמיד אמרו שאני המתנה של אור - אבל הוא היה בסוף המתנה שלי".

אור ז"ל מאוד אהב את הזמרת אודיה: "הבילוי האחרון שלנו היה בהופעה שלה באשדוד, שהרגישה כמו מסיבת כיתה, כן? היינו רק עם ילדים קטנים, אבל החיוך שלו כשהיא עלתה לבמה הוא משהו שנצרב אצלי". לפני שאחיה נפל, שקד שירתה בכלל בחיל האוויר. שם, במהלך הקורס, נודע לה לראשונה: "קראו לי לשיחה עם המפקד. אני עולה במדרגות, נכנסת לאיזה חדר בתוך חדר, ורואה את אבא שלי יושב עם ראש מורכן. המשפט הראשון שהוצאתי מהפה היה: 'אור בעזה, רק תגיד לי שלא קרה לו כלום'".

"נדחקתי אחורה לקיר, ורק אחרי כמה דקות הצלחתי להרים את הראש. נסענו מהבסיס באילת למעלה אדומים, שלוש וחצי שעות שלא נגמרו. בבית הכול כבר רץ - ההלוויה, השבעה והשלושים", היא משחזרת, "גם עכשיו, שנה וחמישה חודשים אחרי, אני חוזרת לבית כל סופ"ש ומסתכלת על החדר: השארנו את הכל כמו שהיה, ברמת הכביסה שאמא שלי קיפלה לו לפני שנתיים, אותם מצעים ופיג'מה על הכיסא".

עוד בשבעה, שקד החליטה לעבור להיות מש"קית ת"ש בחטיבת של אור, והגיעה לגדוד דוכיפת. "זה הרבה מעבר לסתם תפקיד או שירות שעושים כחובה", היא משתפת, "אני מרגישה שככל שאני עוזרת ללוחמים ולמשפחות שלהם, אני גם מרפאת את עצמי. יש לי חייל שמגיע מרקע כלכלי מאוד קשה, ולאחרונה אושרו לו תשלומי משפחה. הוא אמר לי: 'את לא מבינה כמה זה נותן לנו לחיות, ביום שישי פתאום יש לנו אוכל במקרר. אני סוף סוף יכול להניח את המורכבות האישית בצד, ולהתעסק במה שאני עושה כאן'".

הזיכרון של אור מסייע לה ביום-יום: "בשיחה האחרונה שלי איתו בטלפון, לפני שהוא נכנס לעזה, הוא אמר לי - 'אני עושה את זה בשביל להגן על המדינה'. ולא כל כך הבנתי אותו. עכשיו, כשאני מדברת עם החיילים שלי, עם הלוחמים, אני מבינה את השליחות, את הדאגה שלהם, ואת ההכלה הרגשית שהם צריכים".אבל הבחירה להמשיך בעולם הצבאי ולחזור למקום בו אחיה נפל לא הייתה פשוטה. "הקושי הזה פוגש אותי בהרבה מאוד מקומות. מדברים על נופלים בטקסים, ופתאום אני נמצאת שם גם כחיילת וגם כאחות בעצמי. זה מאוד מציף, אבל מאז שאחי נהרג, החטיבה שלו הפכה לחלק מהבית שלנו".

"אני ממשיכה את אור בפער של שנתיים'', היא ממשיכה, "ככה זה תמיד היה. אם זה בגן, אז שנתיים אחרי זה הגעתי לאותו הגן. גם אם הוא לא פה פיזית, אנחנו הולכים יד ביד בדרך הזאת, וכל פעם שאני נזכרת בו, אני פותחת את הטלפון, שם הכנתי לו אלבום תמונות - ועוברת על הזיכרונות שלנו ביחד".

לצד המשמעות של התפקיד, המחשבה הזו, שמעכשיו נשאר רק אחד כדי להשלים את הדרך של שניים, עלולה להיות מכבידה. "בהתחלה, היה לי מאוד קשה", שקד מודה, "הרבה פעמים צבעתי את החיים שלי בשכול. אבל תמיד צריך לזכור שאנחנו בני אדם בפני עצמנו. זה שאני לוקחת את אור איתי, לא אומר שאני שמה את עצמי בצד, או להפך - זה תמיד יכול להיות ביחד".