בחזרה לימים ולילות של אש בטייסת "דורסי הלילה"

"לא. לא היו סימנים למלחמה בחודשים שקדמו לה", אומר סא"ל (מיל') יובל אפרת, מי שקיבל את הפיקוד על הטייסת כחצי שנה לפני המלחמה, בחודש מאי 1973. "אבל מהיום שקיבלתי את הפיקוד, התחלנו לבצע את כל האימונים והפעילות במתכונת של מלחמה. לא היה אימון סתם או פעולה מתודית. אני זוכר פריסה לשדה תימן בה הסתבר לנו כי מנועי המסוקים לא עומדים באבק. המסקנה והלקח שהפקנו הייתה כי המסוקים צריכים לחזור כל ערב לטיפול מקיף בתל נוף וכך היה גם במלחמה".

גם תא"ל (מיל') שאול שפי לא חשב על מלחמה. "הייתי סגן מפקד הטייסת עד שיובל התמנה למפקד ואז קיבלתי תפקיד של מפקד טייסת מתקדם מסוקים בבית-הספר לטיסה. בקיץ יצאתי ללימודים ובבוקר של ה-6 באוקטובר הגעתי לתדריך בטייסת כהצ"ח (הצבת חירום), שם ישבתי בשורה האחרונה וראיתי את שתי המילים שיובל כתב על הלוח: 'היום מלחמה'. התגובה הראשונית שלי הייתה 'מה פתאום'?".

"בימים האחרונים שלפני המלחמה, כשהתחילו לזרום הידיעות והצטברו סימנים המעידים על פריצתה הקרובה, ביררתי עם אנשי המודיעין האם המצרים מפנים סוללות", אומר יובל אפרת. "מהרגע שקיבלתי תשובה חד-משמעית שהם פורצים מעברים בסוללה הבנתי שיש מלחמה. בערב יום כיפור ישבו אצלי כמה טייסים מהטייסת ובשלב מסוים אמרתי לכולם ללכת לישון, כי מחר תפרוץ מלחמה".

אל"ם (מיל') ב', מכונאי מוטס ומי שהיה אז חייל צעיר בטייסת, זוכר גם הוא את אותו סוף שבוע: "חזרנו ב- 4 לאוקטובר מחתונה של אחד הטייסים בטייסת", הוא מספר. "החלטנו להישאר לישון בבסיס ולמחרת, יום ו', לצאת ולהעביר את יום הכיפורים בבית. בסביבות 11:00 בבוקר הודיעו שאין יציאות ויובל, מפקד הטייסת, אסף אותנו על הדשא בגף הטכני ועדכן אותנו כי מחר, קרי שבת, עומדת לפרוץ מלחמה.

התחלנו את הצום אבל בלילה שבין שישי לשבת, אמרתי לחברי המכונאי המוטס, רס"ר (מיל') וריס אבי (ורדי), שאולי כדאי לשבור את הצום ולאכול במקרה שמחר תפרוץ מלחמה. אבי סירב ואני החלטתי לשבור את הצום. נפגשנו שוב בבסיס ב-7 לאוקטובר ואבי סיפר לי שלא אכל כמעט 48 שעות".

בין גיחות לדילמות

למרות ואולי בגלל ההפתעה של פריצת המלחמה, לא היו לטייסת משימות מיידיות לביצוע. "ביום שבת צוותו כל המכונאים המוטסים למטוסים ולמשימות ואותי רשמו למסוק האחרון ה-16 במספר, המשימה: פטרול באוויר באזור אבו רודס, המראה בשעה 12:00", ממשיך אל"ם (מיל') ב'. "הבעתי התנגדות: כולם יוצאים למלחמה בצפון ואותי שולחים דרומה. בדיעבד, אני היחיד שהתחיל במלחמה אמיתית וכולם עד הערב נלחמו בשוחות ופיזרו את המסוקים לספיגה. משעה 14:00  ועד שעה 21:00, בה נחתו זוג מסוקים נוסף ברפידים ובוצעה חבירה למבנה שלישיה והכנה למבצע מיוחד שלא בוצע, פינינו פצועים וחיילות לאחור מאום-חשיבה".

"דבר ראשון לקחנו את המסוקים ופינינו אותם מהבסיס מחשש שהבסיס יותקף", מספר אפרת. "באותה שעה לא היה עם מי לדבר על משימות. אחרי כמה שעות קיבלתי הוראה לקחת שלושה מסוקים, לאסוף כח של סיירת מטכ"ל ולהגיע לבסיס רפידים בסיני לקראת מבצע שאמור לצאת אל הפועל, אך המבצע בוטל".

שפי היה כבר בסיני ועסק במשימת ל"א (לוחמה אלקטרונית) שנועדה לשבש את פעילות סוללות הנ"מ המצריות שהציבו אתגר גדול למטוסי ומסוקי חיל האוויר במלחמה. "טסנו הלוך ושוב לאורך התעלה, 'גיהצנו' את השטח במשימת ל"א", הוא מתאר.

באותן שעות החלה להתעורר אצל סא"ל (מיל') אפרת דילמה שליוותה אותו לאורך השבועות הבאים. "במשך ימים רבים במהלך המלחמה נעדרתי מהטייסת כי הובלתי גיחות", הוא מספר. "התוצאה הייתה שבעצם לא הייתה לי שליטה על כל מסוקי ואנשי הטייסת, בעיקר בשל העובדה שמסוקי הטייסת פעלו הן בחזית המצרית והן בחזית הסורית. הדילמה אם להישאר בטייסת, להבין את תמונת שדה הקרב ולפקד ולנהל משם, או לטוס ולהוביל גיחות הייתה בי במשך כל זמן המלחמה".

המבצע הגדול הראשון של הטייסת היה מבצע "פונטיאק" ב-11 באוקטובר. מסוקי הטייסת הובילו שני תותחי M-102 וכח חיילים לג'בל-עתקה בסיני, על-מנת להפגיז את כביש סואץ-קהיר וכלי-הרכב המצריים שנעו עליו.

"יובל הוביל את הגיחה ואני הייתי מספר שתיים", מספר שפי. "התותחים היו בתוך המסוקים ואחרי שפרקנו אותם, המראתי חזרה והמתנתי מעל מפרץ סואץ". אפרת זוכר "הארה" מהגיחה הזו. "דאגתי לדבר עם סוללת ההוק בראס-סודר שיום קודם לכן פתחה באש על מטוס חיל האוויר ולבקש מהם שלא יפתחו באש עלינו". כח התותחנים שהונחת על ג'בל-עתקה פתח באש על המצרים והשיג פגיעות יפות במטרות. לאחר כמה שעות, הגיעה פקודת הפינוי חזרה לרפידים.

"התחלתי להיכנס לכיוון הנחיתה לפינוי ואז נתקלנו בערפל כבד", מספר סא"ל (מיל') אפרת. "פניתי אחורה וניסיתי להיכנס מכל הכיוונים, אבל בכל המקרים הערפל מנע ממני לנחות. הבנתי שצריך לעשות משהו יוצא דופן, כי פשוט לא הצלחתי ליצור קשר עין עם 23 הלוחמים על ההר ואכן עשיתי שם משהו ראשוני. נכנסתי עם אורות, הגעתי לגובה נמוך של כמה רגל ופשוט התחלתי 'לגלח' את הקרקע ולטוס לכיוון המשוער של הכח. ביקשתי מהם כמה רקטות ואחרי שראיתי את הרקטות, זיהיתי את המיקום שלהם, הם הדליקו טרפז ואז הצלחתי לנחות". אלא שבכך לא הסתיימו הבעיות.

"יובל אמר 'לא משאירים חיילים או ציוד ישראלי בשטח אויב'", משחזר אל"ם (מיל') ב'.

"הכנסת התותח הראשון למסוק נמשכה זמן רב כאשר החבר'ה מתאמצים ודוחפים את התותח והוא לא זז ורק לאחר עוד כמה נסיונות, יש תותח ראשון בפנים. אין לי מושג כיצד להכניס את התותח השני, קנה או יצול לכיוון תא הטייס. סיפור הדחיפות של התותח הראשון מתחיל שוב, הלוחמים דוחפים על קצה גבול היכולת ואז קנה נתקע בקנה בשיא הגובה בתא המטען כאשר הגלגלים על הקצה האחורי של הרמפה. התותח עוד לא בפנים, החיילים נשאבו פנימה  ואז אני אומר לעצמי: 'על החיים והמוות, מה יהיה – יהיה' ומתחיל לסגור באיטיות את הרמפה. התותח מתחיל להתרומם, קנה דוחף קנה לכיוון התקרה ופתאום, כמו כל הברזלים עם הנשמה, הקנה של התותח האחורי משתחרר, התותח מזנק קדימה, קנה עובר ליד קנה והרמפה נסגרת כאשר הגלגלים על הקצה".

קרן אור

ביממה לאחר מכן השתתפה הטייסת באחד מהמבצעים המפורסמים של המלחמה: פעולת סיירת צנחנים בפיקודו של מי שהיה אז מפקד הסיירת, רא"ל (מיל') שאול מופז, בגבול עיראק סוריה. "למעשה המבצע הזה התקיים בשתי פעולות, לילה אחרי לילה", מספר סא"ל (מיל') אפרת. "בלילה הראשון הכל עבר חלק. הצנחנים הונחתו במקום המיועד ותקפו שיירות תגבור שעברו מעיראק לשטח סוריה. אני הובלתי את האיסוף והכל הלך ממש חלק, כמו באימונים ללא בעיות מיוחדות. הייתה התלהבות במטכ"ל מההצלחה והוחלט לחזור על המבצע בלילה הבא, אלא שהתברר שגם הסורים למדו והתכוננו".

גם לפי עדותו של מופז, הכוחות הסורים הגיעו מהר מאוד אל אתר הנחיתה בלילה השני. "בלילה השני הטסתי את הצנחנים", ממשיך ומתאר אפרת. "כבר בדרך חזרה, באזור ביירות, שמעתי את מופז בקשר, מודיע שהוא נתקל ויורים עליו. בדקתי את מצב הדלק וטסתי לרמת דוד לתדלק. בבסיס קיבלתי טלפון שצריך לפנות את הכוח באופן מיידי ונאלצתי לקחת מסוק אחר עם אנשי צוות אחרים משום שהמסוק שלי לא היה מתודלק עדיין. טסתי דרך ג'וניה ליד ביירות וכשהתקרבתי לאזור בו היו הצנחנים, תדרכתי את הצוות שעומד להיות סוער", אלא שגם סא"ל (מיל') אפרת לא ידע עד כמה.

"יצרתי קשר עם מופז והוא אמר לי 'רודפים אחרי ויורים עלי מכל הכיוונים'", מספר אפרת. "מכיוון שהצנחנים כבר היו במהלך מילוט, הם התרחקו כמה קילומטרים טובים מהמקום בו הונחתו. מופז הסביר לי איפה הוא נמצא והיכן הכוחות הסוריים שיורים עליו. לא מצאתי אותו לפי ההנחיות וכמובן שאי אפשר להדליק אורות כי הסורים ממש במרחק של עשרות מטרים מהצנחנים. המשכתי לחוג מעל האזור ואז מופז צעק 'יורים עליך' והמסוק חטף צרור. התא התמלא בריח חריף של אבק שריפה.

עשיתי הקפה נוספת ואמרתי למופז שאני מוכרח פנס לשנייה. הוא אכן הדליק פנס לשנייה ואז ראיתי אותם. אני תמיד אומר למופז שזו הייתה קרן האור של חייו כי מיד נחתתי, העמסתי את כולם ומיד המראתי. כמו שאנחנו ממריאים, אנחנו חוטפים עוד צרור. אחרי שנחתנו ברמת דוד עמדתי עם מופז וספרנו את החורים במסוק".

אבק וחושך

גם בחזית השנייה, החזית המצרית, היו מסוקי הטייסת עסוקים מאוד. "ב-13 באוקטובר השתתפתי במבצע 'זנבר' ליד שדה-התעופה כותמייה בכביש סואץ-קהיר", מספר תא"ל (מיל') שאול שפי.

"הובלתי שלושה מסוקים ובהם ג'יפים עם תול"רים (תותחים ללא רתע) ועליהם אנשי סיירת מטכ"ל. המראנו מרפידים (ביר-גפגפה) וחצינו את המפרץ ליד ראס-סודר. הגענו לאזור הנחיתה ומספרי שתיים ושלוש נשארו באוויר בעת שאני ניגשתי לנחיתה. בפיינל זיהיתי שוחות אישיות ולאחר התלבטות קצרה החלטתי לנחות בהנחה שאם לא ירו עלי עד עכשיו, כנראה שהן  ריקות".

אל"ם ב' מתאר מנקודת מבטו: "ההנחתה של הכוח בוצעה באבק כבד, דובי הקברניט ביקש להפעיל מגבים ולנגב את החלונות שהתכסו באבק כבד, הפעלתי השפרצת מים ולאחר מכן מגבים, האבק הוסר והמראנו. לאחר זמן קצר התחילו להופיע ניצוצות ולאט לאט התחיל לצאת עשן סמיך מאזור מצפן החירום בפאנל המרכזי. המשכנו לטוס וכמות העשן הלכה וגברה עד שכל תא הטייס התמלא בעשן והגיע למצב שלא היה קשר עין בין הקברניט לטייס המשנה. דיווחנו למוביל שאנחנו פותחים חלונות תא הטייס ומנסים להמשיך, התחברתי למטף הכיבוי לכל צרה שלא תבוא. לא הצלחנו לטוס והודענו על נחיתה בשטח, שפי שלח את מספר 2 לבד וחג מעלינו 360 מעלות עד שננחת ונדווח תוצאות.

יצאתי החוצה עם מטף, השטח היה מלא בסלעים ובקושי יכולתי לעבור לצד שמאל של המסוק. העשן והניצוצות חלפו כאשר כיבינו את מפסקי החשמל במסוק ולאחר הבדיקה המראנו וטסנו מבנה על מס' 1,  בראייה בלבד ללא מכשירי טיסה".

"חצינו את המפרץ ונחתנו בשטח לבדוק את התקלה", ממשיך תא"ל (מיל') שפי. "מיד לאחר הנחיתה החלו להתקרב אלינו אורות והיינו במתח, עד שהתברר שמדובר בכוחותינו. בדיעבד התברר שהאש פרצה בגלל המנוע של המגב שהטייסים הפעילו כדי להסיר את האבק".

"לחשוב על זה שיכולנו להשאיר מסוק בשטח אויב בגלל מנוע של מגב זה נראה אבסורד", נזכר אל"ם ב'. "החלפנו מסוק ברפידים וביקשתי משפי להתחלף עם מכונאי מוטס נוסף שהגיע במסוק חלופי שהוזנק מתל נוף, אך הוא סירב ואמר שאם יובל היה חושב שמישהו אחר הוא המתאים למשימה היה משבץ אותו במקומי".

"כאשר הכוח של סיירת מטכ"ל סיים את משימתו, המראנו כדי לאסוף אותם", ממשיך שפי. "המתנו באוויר מעל הר הג'ללה עד שהם הודיעו שהם מוכנים ואז שפכנו דלק, כדי שנוכל לשאת את הג'יפים ויצאנו אליהם. כאשר הגענו קרוב לנקודת האיסוף, הודיע פתאום סגן מפקד הכוח אלוף (מיל') עמירם לוין 'המתן. יש כבד (טנק) בשטח'. אנחנו קצרים בדלק ומסתובבים בשטח ואז מתחילים לירות עלינו. היסעור של ישראל יהלום חטף צרור שלא פגע במערכות חיוניות והמשכנו אל הכוח. הכוח סימן עצמו  בתוך ערוץ צר, אני מזהה אותם ואנחנו נוחתים, מעמיסים אותם וחוזרים".

אל החווה הסינית

לקראת אמצע השבוע השני של המלחמה, החל צה"ל להתארגן לחציית התעלה. למסוקי הטייסת היה חלק במבצע הטסת לוחמי הצנחנים אל אחד מהצירים המובילים את התעלה, ציר "עכביש" שסמוך אליו  היה  אתר חקלאי שנודע מאוחר יותר כאתר "החווה הסינית".

"עוד קודם לכן הטסתי את חטיבת הצנחנים לראס-סודר", מספר שפי. "פיניתי פצועים, הייתי בכוננות באוויר לחילוץ נוטשים ועסקתי במשימות ל"א. ב-16 לחודש כבר התחלתי להטיס כחות אל מתג 55 על ציר 'עכביש', לאזור החווה הסינית וב-17 לאוקטובר הטסתי את גדוד 890 לשם. בדרך מערבה טסתי מרפידים, לטסה ואז בגובה של כמה מטרים עד עכביש 55 בגלל שהאזור היה מאוים בטילי  קרקע-אוויר. הייתי פורק את הצנחנים ואז אחרים מדלג לתאג"ד (תחנת איסוף פצועים גדודית) כדי לאסוף פצועים ולהעבירם לרפידים וחוזר חלילה. בשלב מסוים, כשהבנתי שהטסת הפצועים מעכבת מאד את העברת  הלוחמים אל הקרב המתחולל כרגע בשטח, הודעתי לחפ"ק חיל האוויר שהיה באום-חשיבה, שישלחו מסוקי בל להעביר את הפצועים ואני אמשיך בהעברת הלוחמים. לאחר שירד החושך ולא הייתה אפשרות לטוס בגובה נמוך, המשכתי להטיס את הלוחמים למנחת טסה על ציר החת"מ ורק מאוחר יותר, לאחר זריחת הירח, כשאפשר היה להנמיך לגובה נמוך באזור המאוים בטילים, הטסתי אותם מטסה לעכביש 55. לכל אורך הדרך עפו שם טילים בכמויות מדהימות ביחד עם ירי נ"מ ואי אפשר היה לטוס גבוה".

קינוח בחרמון

את המלחמה סיימה הטייסת במבצע לכיבוש החרמון הסורי, מבצע "קינוח". "המבצע הזה לא זכה למקום הראוי לו בתולדות חיל האוויר", אומר סא"ל (מיל') יובל אפרת שתיכנן, פיקד והוביל את המבצע. "לאחר קבלת הפקודה, התכנון בוצע בעמידה, בתוך טרמינל דחוס הומה אדם במנחת מחניים, כמעט בלי מודיעין ובעצם מעכשיו לעכשיו". לצורך המבצע החל אפרת לקבץ מסוקים וטייסים מהחזיתות השונות. אל"ם ב', זוכר איך הגיע לסוף התדריך. "מה שנחרט בזכרוני הן מילותיו של המח"ט חיים נאדל: "היום החרמון יוחזר לידינו".

בעת הטיסה בתוך וואדיות החרמון וההעפלה האיטית אל עבר מוצב החרמון הסורי, תקפו מטוסי חיל האוויר את העמדות הסוריות מצד אחד ואת עמדות המחבלים בשטח לבנון מהצד השני ובכך חיפו על התגנבות המסוקים. את מאות הצנחנים העבירו מסוקי הטייסת במספר סבבים, אותם תזמן במדויק סא"ל (מיל') אפרת. "הערכתי כי הטיסה אל החרמון הסורי, פריקת הלוחמים והטיסה חזרה תימשך כעשר דקות ולכן קבעתי כי כל סבב ימשך עשר דקות וכי זה משך הזמן בו יוכלו מסוקי הטייסת לבוא לידי ביטוי מיטבי", הוא מתאר. "ואכן, כשחזרתי מהסבב הראשון, הבחנתי בזוג השני שחצה את הגבול בדיוק כשאני חזרתי". אבל החלק המסובך יותר המתין בנקודת ההנחתה על החרמון הסורי.

"לא הייתה לנו נקודת הנחתה טובה או ידועה על רכס החרמון ולכן כשהגענו, לא נחתנו עם שלושה גלגלים. פתחתי את הכבש ואמרתי לצנחנים לקפוץ", משחזר אפרת. "הכוח הראשון שהונחת כבר מצא מקום נוח יותר וכך, בסבבים הבאים, כבר חיכו לנו פאנלים כתומים שסימנו את מקום ההנחתה. הצנחנים נעו מהר מאזור ההנחתה והחלו לתקוף את מוצבי החרמון הסוריים. היעדים נכבשו והמבצע היה הצלחה גדולה ובוצע כמעט ללא נפגעים. בתכנון המבצע הזה חרגנו באופן ברור מנהלים ומשיטות לחימה שתורגלו עד אז, ומכיוון שלא היה זמן לקבל את האישורים המתאימים, לקחו המפקדים על עצמם אחריות לכישלון אפשרי. זה אופי הפעילות בזמן מלחמה. זה שכר האומץ".