שיפוע בלתי אפשרי? הם הוכיחו לנו שזה לא משפיע במסע לסיירת חרוב

כשכל מטר בעלייה התלולה מציף מחדש שלב אחר ב-14 חודשי הכשרה, מבינים היטב למה בוחרת סיירת חרוב לערוך את 'המסכם' שלה דווקא ב'סרטבה' שבמדבר. כאן האימון והגיבוש הצוותי מגיעים לשיא חדש - במיוחד כשאת החלק האחרון לפסגה אי אפשר לעבור לבד, בלי היד המושטת של הלוחם שלפניך.

200 המטרים הראשונים

במקטע הזה אומנם הרגליים 'טריות' יותר, אבל המסלול הגבוה נראה גם הכי מאיים. תחילת ההליכה מזכירה לרב"ט י', צלף חדש בסיירת חרוב (החל מאתמול, באופן רשמי), את התהליך הראשוני שהוא וחבריו עברו בטירונות. 

צילום: חוד החנית

"התמונות בראש הן בעיקר הזחילות בלש"בייה", הוא מחייך, "וגם דבר שנקרא 'בוקר טוב קיר', סוג של הקפצת בוקר לקראת מבחני הכושר. אתה רץ למתקן הקיר עם ציוד מלא ועובר אותו, כשהאחרונים בקו הסיום מבצעים אותו שוב".

צילום: חוד החנית

בהמשך רב"ט י' נזכר ברגע החלוקה לכיתות בין הטירונות לאימון המתקדם, בו אומנם נפרדו מפנים מוכרות מסוימות, אך גם זכו להכיר חדשות. הקשרים האלו העמיקו במסע הכומתה, ו'נסיגת הצוות' הראשונה שלהם: "זה מסלול שנושאים בו אלונקות עם משקלים של 150-140 ק"ג - חוויה קשה, אבל בזכותה היום אנחנו כבר רגילים לסחוב לא מעט".

400 המטרים הבאים 

הגאווה מצטברת עם כל מטר ומטר במסלול, וכל אחד מתכנס במחשבות והאתגרים האישיים שלו. החלק הזה מתכתב עם שבועות המקצועות בהכשרת לוחמי חרוב. "אחרי שבועיים של של למידה מפוצלת", מציג רב"ט י', "פתאום נפגשים בחזרה נווטים, תצפיתנים, בנאים ועוד, ובתרגיל אחד רואים איך כל הזוויות האלו מתגבשות לשלם מאוחד".

רגע לפני השלב האחרון, נאספות המחלקות ל-ח' ממש מתחת לשפיץ התלול ביותר, כשנותר טיפוס של כ-45 מעלות. צלליות הלוחמים כהות על רקע השמיים הוורודים - והם יכולים רק לנחש שחברי המחזור הבוגר ביותר לקראת שחרור, כבר נאספים בפסגה לקבל את פניהם המיוזעות. 

אוויר פסגות בגובה 650 מטרים

עכשיו, נאחזים הלוחמים זה בזה כדי להתקדם קדימה ולסיים את המסע. כשברקע צלילי השיר האייקוני 'יש לי אהוב בסיירת חרוב', כל לוחם שמגיע לפסגה מלווה בהסתערות של דחיפות ומשיכות מעודדות מהבוגרים. 

אחד אחרי השני דרך רימון עשן, עולים כולם לקצה ההר ולשרידי המבצר החשמונאי שבמרכזו. "לא נשמתי", רב"ט י' משחזר את הרגע, "חשבתי שזה בלתי אפשרי, עד שהמפק"ץ העתידי שלי תפס לי את היד".

למפל"ג אורן, סרן ר', יש כמה מילים לחייליו בין החגיגות הצבעוניות והענקת הסיכה: "התלבטתי מה להגיד, עד לשבת האחרונה שסגרנו ביחד. הגעתי לתפילה, שחצי מהפלגה נכחה בה - גם מי ששומר וגם מי שלא. וזה הפך לאירוע גדול הרבה יותר, שהזכיר לי שבת ספציפית באחד האיתורים בתמרון בעזה: אותה הרגשה, אותה ארוחה". 

"וזה מוביל אותי לשורה התחתונה - הדמיון הזה לא מקרי", הוא מסכם וקולו מסגיר את תחושותיו, "עברתם יותר משנה וחודשיים, הגעתם ממצב של שום ידע לרמת מקצועיות בה אני מרגיש שכל אחד ואחד מכם מוכן לקרב. מספיק שאקרא 'צמד אליי', ובטוח שיגיעו שניים, שידרסו קירות בדרך אם צריך. אני גאה בכם מאוד".